הבלוג של ורדה מיניביצקי

vardamnv

עדכונים:

פוסטים: 13

החל מפברואר 2015

איסטנבול 26

את הדברים הבאים כתבתי ביום רביעי, 29 ביוני אחה”צ באיסטנבול, טורקיה, במיניבוס,  בדרך חזרה לשדה התעופה , והיום הוספתי ושיניתי פרטים.

בסופו של דבר, מי שעזרה לנו למצוא כרטיסים לכולנו, לכל הקבוצה שהתקבצה בשער הטיסה שהיתה אמורה לצאת לארץ היא בתנו, אפרת מיניביצקי, שעבדה ללא לאות ואשר היינו איתה לאורך כל התהליך  בקשר טלפוני, כבר מרגע הפיגוע. וכשהיינו כבר במלון  אמרנו לה שלא נצא משם אלא אם ישיגו כרטיסים לכולנו יחדיו, לכל 11 אנשי הקבוצה.

היום היא הזכירה לי שכשהייתי כבר שרועה על הרצפה, מסתתרת מפני מחבלים שחשבתי שאוטוטו באים לפגוע בנו, התקשרתי אליה וסיפרתי לה מה קרה וצחקתי. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לנו. התקשרתי אליה, כי ידעתי שצריך ליידע, לא חשבתי באותו הרגע שאני עומדת להיפרד ממנה לתמיד.

כמו שהפה שלי מלא במילה “אלוהים” שאליו אני מתפללת יומיום ומבקשת שיעזור לנו לדעת מה קרה לדניאל מיניביצקי, הבן שלי  בן ה-36 שנעדר כבר שנה ושמונה חודשים,  כך אני מקפידה להתפלל אליו, אל אלוהים, כל הזמן מאז שפוננו משדה התעופה אטאטורק באיסטנבול, ולהודות לו שעזר לנו לצאת מהמקום הזה בריאים ושלמים.

וכמו שהקפדתי לנשום נשימות עמוקות באופן טבעי לאחר שדניאל נעלם, כך נשמתי כל הזמן מאז  האירוע הנורא, ממש כמו שלמדתי בקורס ההכנה ללידה לפני שנולד בני הבכור, דניאל. הנשימות העמוקות האלה עזרו לי מאוד. למעשה עד עכשיו אני עדיין מתנשמת כך מידי פעם.

אתמול, 28 ביוני, שעה 17.30, הגענו מפורטוגל לאיסטנבול  כדי לקחת משם טיסת טרנזיט לארץ. לא היתה אפשרות אחרת להגיע מהמקום בו היינו, אלא דרך איסטנבול.

היינו אמורים לטוס בטיסת ההעברה  לארץ ברבע לשמונה בערב. אבל בגלל הפרשי השעות(הגענו מפורטוגל, בה השעון מקדים את ישראל בשעתיים), היה בלבול ונאלצנו לדחות את הטיסה לשעה 23.55.

נותר לנו זמן רב, ולכן, כדי להעביר את הזמן, הלכנו לאכול דבר מה. ישבנו באולם הגדול שבו יש כמה דוכני אוכל, כשאני פונה בישיבה לכיוון חנויות הדיוטי פרי,  ויהושע/שוקי, בעלי, פונה עם הגב.

לפתע ראיתי 2 בחורות מעובדי החנויות רצות מהר מכיוון ימין, חשבתי שהן ממהרות לטיסה, אבל פתאום הצטרפו אליהן עוד  עובדים, הם היו לבושים במדים סגולים, וכולם רצו מהר ובד בבד שמענו בומים רועמים, משהו כמו שש או שבע פעמים (זה עדיין מהדהד בראשי, בום בום בום בום בום בום)  וכולם התחילו לרוץ לעבר המקום בו ישבנו באולם האוכל. צעקתי ליהושע: יהושע! והוא כבר שמע כמוני את הפיצוצים.

הייתי בטוחה שבאים לעברנו  מחבלים. ברחנו לכיוון דוכני האוכל וניסינו להסתתר מאחורי שידה רחבה שעליה היו מונחים כלי אוכל. אני זוכרת שהיה צמוד אליה שולחן קטן ומתחתיו הסתתר  בחור כבן עשרים ומשהו. השתטחנו על הרצפה,  והייתי בטוחה שאוטוטו יורים בי או בבעלי ושאלתי את עצמי איך מרגישים כשיורים בך.  לבשתי חולצה עם שרוול קצר וחשבתי שבגלל שהזרוע חשופה ירו לי בה.

לא עלה בדעתי שיפגעו בי למוות, רק שיפצעו אותי. אולי.

