הבלוג של ורד פישביין

עוד יום רביעי…

אחזו בידי והצטרפו אלי למסע מרתק חוצה שמים, ארץ, דמיון ומציאות שהחל מאז אותו "יום רביעי..." אז קיבלו חיי תפנית שאינה מאפשרת שחזור של אף מצב קודם. ביום סתמי של אמצע השבוע, נפטר בן זוגי בעת ריצת בוקר בפארק הירקון. מותו של... +עוד

אחזו בידי והצטרפו אלי למסע מרתק חוצה שמים, ארץ, דמיון ומציאות שהחל מאז אותו "יום רביעי..." אז קיבלו חיי תפנית שאינה מאפשרת שחזור של אף מצב קודם. ביום סתמי של אמצע השבוע, נפטר בן זוגי בעת ריצת בוקר בפארק הירקון. מותו של אב שלושת ילדי, טייס קרב, רו"ח, יזם, יו"ר הטוטו בהתנדבות, סוקר בכל אמצעי התקשורת ובהלווייתו נכחו אלפים שיותר מכל הגדירו אותו כ"אדם אוהב אדם". הגדרה זו דחפה אותי אל מסע חדש הבוחן את סביבתנו לא מזווית השכול אלא דווקא בפריזמה אופטימית של הסתכלות על "החיים".

עדכונים:

פוסטים: 52

החל מאפריל 2016

חזרתי עם הכתב אריק וייס לנקודה בה צחי רץ, התמוטט ומת. מה השתנה מאז?

09/06/2017

כתבת תחקיר של אריק וייס, “המגזין”, אשרת קוטלר, ערוץ 10 , יום שבת בשעה 10.06.2017 20:00

[youtube fDkwgiAHk9Y]

במשרד קטן, מרחק של 2 דקות הליכה מהמקום בו צחי פישביין התמוטט ומת במהלך ריצת בוקר שגרתית, קיים “דפיברילטור“- מכשיר המחזיר קצב לב לפעולה באמצעות שוק חשמלי. במילים פשוטות: מכשיר החייאה

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-16 בדצמבר 2015, אלפים רצו בפארק  בעת שצחי התמוטט.
חלקם עצרו וניסו לסיייע, בניהם נמצאה אפילו אחות מקצועית. כך לפחות גורסות העדויות.
איש מאותם אזרחים טובים כולל מוקדן מד”א שליווה את התהליך במקצועיות מרגע קבלת הקריאה ועד הגעת הפרמדיק למקום, לא יכלו להעלות בדעתם שדפיברילטור מצוי אך “מרחק יריקה” ממי ששכב על הדשא הקר ונאבק ללא סיכוי על רגעי חייו האחרונים….

מקומות ציבוריים נדרשים להחזיק “דפיברילטור”. אולם מה יואילו חכמים אם “במדינת החפיף”נרשם “V” רק כדי לקבל טופס או רשיון עסק, כשבפועל חונטים את ה”דפיברילטור” בארון נעול וחסר כתובת, שם הוא מעלה אבק בעוד הוא משווע לצאת לאוויר העולם ולפגוש לב פועם הזקוק להצלה?

defib2

צחי, כיהן בהתנדבות מלאה כיו”ר הטוטו. במסירות ונחישות הצליח תוך זמן קצר להגדיל במילארדים את יכולת ההשקעה בספורט לטובת הציבור בישראל והיה ממובילי התמיכה בריצות עממיות. לכן, לאחר מותו, נאמר כי מותו של “מר ספורט” דוקא בעת ריצה הינו כמי ש”נפל בעת מילוי תפקידו”.

18 חודשים לאחר נפילתו שזכתה לכיסוי תקשורתי חסר תקדים, שבתי עם אריק וייס,כתב תוכנית התחקירים “המגזין” של אשרת קוטלר בערוץ 10, בדיוק לאותו נ.צ. במטרה לבחון האם משהו השתנה בשטח ובמודעות ציבור הרצים לסיכונים הכרוכים בריצה נמרצת? 

האם אנו רצים על הקצה? קראו למטה מה נדרש והיכן עובר גבול המאמץ

צחי סיום מרתון ירושלים 2012

צחי ואני שייכים לשנתונים המאוחרים של ה”בייבי בומרס“(Baby Boomer). אותם תינוקות שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה ועד סוף 1964, ושויכו לתרבות השפע שבעטה בשמרנות.
ה”בומרס” הפכו את הג’ינס לבגד יומיומי אך גם למוצר מותרות. הם טפחו את ה”פופ-ארט“, צרכו סמים, רקדו רוקנרול ושינו את כל תרבות הצריכה בעולם המערבי.

