הבלוג של ורד פישביין

עוד יום רביעי…

אחזו בידי והצטרפו אלי למסע מרתק חוצה שמים, ארץ, דמיון ומציאות שהחל מאז אותו "יום רביעי..." אז קיבלו חיי תפנית שאינה מאפשרת שחזור של אף מצב קודם. ביום סתמי של אמצע השבוע, נפטר בן זוגי בעת ריצת בוקר בפארק הירקון. מותו של... +עוד

אחזו בידי והצטרפו אלי למסע מרתק חוצה שמים, ארץ, דמיון ומציאות שהחל מאז אותו "יום רביעי..." אז קיבלו חיי תפנית שאינה מאפשרת שחזור של אף מצב קודם. ביום סתמי של אמצע השבוע, נפטר בן זוגי בעת ריצת בוקר בפארק הירקון. מותו של אב שלושת ילדי, טייס קרב, רו"ח, יזם, יו"ר הטוטו בהתנדבות, סוקר בכל אמצעי התקשורת ובהלווייתו נכחו אלפים שיותר מכל הגדירו אותו כ"אדם אוהב אדם". הגדרה זו דחפה אותי אל מסע חדש הבוחן את סביבתנו לא מזווית השכול אלא דווקא בפריזמה אופטימית של הסתכלות על "החיים".

עדכונים:

פוסטים: 52

החל מאפריל 2016

חשופים בצריח ומסכנים את דרכנו היהודית, ישראלית ודמוקרטית

05/06/2017

tevet3

50 שנה אחרי הניצחון ההוא שזכה לגְּלוֹרִיפִיקַצְיָה הרסנית, “חשופים בצריח” ספרו המיתולוגי של העיתונאי והסופר שבתי טבת ז”ל רואה אור במהדורה חדשה ועדכנית בהוצאת “זמורה ביתן”.

שם הספר הפך למַטְבֵּעַ לָשׁוֹן רלוונטי מתמיד, שעה שעתידנו היהודי, ישראלי ודמוקרטי נראה “חשוף בצריח” ופגיע מאי פעם.

מיתגנו את עצמנו בהצלחה כמדינת הקדמה והחדשנות. אנו גם “תּוֹתָחִים” בטכנולוגית לחימה וחזנו מורם בגאווה מעל הקָנֶה כנושא דגל הניצחון עליו חרוט בכחול לבן: “אומת הסטרטאפ” (Start Up Nation). אנו אוהבים את הצבא ומדינתנו מתבוננת משחר נעוריה בגאווה בלתי נגמרת בחיילינו המקסימים והממיסים- רובם אכן כאלה.

אולם במדינה שמאז 1973 לא ניהלה מלחמות מול צבאות של ממש, לא בדיוק נהיר לכולם כיצד קנה תּוֹתָח של טנק אמור להביס טרוריסטים הנלחמים בטקטיקה של צבא גֵּרִילוֹת שאינו כפוף לשום כלל מוכר ומנהל מלחמת התאבדות אורבנית בתוך אוכלוסיית אזרחים.

כך, אימצנו תרבות פוליטית של “שימור החומר” וזו מניבה דור מנהיגים הנוקטים במדיניות הפחדה מפני שהם עצמם אינם אמיצים דיים לחשוב ולנהוג אחרת. הקיבעון הזה הופך אותנו אט אט ל”אדם החד מימדי” שמנציח מנגנון אידיאולוגי שאינו מאפשר לחשוב באופן שונה, לבחון חלופות ובדאי שלא לקבל החלטות אמיצות המביאות לשינוי המצב. אנו תקועים!

הדוקטרינה המיליטריסטית לה אנו סוגדים, לפיה חייל ששמו מכיל את המילה “אור“, הוא גיבור ולא משנה גם אם עבר על כלל ברזל מוסרי לעין כל, היא בדיוק זו הסוגרת על הגות הרוח שהובילה במקור לעידן הנאורות, לדמוקרטיה ולבסוף אפשרה גם את הקמתה של המדינה הקטנה והמוצלחת שלנו.

הנה כי כן, אנו חברה בה הרוב השפוי מונע בידי קיצוניות ודוגמטיות מחשבתית ואנו מוצאים עצמנו “חשופים בצריח” יותר מתמיד כשאנו מדממים אט אט אל דרך העלולה להביא להרס דרכנו היהודית, ישראלית ודמוקרטית.

חשופים בצריח” הגיח לעולם  ב- 1968 לאחר מלחמת ה-5 ביוני, זכה להצלחה מסחררת והפך לסמל התודעה לגבורתם של חיילי השריון. אולם ב-1973 לאחר “מלחמת יום הכיפורים” כשכולם חיפשו לתלות את האשם למחדל הדמים באחרים, צצו לפתע מבקרים שלפתע שינו את פניהם  מפני שהשעה התאימה להם ושטענו  בחריפות כי הספר לא רק שתרם רבות לקידוש הילת הניצחון לאחר “מלחמת ששת הימים“, אלא, גם האדיר את פולחן הגנרלים שהתנהלותם הביאה למחדל ואסון ביום הצום.

מדהים כיצד מי שהואשם בתרומה להַאֲלָיַת הגנרלים, דווקא מזהה בדקות ובחוכמה את זרעי התרבות העכשווית לפיה, אלפי טובי בננו מאריכים בכל דרך אפשרית את השתייכותם לעידן האינפנטילי ומהבקו”ם מתעופפים הישר לדרום אמריקה שהפכה למסלול מילואים הכרחי טרם הכניסה לעולם בוגר בו עֶלֶם חֲמוּדוֹת שפשט את מדיו נדרש סוף סוף לקחת אחריות על חייו.

