מי אמר ששליחות אינה דומה להשתתפות כפויה בתוכנית הריאליטי "האח הגדול". בעיקר כשמדובר בשליחות בסינגפור (דמוקטטורה שכמוה).
.בואו נראה מה צריך כדי לקיים את התוכנית:
בית האחג הגדול – מתחם מגורים סגור עם בריכה? יש
מצלמות? – זו סינגפור, אז יש ויש
משתתפים בבגדי ים, שמרכלים כל היום אחד על השני כי אין להם מה לעשות? יש, כי כולנו כאלה וכי לרכל בבית קפה זה כיף
בסה"כ לשליחות , להרגשתי האישית, יש מאפיינים של ניסוי חברתי בפסיכולוגיה. אני בהחלט רואה מצב בו חוקר פותח את עבודת המחקר שלו במילים:"בניסוי שנערך על קהילת שליחים בסינגפור נמצא כי…". כן, רב היום פה , לפחות בהתחלה, כנראה, אתה עסוק בהכרויות ובשיווק עצמי. אנשים שאינם "אנשי שיווק", נמצאים בבעיה פה. חוץ מלחלק כרטיסי ביקור אמיתיים, עושים פה כל מה שאיש שיווק עושה, רק שהפעם המוצר הוא: אתה והאישיות שלך. כל פגישה בבית קפה שקולה לדייט שלאחריו יחליטו הנפשות הפועלות יחסיהן לאן. בכלל סוגיית "יחסינו לאן?" מקבלת פה משמעות אחרת. כי גם אם יוחלט שאין יחסים זו בעיה בעיקר עם גרים באותו קונדו (קיצור של קונדומיניום – קומפלקס מגורים סגור עם מספר ביניינים גבוהים ומאות דיירים) ומשכשכים באותה בריכה, הולכים לאותו גן יהודי וקונים באותו סופר את אותם מוצרי חלב מיובאים במחירים מופקעים…אבל זה כבר נושא לפוסט אחר…
נחזור לשעון הפגישות שלנו – אתם צריכים להבין שבכל יום פה אני יכולה למצוא את עצמי במספר "דייטים" שונים ובכך לא רק להעלות את מספר החברויות שלי פה, אלא גם להעלות את רמת הקופאין בדמי ואת רמת ההכנסות של סטארבקס, קופי-בין ויתר רשתות הקפה המהירות שמזכירות לי מאוד את מה שקורה פה. קפה מהיר, הוא אולי קפה לא הכי איכותי כמו קפה שנטחן במכונת קפה מפולים אמיתיים,אבל הוא מתוק, טעים וזמין. גם החברויות פה הן מהירות, "חברויות אינסטנט פודינג" כאלה, ורק ברגעי משבר כשאני מופתעת מהתגובה הלא צפויה של הצד השני, אני נזכרת שאני לא באמת מכירה ולא ממש יודעת מה יש בקפה שלי, זה הרי "מזון מהיר" כזה, משביע, זמין,אבל לא בטוח שבריא לגוף לטווח הארוך.
אני לא אומרת שזה בלתי אפשרי למצוא פה חברויות אמת-ממש לא, אני רק אומרת שהדרך בה הכל נעשה פה היא לא טבעית, היא מלאכותית, כי נוצרו הנסיבות שכולנו כאן בשליחות, ללא משפחה, ותחליפי משפחה הם הכרחיים. ויש פה חברים שהם כמו משפחה, כמו קפה טוב, כמו אוכל גורמה,אבל יש גם תחליפי מזון וקפה של סטארבקס וזה בסדר, כי בלעדיהם לא היינו מסתדרים. הרי לא תמיד אפשר לאכול במסעדות גורמה ולפעמים ממהרים וצריך את הקופי טו גו.
אבל יש ימים שזה מתיש. עוד הכרות ועוד הכרות ושוב השיווק העצמי והפלירטוט וכוס הקפה המתוק העשוי מאבקה שמעולם לא פגשה בחייה פול קפה אמיתי שגדל בשדות הקפה בברזיל. בימים כאלה אני מתגעגעת לחברות שלי בארץ, לפשטות, לעובדה שאני יכולה להגיע לבושה בטרנינג וזה יהיה בסדר ואף אחת לא תחשוב שאני מוזנחת. אוי, כמה אני מתגעגעת לטרנינג וכמה שיותר מרופט. טרנינג וקפה אמיתי…