כך שכבנו על הרצפה כמה זמן, המומים ומבוהלים ולא ידענו מה קרה, אבל לא איבדנו את העשתונות. באיזה שלב קמנו ממקומנו . חזרנו ושאלנו אנשים מה קרה. למעשה, כולם שאלו זה את זה מה קרה. כולם: נוצרים, מוסלמים, חובשות רעלה, מזוקנים, הודים וסינים, לא היו שם הבדלי גזע, דת או מדינה. פגשנו כמה צעירים מסין שלהם נודע דרך פוסט בפייסבוק של חברם מסין על התקרית ופרטיה. ynet עדיין לא עידכן. זה היה עניין של דקות.

אני זוכרת,  שבזמן שאכלנו, ראיתי גבר הודי, עטוף במין סדין גדול. אולי הוא לא היה הודי, אבל כך נראה היה לי. ואמרתי ליהושע, כך בבדיחות, שאם קורה משהו, הוא תמיד יכול לפרוס את הסדין על הרצפה ולישון עליו. לא בטוחה שהוא עשה כך. כשהגענו חזרה לשדה התעופה ראיתי אותו שוב.

זמן מה לאחר מכן החלטנו ללכת לשער היציאה של הטיסה לארץ, שער 217.ידענו ששם נפגוש ישראלים.

 קיווינו שמישהו מהקונסוליה או מהשגרירות יגיע לאסוף אותנו. הרי מאוגנדה חילצו את הישראלים….הבנו שאין הדבר ממש אפשרי, אבל יש כזה מין ביטחון לישראלים שהמדינה שלנו היא כל יכולה. ושהיא יכולה גם לשלוף 11 נוסעים ממקום שהההמולה חוגגת בו. האמונה הזאת, בכל זאת, נסכה בנו ביטחון.

היו בשער היציאה לישראל בסביבות 16 אנשים. אני זוכרת את מראה פניהם. בסופו של דבר כמה פרשו ונשארנו 11 נוסעים.  4 ארגנטינאים והשאר ישראלים, מקובצים סביבנו.    2 מבין הארגנטינאין לא דיברו עברית וגם לא אנגלית ולכן  ברכתי את העובדה שלמדתי ספרדית ויכולתי לתרגם להם.

יהושע לקח פיקוד. הוא איפשר לכולם להתקשר מהטלפון שלו לבני משפחותיהם כדי שלא ידאגו. הוא הצליח להתחבר עם המטען שלו למין שולחן/שידה שמשמש את הדיילים המחכים לנוסעים בשערי היציאות. מזל שמטען הטלפון שלנו היה עימנו . הוא יצר קשר עם גורמים בארץ ועם הקונסולית הישראלית באיסטנבול, הדס.

סמוך לשער היציאה היה ממוקם דוכן קטן למימכר משקאת קלים וחטיפים, נטוש.  ניגשנו. אחת מהישראליות ואני, ולקחנו בקבוקי מים מינרלים, כמה שיכולנו בשתי הידיים, והבאנו לנוסעי הקבוצה וגם חילקנו לכמה נוסעים שעברו באקראי ליד השער.

משדה התעופה הצטווינו לעזוב.

שאלנו לאן?

לצאת משדה התעופה.

לאן?

תיקחו טקסי למלון.

איזה מלון?

לא היתה לנו ברירה, אף כי העדפנו להישאר בשדה התעופה.

ואז התחיל אי סדר נוסף. היתה קבוצה של כ- 20 נוסעים, מחוץ לשער הטיסה,  שרצה פתאום במהירות רבה כאילו שדולקים אחריהם מחבלים.

אז שוב רצנו והתחבאנו, והפעם מאחורי עמוד רחב.  כעבור שניות אחדות התברר שהם ניבהלו פתאום לשווא, לאחר שנודע להם מה קרה.

 וגם כשכבר היינו קרובים ליציאה, סמוך למקום אירוע הטרור, היכן שהתקרה היתה מפוצצת והרבה דם  ושברי זכוכית על הרצפה,  שמענו שוב  פיצוצים, ושוב כולם בורחים ומשתטחים. וכבר פחדנו לאבד את זה את זה.  כבר ראיתי את אנשי הקבוצה שמאחורי במצב אלכסוני, הרגשתי כמו עם חלקי הדומינו, שעוד מעט גם אני נופלת עליהם ושאנשים ירמסו אותי. והכי פחדתי לאבד את יהושע. אבל איכשהו, התברר שהפיצוצים הם ממקור אחר, אולי שיירים מהפיצוצים הקודמים.

נאלצנו לעבור שוב דרך עמדות בדיקת הדרכונים.

