יותר מזה אנחנו לא צריכים…..

סיפור על תכונה משפחתית, ולא דווקא גנטית-נחישות. על האהבה לשלמה ארצי שיריו והופעותיו, ועל פרשית העלמות עלומה שנפתרה לה בדרך לא צפויה, בדרך חזרה מהופעה של שלמה ארצי.

 הנחישות מסתבר היא תכונת אופי מרכזית במשפחתנו, גם אם לא תמיד ההעברות הן גנטיות. אודה ולא אבוש, אני מאוד אוהבת את שלמה ארצי. שיריו ומופעיו מסבים לי הנאה ושמחה רבה. לשמחתי, בשכבת הגיל שלי במשפחה, אני לא לבד באהבה זו, אנחנו שניים, ולכן לאורך השנים, היינו בהמון הופעות בהמון מקומות. אין ספק שההופעות הטובות ביותר של שלמה ארצי היו בקיסריה. לצערי דווקא בקיץ האחרון, למרות שהצלחנו להביא איתנו את כל בני המשפחה, מבצע לא קל, כפי שתראו בהמשך הסיפור, ביום של התרגשות גדולה, ההופעה היתה קצת פחות. חברה ששיתפתי סיפרה לי אז על הפרידות הקשות והכואבות שעוברות על הזמר, ואני מאחלת לנו ולו, שיתגבר עליהן במהרה, יידע נחמה, ושיחזור לתת את מה שגורם להמונים לצעוק בגרון ניחר "שלמה ארצי, שלמה ארצי".

אהבתי לשלמה, אינה חשאית, היא גלויה ומוצהרת. מערכת היחסים שלנו מתאפיינת בקנייה שלי, את כל הדיסקים שלו, והשמעתם, עד דוק. (כן, יחסינו התחילו בדור הקלטות, והתקדמו לדור הדיסקים) ולדיסק יש מקום מרכזי בסיפור.

יש לנו גם סבתא אחת, לא משנה מאיזה צד או עדה, שהיא מאוד מאוד מאוד נחושה. נחושות יש הרבה, אבל כשהסבתא הזו נחושה, שום דבר לא עומד בדרכה. כמו שיש בה נחישות גדולה, יש בה גם נדיבות רבה ורצון טוב. לאורך השנים היא נתנה ונותנת מתנות רבות. אחד הדברים שהיא רוצה מידי פעם, זה להוציא ולהזמין אותנו לארוחה או הופעה, כולנו יחד איתה, גם אם אנחנו לא רוצים בכלל…

אז לפני כמה שנים, באחד מפרצי הנחישות, התחילה הדחיפה, לצאת יחד להצגה או הופעה. מסתבר שגם אנחנו נחושים לא פחות, ואמרנו שנשמח לצאת יחד, אבל רק להופעה של שלמה ארצי בקיסריה. נחישות, אמרתי, וכך מצאתי את עצמי יושבת לצידה של סבתא, על הטריבונה העליונה במהלך ההופעה, מבארת לה ביסודיות ואריכות את כל הקודים הכי ישראליים, ומנסה להסביר לה איך הקהל יודע מה מצופה ממנו לעשות במהלך כל אחד מהשירים, וגם עושה.

