הבלוג של ואנסה מ. בן-משה :)

יש הרבה דברים על מה לכתוב…

אם לא נכתוב, איך נזכור? :)

עדכונים:

פוסטים: 3

החל מינואר 2012

“…אבל התחושה הזו, שהצוות הרפואי של חדר הלידה באיכלוב נתן למתלמדת ליילד בלי להסביר לה תוך כדי איפה היא צריכה לעשות אחרת, ושאחראית המשמרת נתנה לי להגיע למצב בו הייתי ביום חמישי, 29.12.11, בלי שום התערבות מקצועית מצידה – הם אלו שמכאיבים לי עדיין. תחושת ההפקרה. הלבד הזה…”

10/01/2012

את חווית הלידה שלי סיפרתי מעט פעמים.

האמת היא שלא כל כך בא לי לספר אותה שוב ושוב ושוב ושוב… זה עצוב לי מדי…

אז החלטתי לכתוב… גם אם היא לא תיקרא לעולם.

ביום רביעי, 28.12.11 הלכתי עם אמא שלי, שרק לפני חודש חזרה עם אבא שלי לארץ אחרי ירידה של 7 וחצי שנים, למוניטור.

שבוע 39.5. יש לי התכווצויות לא כואבות אבל נראה שירדו לי המים… או שאני פשוט עושה פיפי ולא שמה לב… טרם הבנתי מה זה היה…

במוניטור רואים צירים של 125 ומעלה, אני לא מרגישה כאבים, רק התכווצויות.

עשיתי 3 פעמים אולטרסאונד כי הגברת החמודה שיושבת לה בבטן שלי החליטה שלא בא לה כל כך לזוז.. דבר די מפתיע היות ומחודש שישי אני מרגישה אותה מסתובבת לה באלגנטיות עדינה בבטן…

לבסוף הגענו לרופא.

פתיחה של 2 ו- 70% מחוק, לא שאני מומחית ללידות, אבל זה סימן טוב :)

אחרי כמה שעות טובות בבדיקה, עולים לעזריאלי לאכול מקדונלדס והביתה.

ישבתי עם אמא שלי ודיברנו, בכל זאת יש על מה… ובסביבות חצות עלינו לישון.

01:00

אני מתעוררת אני צריכה להתפנות.

אני נזכרת שכל מי שאני מכירה אמרה לי שככה “זה” מתחיל…

תוך עשרים דקות הבנתי שאני לא צריכה להתפנות וזאת בעיקר בגלל שכאב הבטן הרגעי שהיה לי התחיל להיות יותר ויותר קבוע, יותר ויותר כואב, יותר ויותר סדיר…

02:00

הערתי את אלי, בעלי היקר, שגם הלך לישון בחצות אחרי יום עבודה ארוך של 11 שעות…

תיזמנו עוד קצת… עכשיו כבר הגענו לכל 1-2 דקות… וזה נהיה יותר ויותר כואב…

הערנו את אמא, לקחנו את המזוודה (שהייתה מוכנה) והזמנו מונית.

הגענו לאיכילוב תוך 4 דקות (נסענו לפי חוק :) ), נרשמנו במיון ועשינו שוב מוניטור.

במיון קבעו שיש לי פתיחה של 3 ו- 100% מחוק.

עליתי לחדר לידה.

בדרך הסניטר שואל אותי איזה חדר בא לי- 3 או 4. אמרתי 3…

03:00

מיילדת חמודה, ששכחתי את שמה, מציגה עצמה עושה לי סיור בחדר, שנראה לי הרבה יותר גדול ממה שזכרתי מהסיור שעשינו לפני שבועיים, ומביאה לי כדור פיזיו.

11:00

בין הכדור למיטה, למקלחת, להליכה בחדר > רופאים נכנסים ויוצאים, בודקים פתיחה, כלום לא השתנה…

דר. ארליך, שדווקא עשה רושם של טיפוס חביב, בודק אותי > הפעם זה נורא כאב!