אלפי אנשים צבאו על העמדות. היו צעקות, גם דחיפות, אבל התורים בכל זאת זרמו , יחסית לאירוע כזה. אפילו איפשרו לנער הצעיר המבוהל שהיה עימנו , בן 12.5 ולאימו להתקדם לתחילת התור.

יש לציין שלאורך כל דרך היציאה, ראינו הרבה חנויות דווטי פרי נטושות ופתוחות לרווחה ולא ראינו אף לא אחד שבזז דבר מה מהחנויות היפות. זהו שדה תעופה גדול ויפה, מרובה בחנויות  דווטי פרי.

יצאנו משדה התעופה והלכנו הרבה. הרבה מאוד. אבל שוב, כקבוצה, כשיהושע ואני מובילים, ואני עם היד מורמת גבוה אוחזת בבקבוק מים מינרלים כדי שכל חברי הקבוצה יראו אותי ושנישאר מאוחדים. (את הרעיון הזה  קיבלתי כשראיתי קבוצה של תיירים כשהמדריך מניף דגל), ומסביבנו המוני אנשים עומדים במקומם בייאוש או צועדים כמונו.

הלכנו עד שהגענו לאוטובוסים שלקחו אותנו למרכז איסטנבול  ושם לקחנו מונית למלון שאותו הזמינו לנו מראש דרך הקונסוליה, על פי בקשתנו.

בשעתיים הראשונות לשהייתנו בשדה אחרי הפיגוע לא היה שום כרוז שדיבר אלינו ברמקול הכללי. וגם אז, כשכבר דיברו, זה היה  בטורקית. ורק קרוב לעמדות הדרכונים היו הנחיות קלות באנגלית.

בכל זאת, את האוטובוסים הם אירגנו בצורה מסודרת. וכשיצאנו משם, לאחר ההליכה הרבה, חיכו לכולם הרבה אוטובוסים שלקחו את האנשים לכיכר טקסים.

בתחילה תכננו לקחת טקסי למלון שבו שהינו. וכשראינו את האוטובוסים, שאלנו את הנהג הראשון שנתקלנו בו, היכן ניתן למצוא טקסי, והוא ענה: טקסים, טקסים. לא הבנתי מדוע הוא חוזר על המילה טקסי ומוסיף בסופה מם סופית. והיכן הטקסי?

היה איתנו בקבוצה של 11 האנשים, בחור מהמשולש, מערערה, והוא הסביר לנו שטקסים זה שם של כיכר במרכז איסטנבול. ואגב, באוטובוס הוא התיידד עם בחור ערבי מלבנון שביקש להצטרף אלינו למלון.  הוא היה מזוקן, ובעל חזות מפחידה, ובזמנים אחרים אולי הייתי פוחדת ממנו, אבל שמחנו לעזור לו, וצרפנו אותו לאחת המוניות שלקחנו לבית המלון.

נכנסנו כולנו לאוטובוס,  ומכיכר טקסים לקחנו 3 מוניות והגענו למלון שעליו דיברה איתנו הקונסולית, הדס, שגם הגיעה לבקר אותנו במלון.

היו לי כמה רגעים לא נעימים, לפני שנסענו במוניות. פתאום ראיתי את עצמי במונית עם עוד 2 מהקבוצה אבל יהושע איננו. חשבתי שהוא אמור לשבת ליד הנהג. וזה האחרון כבר האיץ בי לסגור את הדלת כי הוא חייב לנסוע.

אמרתי לו שאני לא רואה את בעלי. לא יודעת אם הוא הבין אותי. יצאתי מהמונית וחזרתי לאחור כמה מטרים רבים כשאני צועקת: “יהושע, יהושע”. אמנם היה במקום רעש גדול, אבל ציפיתי למצוא אותו. ידעתי שהוא יודע את שם המלון ובוודאי יגיע, אבל זה היה רגע ממש לא נעים. פתאום נזכרתי שאני יכולה להתקשר אליו דרך הווטסאפ. התרגלתי כבר שלא תמיד האינטרנט פועל כראוי, וגם הוויפיי – לא.  הצלחתי ליצור איתו קשר ונרגעתי.  עדיין לא הספקתי לדבר איתו על כך. הוא פשוט הרגיש צורך לדעת שכולם מסודרים במוניות, ובצדק, אבל חשבתי שאז יכנס למונית שלי.  כשאני נזכרת ברגעים האלה אני ממש דומעת.

הגענו לבית המלון בשעה  4 בבוקר. אנשי הקבלה  היו מאוד נחמדים איתנו ומאוד הגונים  עם המחיר. וכך גם שאר העובדים בו. הרגשנו תשושים, אך מוגנים.