אותו מקום, אותן בנות, לא אותה הופעה
אותן בנות, לא אותה הופעה

לא לבד היינו שם. ברור שהתאטרון היה מלא קהל. אבל מה שמרגש יותר, היה שגם שתי בנותיי הודיעו שהן רוצות להצטרף לחגיגה. אמנם כבר לא נמצאו כרטיסים בצמוד לנו, אבל מזווית עיני, ראיתי אותן, על הטריבונה ממול שרות ,רוקדות ונהנות. הרגשתי שעשיתי את שלי בעולם. בנותיי אוהבות את שלמה ארצי. כי לאורך השנים, היתה להן ביקורת על האהבה הזו שלי. היתה להן ביקורת על זה שכאשר הייתי מתיישבת בחדר העבודה מול המחשב, לעיתים עשר שעות ביום, הייתי מכניסה את הדיסק לנגן, ושומעת ושומעת ושומעת, וגם עוזרת לשלמה לשיר בקטעים הקשים….ולא רק זה, אלא שמה אותו גם בנגן הדיסקים באוטו, ועוזרת לו בקולי קולות להעביר את הדרך. ולא משנה לאן נסענו, נסיעה קצרה או ארוכה, עזרתי לו גם בקטעי השירה, וגם באפקטים הקוליים. מי שמכיר את היכולות הקוליות והמוזיקליות שלי, יודע שזה לא משהו, אבל להשאיר את שלמה לבד בדרך?

New Doc 2017-12-26

https://youtu.be/HSR40XoN12w יותר מזה אנחנו לא צריכים …..

ההופעה נסתיימה, גם הבנות ממש נהנו, וגם אני, התמוגגתי. אבל כמו שלכל שבת יש מוצאי שבת, לכל הופעה בקיסריה, יש דרך ארוכה רבה וממושכת הביתה. וכך ישבנו באוטו, אנחנו, הבנות וסבתא. אני לא יודעת מה גרם לפתיחות הרבה בדרך והסרת המחיצות , אולי אדי הנקניקיה וה"פנטה" שקנינו בפקק היציאה מקיסריה עצמה, כי לא היה שום דבר אחר להשביע את הרעב אחרי ערב ארוך. אולי ההתרגשות, אולי הקרבה הכפויה בתוך פקק מזדחל על יד יקנעם, כשפקקים שם עוד לא היו באופנה. השיחה קלחה לה, עוברת חליפות מאנגלית לעברית. אני מספרת לסבתא על הדיסק ההוא, שלא הפסקתי להאזין לו, על הבנות שלא כל כך אהבו את שלמה, והנה, אני חוגגת הישג, הן איתנו בהופעה. ועוד מספרת איך יום אחד, הדיסק האהוב שלי נעלם יום אחד, פשוט נעלם. ולאחר שבועיים שהפכתי הכל בבית כדי למוצאו, הכתיבה שלי פסקה, וגם התפקודים האחרים התחילו לרדת, נאלצתי לקנות דיסק חדש, את אותו דיסק, אבל חדש, בזמן שלקנות "סתם" דיסק חדש גם לא היה באופנה.

ואז יוצא לו בשקט מהספסל האחורי, הווידוי, ששום מרתף עינויים חשוך וקר לא היה מוציא. הן אומרות בשקט מאחורה. ברכות, אך בנחישות (אמרתי שיש נחישות) "אמא, אנחנו החבאנו לך אותו, העלמנו לך אותו!" וזאת  לאחר שהבנו שכל מחאותינו הלגיטימיות לא יעזרו. אי אפשר היה לשאת את זה….לא את שלמה לא אהבנו, אלא את אהבתך לו (כן, מדובר בדיסק "אהבתיהם"-יותר מזה אנחנו לא צריכים…)

עטיפת הדיסק אהבתיהם של שלמה ארצי-מאתר ויקיפדיה
עטיפת הדיסק אהבתיהם של שלמה ארצי-מאתר ויקיפדיה

השבוע, סבתא הנחושה, שוב מתפעלת את כולנו ליציאה משותפת. התוכנית הולכת ומתרקמת. נראה לאילו וידויים מרגשים נזכה הפעם, ואילו פרשיות עלומות מתולדות הבית והמשפחה ימצאו את פתרונן. ובנתיים, אני יושבת לי בנחת, כותבת את הבלוג, מאזינה דרך הלפ-טופ לפס הקול של שלמה ארצי, ומהרהרת מה הן תעשנה הפעם, ישליכו לי את הלפ-טופ דרך החלון? לפחות, אני כבר לא עוזרת לו בסיבובים.

שלמה ארצי, אוהבים אותך! וילדים שלי, אוהבת אתכם עוד יותר!

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.