בשנות ה-60 ו-70 חשבנו שכמה שיותר שזוף יותר יפה ובריא. לעומת זאת, היום אנו טובעים בים של מקדמי הגנה עם קידומת 50. באותן שנים גם לא בדיוק היה ברור לנו שסיגריות הורגות. אבל אחר כך, דרשנו שעל כל חפיסה תופיע “אזהרת סרטן” בולטת ומפחידה.

היינו צרכני הסלולר הראשונים והנחלנו אותם הלאה בעיקר לילדינו. הנוחות הזו גורמת לנו כבר שנים להדחיק את החשדות הרציניים בדבר סכנות הקרינה הסלולרית שמטגנת את מוחנו בכל עת. קשה לנו להיפרד מהנוחות הזו ולו לרגע.

בשנות ה-70 החלו ה”בייבי-בומרס” לרוץ. זה היה קל, זול ובעיקר cool. ומי לא רוצה להיות “קול”?! סביב התופעה הזו החלה להתפתח צרכנות מאמני כושר ואופנה מקצוענית שהקטליסט הגדול ביותר שלה נקרא… “נייקי”((Nike).

התרבות התחרותית בה אנו חיים מביאה לדחיפה עד הקצה. כולנו מוקפים במאמנים שצועקים אל אוזנינו: “קדימה יש לך את זה. רוץ מהר יותר, רחוק יותר, ארוך יותר“. ככל שהמאמן דחף יותר, כך הערכנו אותו יותר ושלמנו לו יותר.

רצינו להיות יפים, מדוגמים ומהירים. ממש כפי שהאש האולימפי לוחשת: “מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר“, ותמידי בספורט נתפס כשתייה מ”מעיין הנעורים” ומחקרים עודדו:”יותר ספורט יותר חיים“.

יצרנו תרבות ספורט עממית שמעבר לכושר גופני, ספקה גם סככה חברתית ותחושת שייכות למועדון הבריאות, העלומים והיופי. וכן, ללא קשר זה גם כייף אחד גדול.

הקרדיולוגים ד”ר ג’יימס אוקפה וד”ר קארל לוי, שניהם חוקרים מומחים לנושא ורצים אינטנסיבים בעבר, מציגים מחקרים חדשים לפיהן כפי שנזקי הסלולר עדיין לא בדיוק נהירים לנו, כך גם מינון האינטנסיביות שבעיסוק בפעילות ספורטיבית ובעיקר ריצה.
שכיחות מקרי מוות ממש בעת ריצה  נדירים מאוד.  אבל שכיחות מקרי המוות כתוצאה מריצה, הינו נתון שלא נבחן עד השנים האחרוננות וזהו נתון שאין להתעלם ממנו נוכח תוצאות המחקרים ומוות כזה עלול להתרחש בבכל מצב בו אנו מצויים. 

שני החוקרים תמימי דעים כי ריצה אכן מאריכה חיים, מונעת שבץ, מחלות לב ו”שאר ירקות” מזיקים, אבל שימו לב – רב ריצה מתונה (ג’וגינג). בניגוד לתפיסה הרווחת, הם מצאו כי אחוזי התמותה  בקרב מי שעוסק בספורט אינטנסיבי ואחוזי התמותה בקרב אוכלוסייה שאיננה עוסקת בספורט כלל ועיקר דומים. לכן, במקרה הזה: “More is Less“:

“בעת מנוחה הספק משאבת הלב שלנו הוא בסביבות 5 ליטר דם לדקה. אך בעת פעילות אירובית נמרצת זה פי 5-7 משמע, 25-35 ליטר לדקה. הלב שלנו בנוי לקצב שאיבה כזה  רק לזמנים קצרים של בין 30-50 דקות בלבד“. והמינון? ממוצע של 2.5.-3 פעמים בשבוע בלבד.

אם כך השאלה הגדולה היא האם אנו מסוגלים להיות אחראים, להפסיק את ההדחקה ולהבין שאם נחצה את הגבול בריצה זה עלול להרוג אותנו?

(כתבתו של אריק וייס עבור ה”מגזין” של אשרת קוטלר ערוץ 10,  שבת 10 ביוני, בשעה 20:00)

להלן קישור לכתבה המלאה:

http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1250436

עוד מהבלוג של ורד פישביין

עוד יום רביעי...

אחזו בידי גלגלו למעלה כדי לקרא את הפוסט והצטרפו אלי למסע מרתק חוצה שמים, ארץ, דמיון ומציאות שהחל מאז אותו "יום רביעי..." אז קיבלו חיי תפנית שאינה מאפשרת שחזור של אף מצב קודם. ביום סתמי של אמצע השבוע, נפטר צחי פישביין, בעת...