Saloona

אני גבר שחי כבר כמה שנים לבד, אבל מאמין שזוגיות היא מצב טבעי ורצוי. ובכל זאת, אני כמעט לא יוצא לדייטים. למה? כללי המשחק מרתיעים אותי  – כמה הוא שווה, וכמה היא מושכת? איך החיצוניות שלה, וכמה הוא רומנטי? היד הנעלמה של עולם הדייטים מכתיבה קריטריונים נוקשים ומנוכרים. זה כמו ירייה באפלה – אין לי

בתקופות של שינוי ויצירה תוקף אותי חיידק התפירה. אני פותח את elna, מכונת התפירה האגדית שעברה אלי פעם מאמא, ועושה איזה פרוייקט קטן. פעם קיצרתי את כל הג’קטים שהיו לי. פעם הפכתי את החולצות הארוכות לקצרות. לפעמים זה סתם קיצורי מכנסים. והפעם וילונות – לחדר המרכזי, למטבח, לחדר האמבטיה. לרוב אני משתמש בבדים שיש לי

מירב הייתה אצלי. הזמנתי אותה לראות את המקום החדש, ולהתרשם עד כמה הוא מתאים לקבלת אנשים. היא אהבה את הדירה, פירגנה ליוזמה של המורה האישי, ונתנה ביקורות קולעות על האתר. השינויים שהכנסתי בו הם ברובם מרעיונות שלה. אבל היה דבר אחד שהיא אמרה ברמז, והבנתי אותו רק לאחר זמן. היא רמזה לכך שאני לא מציג

הסוגיה על הפרק היא איך להתחיל במתן השירות. אבל לפני המעבר לשאלות של שיווק וכסף, כמה דברי עידוד עצמי. יש לי בטחון בקונספט של מורה אישי. ייתכן שהשם עוד ישתנה, ואולי גם הפורמט. אבל קיים צורך אמיתי בסוג כזה של הנחייה – שמתחילה בפסיכולוגיה, ומתקדמת אל מעבר אליה.  מחוץ למסגרות דתיות, אנשים אינם מקבלים מענה

עברתי דירה. קטנה, אבל קומפקטית. ותיקה, אך מסבירת פנים. מיקום אסטרגי בשכונה שקטה ברמת גן, סמוך לגשר ההלכה. נגישה בקלות ברכב ובאוטובוסים. כאן אני רוצה לקבל קהל, ולעבוד בתור מורה אישי. אני חוזר לכתוב את הבלוג בסלונה, כדי ללוות את התהליך. מעין יומן אישי במרחב הציבורי, שנועד לבטא התלבטויות ולמקד בעיקר. אולי אקבל כאן תגובות,

קראתי בדהמרקר שעורך דין אחד אמר שצריך לקנא בעשירים. הבעיה היא שרגש כמו קנאה איננו בא לפי הזמנה. חייתי שנים רבות בקרב אנשים עשירים, שבמובן מסוים היו משפחה שלי. נותרו בי רגשות שונים כלפיהם, רובם שליליים. קנאה איננה אחד מהם. סלידה, שנאה ותיעוב דווקא כן. כסף לכשעצמו איננו טוב או רע. תלוי מה עושים אתו.

לפני שבעים שנה כתב נתן אלתרמן את קובץ השירים "שמחת העניים". משום מה, אני נמשך לטקסט הזה כמו פרפר למקור אור. למרות שאני לא קורא גדול של שירה, ולמרות שבהתחלה כלל לא הבנתי על מה מדובר שם. עד שנתקלתי בפירוש של מרדכי שלו (אבא של צרויה, דוד של מאיר), והתחלתי להבין. השירים נכתבו בימים של

עבודת צללים היא עבודה שלא מקבלים עליה שכר. במקור נועד הביטוי לתאר תופעה שלילית, כחלק מביקורת על ניצול בשיטה הקפיטליסטית. אבל אני מוצא שיש לו גם צד חיובי. עבודת צללים מרגישה כמו עבודה רגילה, אלא שהשוק הכלכלי לא מכיר בקיומה. לכן היא איננה נותנת מענה לסיבה המרכזית בשלה אנשים יוצאים לעבוד: פרנסה. לעומת זאת, יש

קשה לחיות כמו דמות במחזה של חנוך לוין. במקום להתבונן ביופיים של אנשים, ללטוש עיניים בפגמים שלהם. לפרש כל תחרות כהתפלשות בשלולית בוץ. לחשוב שאותנטיות היא הנטייה להתלונן על מה שרע וכואב. לזהות פתיחות עם לעג, ואינטימיות עם התוודות על חולשות. משעמם להיות דמות במחזה של חנוך לוין. בהתחלה יש משהו משחרר בחוסר הכבוד, אבל

אנסה להסביר את גישתי לדת, ולמה אני סבור שיש לה ערך גם לאנשים חילונים כמוני. הגישה איננה מקורית, וניתן למצוא אותה (בין היתר) בספר "החוויה הדתית לסוגיה" של הפילוסוף האמריקאי הנערץ וויליאם ג’ימס. עם זאת, הגעתי אליה בעצמי דרך התנסות, ואגב כך גיליתי כיצד היא מתחברת ליהדות. דת עבורי היא ניסיון אישי שיטתי להתפתח אל