בהומור ביקורתי שאינו אופייני לרוח התקופה בה נכתב הספר, מערער טבת מיד בפרק הראשון על תרבות הסלחנות וההערצה העיוורת שלנו ללובש המדים.
האלוף טל מתואר בצבעוניות “שָׁלוֹם עֲלֵיכֶמית” כשהוא נחוש לכבוש יעד בלתי מושג גם באזרחות – הכנסת אילן, קצין צעיר שהאלוף חפץ ביקרו, לחוג לפסיכולוגיה אליו “מ-400 מבקשים התקבלו רק כ-40“.

האלוף טל קורץ מחומר של מנצחים ובמטה הכללי מיושם נוהל קרב הפוקד על “מקושריו” להשיג את המטרה. האלוף האמיץ מצליח במשימה תחת “תנאי קרב” קשים במיוחד. לא זו בלבד שהקצין הצעיר אינו נדרש לעמוד ולו בקריטריון קבלה אקדמי אחד, אלא גם שנת הלימודים כבר החלה. אך ההישג האסטרטגי הזה אינו מחזיק זמן רב. כמו כל ילד מפונק שהכל בא לו בקלות, הקצין מחליט שזה “לא בראש שלו” בעת הזו ופורש. אחרי הכל, מה שבא בקלות לא מוערך בקלות.

אפעס, הפלא ופלא, האלוף לא רק שמקבל זאת בהבנה, אלא ממש כמו הורה made in 2017, הוא סולח ל”פינוקי” ואף נותן לו פרס לצאת “לשאוף רוח בעולם הגדול” כדי שימצא “את  עצמו ואת התכלית אליה יישא עיניו“– השירות הצבאי. באמת חלום!

צהלות הניצחון לאחר המלחמה ההיא וכיבוש השטחים הביאו אותנו 50 שנים אחרי למצב בו אנו חולים במחלה סופנית של חוסר יכולת לחשוב על אלטרנטיבות. יתרה מזאת, מי שמעז לומר אחרת נחשד בחוסר פטריוטיות.   הפילוסופיה הכלכלית של  ”האדם החד ממדי” לפי הרברט מרקוזה גורסת כי לכל דבר יש… מחיר. גם לחיים עצמם.

ואכן ההירואיזציה של “מלחמת ששת הימים” שמסע הניצחון האופורי שלה לווה בצהלות שמחת ההמון נוכח תבוסת הערבים, שחרור ירושלים וכיבוש השטחים, יצרה  התנשאות חברתית מנוונת שטשטשה את מחירו האין סופי של כאב אובדן 779 הרוגיה, 2ק593 פצועיה ו-15 שבוייה.

בשנותיה הצעירות של המדינה לובשי המדים נתפסו כגיבורי-על, ואלה כידוע, לא רק שיכולים לנצח בכל מצב אלא הם גם חסינים מפגיעות. בל נשכח שסופרמן יכול להוציא אותנו מכל מצב.

טבת תואר בעבר שלא בצדק כמהלל גנרלים. שכן, דווקא הוא זה שעמד על תופעת “החפיף” שהיא אֵם הסַכָּנוֹת בכל עניין ודבר. שבתי טבת מתאר את בן-ארי שפיקד על גדוד 7 בחטיבת הנגב יוצא לקרב בסיני מבלי שהיו בידיו מפות שטח, ו”לצורך משימתו קיבל בן-ארי אטלס. את דרכו חישב לפי הסְפִּידוֹמֶטֶר“. מעבר ליצירתיות של האלוף חסר המפות, טבת מאתגר את קוראיו ומציב דילמה: האם זה סיפור גבורה או סיפור חפיף עטוף טמטום שמחירו יקר וכואב עד העצם?

“אם כל הניצחונות” עליה הִתְעַנַּגְנוּ כה רבות הכניסה אותנו לוָאקוּם תרבותי חד-מחשבתי החסר מסוגלות להרים עיניים ולהביט במראה בעודו אוחז בהגה.  ”קורס נהיגה מונעת” בדמות ועדת תחקור וחקירה לא הועלה כאופציה.

פשוט כי הניצחון כמו וודקה טובה מְשַׁכֵּר ומְשַׁקֵּר.

“חשופים בצריח” הפך למַטְבֵּעַ לָשׁוֹן נוקבת ורלוונטית מתמיד וחלקו הספרותי מהווה חלק א’ להיווצרות מציאות  ה”על העיוורון” בה החברה הישראלית מצויה כיום.

ההוצאה המחודשת של הספר מנכיחה את שבתי טבת מתמיד וכעת הוא מציב בפנינו אתגר היוצר הזדמנות נדירה לדיון ביקורתי מחודש שאם יתקיים בדרך רב-ממדית, עשוי להחזיר אותנו לעידן נאור המאפשר לחשוב אחרת, לפסול “פרות קדושות”, לבחון אלטרנטיבות ולהבטיח את  עתידנו באופן יהודי, ישראלי, מוסרי ודמוקרטי.

עוד מהבלוג של ורד פישביין

עוד יום רביעי...

אחזו בידי גלגלו למעלה כדי לקרא את הפוסט והצטרפו אלי למסע מרתק חוצה שמים, ארץ, דמיון ומציאות שהחל מאז אותו "יום רביעי..." אז קיבלו חיי תפנית שאינה מאפשרת שחזור של אף מצב קודם. ביום סתמי של אמצע השבוע, נפטר צחי פישביין, בעת...