מאותו הרגע ואילך הכאב רק התחזק ונהיה יותר ויותר בלתי נסבל…

בדיעבד הבנתי שדר. ארליך החביב עשה לי סטריפינג… בקורס ההכנה ללידה אמרו לנו שלא עושים סטריפ בלי לומר משום שזה נורא כואב ויש להכין את האישה לכך קודם… כנראה שדר. ארליך לא עבר קורס הכנה ללידה…

בינתיים יש לי מיילדת חדשה (החליפו משמרת) – שושי, יחד איתה ויקי שהגיעה להשתלמות.

זה הזמן להחליט – לעלות למחלקה ולחכות או לקבל פיטוצין (זירוז) ולסיים עם זה.

החישוב שלי, אחרי שבקושי נמנמתי שעה ב-24 השעות האחרונות, היה שאם כואב לי כל כך עכשיו, מה יהיה בהמשך?! ועם הזירוז אשר מגביר את הכאבים….?!

החלטתי – אפידורל.

מוציאים את כולם מהחדר והמרדימה מכינה אותי לאפידורל.

בין לבין דיברנו על הבת שלה, לילה, שהתקשרה תוך כדי זריקה מאוסטרליה והמרדימה נורא רצתה לענות לה כי זו שיחה מאוסטרליה וחייבים לענות…

לאחר שהמחט הייתה בפנים אמרתי לה שאני מרגישה את הצינורית בגב אך בנטיה שמאלה, היא אמרה שזה כלום ואם אני ארגיש לא נח אז היא תוציא ונעשה את ההליך מחדש.

הכל החל להירדם מחצי הגב ומטה, תחושה מפחידה, מעצבנת אך נעימה – הידיעה שלא מרגישים יותר כלום…

שושי, המקסימה, לא מוכנה לתת לי זירוז, “ממילא יש לך בחילה ונראה כי האפידורל עוזר לפתיחה… חבל…” – אני בעד! :)

היא פוקעת לי את מי השפיר כדי לנסות ולזרז עניינים…

מים מיקוניאלים (הקטנה שלי לא הצליחה להתאפק ועשתה קקי בבטן…)

= רופא ילדים יהיה נוכח בחדר הלידה ויבדוק שהכל תקין איתה עם צאתה לעולם.

O.K.

אבל לצערי, הגיעה השעה בה שוב החליפו משמרות… ושושי צריכה ללכת הביתה…

15:00

שושי מכירה לי את אחראית המשמרת החדשה (יש רק 2 כאלו בכל המחלקה) ואת המיילדת – אירנה.

לאט לאט אני מתחילה לשים לב שחוזרת לי התחושה לצד ימין של הגוף… אירנה אומרת לי לשכב על הצד הלא רדום על מנת להרדים אותו… עשיתי את זה… לא עזר…

ככל שיש יותר פתיחה, יש יותר כאבים, אני יותר ויותר עייפה…

18:30

יש פתיחה מלאה, 100% מחוק, הגיע הזמן לצאת גברת קטנה… רק תסובבי את הראש קצת ימינה ותרדי עוד ספינה אחת וזהו…

ירדת לספינה +2, אבל לא סובבת את הראש… אירנה לא התייחסה לזה…

אומרים לי להתחיל ללחוץ…

“תלחצי!!!!! כשאת מרגישה ציר תלחצי חזק וארוך!!!”

אבל אז אני מבינה שצד שמאל שלי רדום לגמרי ואני לא יכולה להזיז את הרגל, ואילו צד ימין שלי לא רדום כלל והכאבים… אוההה הכאבים!!! הייתי בטוחה שמשהו יתפוצץ שם בכל רגע נתון!!!!

אמא שלי עומדת לימיני – מחזיקה לי את הרגל מקופלת לחזה.

אלי שלי עומד לשמאלי – מחזיק לי את הרגל מקופלת לחזה.

אירנה שלי עומדת למולי – עם האצבע מציירת עיגולים על דלת היציאה של הבת שלי…

אולי זה יעזור לה לצאת… או יסחרר אותה ואז היא תצא יותר מהר… אני לא בטוחה מה היא ניסתה לעשות… עיסוי פרינאום זה לא היה – גם עזרה לתינוקת העצלנית שלי, שלא הייתה מוכנה לנסות לבד, זו לא הייתה…

אבל לחצתי, שנסיים עם זה כבר!!

תוך כדי לחיצות, הקאות, כאבים, בכי, הירדמות/איבוד הכרה, אני מזהה את אחראית המשמרת בחדר שלי…

למה אחראית המשמרת פה?! מה, יכול להיות שאירנה העדינה והלחוצה שלי היא מתלמדת?!

טוב, אם היא לא תתלמד אז איך תדע ליילד? אם יהיה משהו חריג בטח האחראית תתערב… לא?!

20:02

התינוקת שלי בחוץ.

אני לא מפסיקה לרעוד, אני עייפה, מותשת, גמורה, כואבת, עצובה, נרגשת, המומה…

לא יודעת איך אני נזכרת שקראתי שאם מניקים בחדר הלידה אז יהיה לילדה יותר קל לעשות את זה אח”כ…

אז הנקתי קצת…

גם השלייה יצאה…

עכשיו מותר לומר מזל טוב.

אבל אז מוציאים את כולם.

נכנסת רופאה ומסתכלת לי על איבר המין.

יוצאת וחוזרת עם עוד רופאה.

יוצאות וחוזרות עם עוד רופא.

נראה שאירנה לא חתכה אותי… אז נקרעתי… הרבה… ועמוק מדי…

אז צריך לתפור.

אני מבקשת הרדמה מקומית – הרופא אומר שלא צריך כי יש אפידורל.

אני אומרת שאין אפידורל כי הוא לא השפיע בלידה.

הוא מתרצה, עושה 2 זריקות הרדמה ומתחיל מיד לתפור.

לא רק שהרגשתי את המחט מפלחת אותי, הרגשתי כל סיב בחוט.

“זה לחץ לא כאב”

“אל תגיד לי מה אני מרגישה! זה כואב!!”

אז עושים עוד 2 זריקות הרדמה.

ותופרים

ותופרים

ותופרים

וחותכים (!?!?) ומעבירים לאירנה כפפת גומי עם גוש בפנים, ואומרים לה לזרוק את הציסטה…

ואני שואלת איזו ציסטה?

ואומרים לי שעכשו לא מדברים, עכשיו תופרים!

ותופרים

ותופרים

אירנה, שעד כה החזיקה לי את היד (יותר נכון אני החזקתי את שלה), עוזבת את היד שלי ומתיישבת בצד.

“הכל בסדר? חם לך?” שואל אותה הרופא…

“לא, אני פשוט לא יכולה לראות את זה”..

את לא יכולה?!?!

ואני בטוחה שעשו לי כבר מילת נשים… הרי לא חסרים פסיכופטים בעולם…

ואני לא יודעת מה לעשות עם כל הרגשות וההרגשות שיש לי בגוף… ואני לא אני.

ואז אירנה והרופא יוצאים ואומרים לי שיבואו להכין אותי למחלקה.

ואני לבד.

ודם בכל מקום בחדר.

אפילו את השלולית שתחתיי לא כיסו במגבת אז יש גם סימני נעליים מדם ברחבי החדר…

ואני לבד.

ואני עדיין רועדת, בוכה, מפחדת, דואגת, עצובה, המומה, כואבת, נלחצת…

ולבד.

ואני מתלבטת איך לרדת ולפתוח לאלי את הדלת..

ואני קוראת לו שינסה שוב ושוב להיכנס, ולא נותנים לו…

ולבסוף הוא הצליח… ואני בוכה…

ואני מפחדת – מבקשת מאמא שלי שתראה מה עשו לי שם…

והכל תקין, אבל היא בוכה…

ואלי מציץ, והוא גם המום.

ומגיעה מישהי להכין אותי, והיא שואלת יותר מדי שאלות ואני לא יכולה לסבול אנשים עכשיו…

ואלי מתעצבן, וזה קורה לעיתים נדירות…

ושופכים עלי יוד…

ושמים פד קפוא וסוגרים לי את הרגליים.

ואז מחכים 20 דקות במסדרון לסניטר…

ואז אלי מתווכח עם האחות שתיתן לי אופטלגין אבל היא לא רוצה כי מחליפים משמרת..

אבל אלי עצבני, והיא נותנת לו אופטלגין… ואני כל כך עייפה…

ואני מנסה להבין איפה הילדה שלי, ולמה לא בא לי פרץ אהבה אמהי כזה…

ואני עייפה…

ואני מנסה לישון אבל בכל צד קשה לי וכואב לי…

ואלי ישן על כיסא, וכואב לי לראות אותו ככה…

וזהו.

בבוקר אני עצמי שוב.

רואה את הקטנטנה שלי, מיניקה אותה, מריחה אותה…

ולא – זה לא צריך להיות שווה את זה.

הילדה שלי לא צריכה להוות פיצוי למה שעברתי > הילדה שלי היא המתנה שאני ובעלי ביקשנו ואלוהים בחסדו נתן לנו אותה!

והייתי עוברת את הכל עוד הפעם אם זה מה שצריך היה, כי היום, 12 ימים אחרי, אני יודעת שהכל עובר – העייפות, הכאבים, התפרים…

אבל התחושה הזו, שהצוות הרפואי של חדר הלידה באיכלוב נתן למתלמדת ליילד בלי להסביר לה תוך כדי איפה היא צריכה לעשות אחרת, ושאחראית המשמרת נתנה לי להגיע למצב בו הייתי ביום חמישי, 29.12.11, בלי שום התערבות מקצועית מצידה – הם אלו שמכאיבים לי עדיין.

תחושת ההפקרה.

הלבד הזה.

תודה לאלוהים שיש לו חסד. ותודה לאלוהים שהילדה שקיבלתי במתנה ממנו היא כה שקטה וטובה ורגועה, שאין לי מה להתלונן…

זה לא בלוג נגד בית היולדות ליס, אני גם לא אמליץ לכן לא ללדת שם… המטרה שלי היא להזכיר לעצמי ולכל מי שעתידה ללדת, שבחדר הלידה את היא זו שמכתיבה את הטון ולא אף אחד אחר!

ואם המיילדת לא נראית לך, זה הזמן לצרוח כדי שהיא תוחלף!

ואם את מרגישה שאת לא מצליחה, צרחי שיחתכו אותך ושיכניסו יד לעזור לאיש הקטן שבפנים לצאת!

והתעקשי לדעת כל מה שעושים לך!

ואל תעני על השאלה “האם זה היה שווה את זה”.

הילד שלך שווה כל כך הרבה יותר ממה שעברת בלידה…

תכננת אותו לפני הלידה הרי, הוא לא הפרס שלך על הלידה שעברת, הוא הפרס שלך בכך שאלוהים החליט שזה הילד שצריך לגדול בידייך, תחת החסות והאחריות שלך.

מעכשיו את מופקדת על הילד הזה… אלוהים יתן לך את הכלים לגדל אותו.

והוא גם זה שירפא אותך פיזית.

ונפשית.

אולי הייתי צריכה לבחור את חדר 4… :)

משפחה חדשה בישראל

אלי, אני ואיהית הקטנה...

עוד מהבלוג של ואנסה מ. בן-משה :)

תצוגה מקדימה

חופש גדול (?!)

מאז ומעולם מסתובבת לה חופשיה השאלה "מהו חופש?" או בגרסה האחרת- "אני רוצה לעשות מה שבא לי!". חופש, בהגדרה המילונית שלו = האפשרות לפעול ללא מגבלות. לפני שהגעתי להאמין בדרך...

תגובות

פורסם לפני 7 years

אם אתה אוהב אותי, שמור את מצוותי...?!

סוף, סוף הבנתי איך לתמצת את זה!!! זה לא שאם אני אוהבת את אלוהים אז אני אשמור את המצוות שלו... זה שאם אני אוהבת את אלוהים, המצוות יישמרו מעצמן- כי הוא חי בי והוא עובד בי ודרכי.. אני לא צ.ר.י.כ.ה לעשות משהו בעבור האהבה שלו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה