את האיש ההוא פגשתי בחלום …ממש לפני שבוע. שאלתי אותו מה שלומך? והוא ענה הכל נפלא. מה אתה עושה שם למעלה? והוא ענה: מספר בדיחות לאלוהים ואנחנו צוחקים.
ככה היה האיש ההוא. מצחיק אהב את החיים.
בחדשות הודיעו על אריק שרון, במחלקה הנשימתית, במצב קריטי.
בעקבות ההודעה על ראש הממשלה. מצאתי את עצמי שוב בבית חולים במרכז הארץ , ממש כמו לפני חמש שנים. יושבת עם חברה שלקחתי שתחבק אם צריך..על אותו ספסל גורף דמעות . ספסל הזיכרונות. הרגשת חנק ליוותה אותי, אין ספק טראומה קשה עברתי.
סוף ספטמבר הבהילו את האיש ההוא לבית חולים במצב קריטי. דום לב והחייאה ארוכה..יש לו שבוע לחיות אמרו הרופאים.
עלינו למחלקה פנימית. מדי יום ביקרתי אותו עשיתי לו פיזיותרפיה. ראיתי איך מקלחים, מסובבים ומחליפים.
תוציאו אותי מכאן. הצילו היתי צועקת בתוכי.
עברו 3 שבועות במחלקה וביקשנו שיעבירו אותו למחלקה הנשימתית הכי טובה.
אך שוב נשמע קול הרופאים "אין לו סיכוי אין טעם בשביל מה. לשם מעבירים רק אנשים עם סיכוי לחיים".
כך עוברים להם הימים כחודשים. איש חיל הים , צוללן כמקצוע, גבר שבגברים. בעל, אבא, סבא. איש עולם נלחם על חייו ואנחנו לצידו.
האיש ההוא .ודמעה נופלת על לחיי.למה?
כבר פעם אחת לפני הרבה שנים אמרו שהוא מת, והוא חי 5 שנים אחרי. למה עכשיו הרופאים מאבדים תקווה???
ליד מיטתו לא הפסקתי לדבר אל האיש ההוא. הבאתי לו דיסקים שאהב. היתי לובשת חלוק ונכנסת לחדר המוות. אף פעם לא הוציאו אותי משם. "את מהתחום" היו אומרים ונותנים לי לראות הכל. טראומה אחרי טראומה. מחזות קשים עברתי כשראיתי את האיש ההוא.
והאיש שוכב, מחובר למכונת הנשמה. מדי פעם פותח את העיניים, מזיל דמעה. צוות בית החולים רצה להעביר אותו למקום מיוחד, של צמחים סופניים.
אך שוב לא הסכמנו. האיש ההוא, גבר שבגברים כבר 3 חודשים עשה "בית ספר לרופאים" . לא וויתרתי, המשכתי. כמה שעות ביום להזיז אותו, אפילו ראיתי שהוא מזיז את היד, אבל הרופאים אמרו"זה בראש שלך".
ואז בוקר אחד. בעודי פוסעת במסדרון של המחלקה תפסה אותי אישה ואמרה:
מרעיבים את האיש ההוא למוות. מרעיבים? מה זאת אומרת עניתי. נותנים לו לאכול כמו תינוק.
רצתי למנהל בית חולים בכיתי היתי בטרוף חושים.
לא נשאר לו סיכוי אחרי הרעבה כזאת אמרו לי..
וכך לא רחוק משם, שכב אריק שרון עם צוות רופאים ופמליה שלמה. ראש הממשלה, גמגמתי.
בבית חולים במרכז הארץ, כשהגשם לא הפסיק לרדת וברקים ורעמים פילחו את האוויר,עמדתי וסיפרתי לאבא שלי, על כל שלושת החודשים מיום הביאו אותו למחלקה. סיפרתי לו, שהרופא הפך לאלוהים וחרץ את דינו בהרעבה.
יום למחרת.
כשבבתים הדליקו נר שישי של חנוכה ושרו שירים על ניסים,
נפטר אבי ולצד עינו זלגה דמעה.
אל מלא רחמים, אל מלא רחמים
פייסבוק :hila liebesman