שוב אני שואל את עצמי למה בחרתי לכתוב בלוג אישי דווקא באתר של נשים. נכון שאני אוהב לעשות תיקונים במכונת תפירה, ומרגיש טבעי ללבוש שמלות. אבל בסך הכל, אני מרגיש יותר נוח בחברת גברים. כשהייתי משקית חוויה בשרות סדיר התביישתי. כשעשיתי מילואים כחייל בגדוד תותחנים הרגשתי על הכיפק. יונג דיבר הרבה על חיפוש של הצד

מה שלילך רובין עשתה בתחום ריקודי הבטן, אני רוצה ליישם בתחום הדת. לתת גם לאלה שמתביישים את האפשרות לעשות דת כתחביב. אינני יודע היכן לתלות את המודעה הראשונה, אבל הנוסח יהיה בערך ככה: "דת בהתאמה אישית הדרכה בגיבוש עמדה עצמאית כלפי היהדות. דגש על אמונה ומשמעות. ללא התחייבות למצוות. דרישות הקדם היחידות הן פתיחות ותום

זה קרה לי שוב הלילה, תוך כדי חלום. רגש קדמון, לא מוכר, חדר מבעד לקווי ההגנה של האישיות. בתחילה הופיעה תחושת אי נוחות. אחריה דקירה של כאב, ואז חמימות מתפשטת בחלק האחורי של הראש. הבן האובד שב מן הכפור, ומתקבל בשמחה בידי חבריו. אני נוהג בו בעדינות, כמו ארכיאולוג שחשף ממצא נדיר. נזכר בסיפור שהופיע

בספר האודיסיאה מתאר הומרוס כיצד מגיעים אודיסיאוס וחבריו לאי של קירקי, המכשפה יפת התואר שהופכת גברים לחזירים. החברים של אודיסיאוס נשבים בקסמי המכשפה, אך הוא בעצמו ניצל מן הגורל העגום. הרמס – שליח האלים – נותן לו תערובת עשבים שעושה אותו עמיד בפני הכישוף. אודיסיאוס מכניע את קירקי, וכופה עליה להחזיר את צורתם האנושית של

קיבלתי היום מכתב מהצבא ובו הזמנה להשתתף בנופש של יתומי צהל. אחרי ארבעים ושתיים שנה אני עדיין נמצא ברשימות שלהם. ברור שיזם את זה מישהו עם כוונות טובות, אבל משום מה זה מעליב. פצעים מגלידים עם הזמן. אנחנו לא מקרה סוציאלי. פעם זה היה אחרת. באו מהצבא. אמרו שאבא מת. אמא אמרה שנהיה חזקים. ובאמת

מי שרוצה להחדיר מוצר חדש לשוק, חייב לקחת בחשבון את היד הנעלמה. היא מלכת הצללים העיוורת של הכלכלה. היא תקבע על מה אנשים יהיו מוכנים לשלם כסף וכמה. בלי רוח גבית מכיוונה, אין שום סיכוי להצליח. בתוכניות למנהל עסקים מלמדים להבין את צפונותיה של היד הנעלמה. עושים ניתוחי שוק, מפלחים קהלי יעד, בונים מודלים של

כשפתחתי את הבלוג, חשבתי לכתוב בו על דברים שאני מתבייש בהם. המטרה הייתה להשתחרר מתחושת הבושה, שהיא מעצור גדול שלי בחיים. לכן האכסניה של סלונה התאימה לי. אני מפחד יותר מהבוז של נשים, מאשר מהזלזול של גברים. עשיתי משהו דומה בבלוג חלומות שכתבתי בקפה דמרקר לפני כמה שנים. החלומות שפרסמתי שם היו מביכים בכוונה. אני

יש משהו מרענן בהוספת נקודת ראות דתית לחיים. היא משחררת מהעריצות של המוסכמות החברתיות. לאלהים לא אכפת אם אתה מצליח או כושל, מקובל או דחוי, יפה או מכוער. כולם שווים בעיניו. לא משנה לו גם אם אתה מדוכא, הסטרי, אובססיבי או מוצף חרדות. אדרבא, משברים פסיכולוגים רק עוזרים לך להבין את הערך שבאמונה. אנשים בריאים,

לפני כמה שנים החלטתי שאני עוזב הכל, ומנסה להבין מה השתבש ואיך לתקן. עזבתי עבודה, התחלתי לאכול חסכונות, והסתגרתי בחיי בדידות של חוקר עצמאי. המטרה שלי לא הייתה מיסטית, ואפילו לא פילוסופית. בסך הכל רציתי ליזום עסק להתפרנס ממנו, ולמצוא אישה לפרק ב’. אבל הייתה לי תחושה שאת התשובות אמצא בעולם הפנימי, ולא בהתנסות חיצונית.

הצעה לחידוש של אידיאל יהודי ותיק, שבצורתו המודרנית מתאים לנשים וגברים כאחד.

שלום, ברוכים הבאים לבלוגים של סלונה. שיהיה הרבה בהצלחה, ויש לנו גם כמה טיפים בעמוד הראשי של הבלוגים (הקישור הכי שמאלי בסרגל הניווט).