רק למחרת בבוקר הירשתי לעצמי להתפרק וכבר בכיתי.

יהושע, מלווה בבחור נוסף מהקבוצה וגם בנציג טורקי שעובד בקונסוליה הטורקית, לקח מכולנו את הפספורטים, ושלושתם נסעו  לחברת הנסיעות טורקיש איירליינס לסדר לכולנו טיסות חלופיות, כך סוכם עם הקונסוליה הישראלית.

וכמובן, שהיו שם המוני אנשים נוספים, והם בילו שם כמה שעות, לשווא.

וכמו שכבר כתבתי בתחילת דברי, אפרת, הבת שלנו, היא זו שהצליחה לעזור לנו, השיגה לכולם כרטיסים, ושלחה לנו אותם באימייל, ומייד צילמנו אותם כדי שיהיה לנו מסמך שאינו זקוק לאינטרנט.

הגיע מיניבוס שלקח את כולנו יחדיו לשדה התעופה, כמה שעות לפני ההמראה, ליתר ביטחון.

ולמעשה אנחנו בכלל עזבנו כנס שיהושע השתתף בו בליסבון, כמה שעות לפני הזמן, כדי שאוכל להיות נוכחת בתערוכה הסודית של בנק לאומי שנפתחה באותו יום רביעי, 29 ביוני, בה מוצג פסל שלי.  ואני זוכרת שדיברתי עם הילדים ואמרנו, כמובן, שהכל לטובה, אז “פיספסנו” את הטיסה הראשונה, ומי יודע איזה דבר טוב יקרה בטיסה הבאה…

אבל בכל זאת,  קרו דברים טובים. הכרנו אנשים נחמדים, יש לי חברי פייסבוק חדשים, כולל אותו נער בן 12.5 שהיה חלק מהקבוצה,  יכולנו לעזור לאחרים. עברנו התנסות. ובוודאי עוד הרבה דברים קטנים נוספים שאינני זוכרת ברגע זה.

אומרים שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק.  זהו צחוק הגורל.

אני מוסיפה כאן תמונות שצילמתי לאורך הדרך. הן אינן סנצסיוניות, אבל זה מה שצילמתי. יש כמה תמונות שמחות של חלק מהקבוצה כשנודע לנו שיש לנו כרטיסי טיסה וגם תמונות מהטקסי חזרה לשדה התעופה. שמחים.  את התמונה האחרונה של אסלת השירותים  צילמתי בשדה התעופה לפני שעזבנו. רציתי לצלם משהו מיוחד כפרידה משדה התעופה. לא רציתי לצלם את המקום בו התחבאנו, לא הייתי מסוגלת להגיע לשם. וכשהייתי בשירותים וראיתי את הצ’ופצ’יק הזה שממנו יוצאים מים לנקות את הטוסיק… צחקתי ממש. הוא היה מוכר לי אמנם מטיסת הטרנזיט הקודמת לפורטוגל, אבל זה הצחיק אותי שוב.

ובסימן צחוק זה, אני מסיימת. הייתי חייבת לעצמי לספר את מה שקרה.

ורדה מיניביצקי

איסטנבול 6 איסטנבול 9 איסטנבול 10 איסטנבול 11 איסטנבול 12 איסטנבול 13 איסטנבול 14 איסטנבול 17 איסטנבול 18 איסטנבול 19 איסטנבול 20 איסטנבול 21  איסטנבול 23 איסטנבול 24     איסטנבול איסטנבול4 איסטנבול5 איסנבטול 16איסטנבול 27איסטנבול 26איסטנבול 28איסטנבול 29

עוד מהבלוג של ורדה מיניביצקי

תצוגה מקדימה

רד מהאוטובוס, חמודי

דניאלי, מה קורה פה? זה כבר נראה לי מוגזם, שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים! חמישה חודשים?! דניאלי, חמישה חודשים! הרי רק ירדת לעשן ולשתות קפה! כפי שנוהגים להגיד ילדים (וגם אני...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

בנוגע לעליזות ש"תפסה" אותי

לפני כחודש התבקשתי על ידי בתי, אפרת, ללוות את נכדי האהוב, אלוני, לגן, כדי לחגוג את יום המשפחה. ערב קודם לכך, הוא לן בביתנו והשמחה הייתה רבה. מוקדם בבוקר, הכנו אותו, בעלי, יהושע (שוקי) ואני, לבוש ורחוץ היטב, כראוי ליום המשמח הזה....

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

הבה נצאה במחול

                            גובה 64 ס"מ,   טכניקה מעורבת,  מורכב מ-36 תווים "הבה נצאה במחול", מחול של שאיפה לצמיחה, רצון...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה