הבלוג של Ya'arit Trabelsi

מג'נגלת

אמא + לא כל כך קטן, בעלת עסק לניהול תוכן וייעוץ שיווקי, מג'נגלת בין הדברים שחייבים לדברים שצריכים בשביל הנשמה

עדכונים:

פוסטים: 560

החל מנובמבר 2010

אם יש משהו שכדאי ללמוד ממגילת רות, זהו ערך החברות. אי אפשר לקנות אותו בכסף, אי אפשר לגנוב אותו ואי אפשר לקחת אותו בכח. אם זה לא נמצא שם עמוק בלב, זה כנראה לא אמיתי. אני זכיתי ב’נעמי’ משלי..

21/05/2012

מגילת רות היא אולי אחת המגילות היפות בתנ”ך. בצורה סיפורית ומותחת מגוללת המגילה את סיפורה של רות המואביה וחמותה נעמי ואת סיפור החברות האמיצה ביניהן. את המגילה קוראים בשבועות, בעיקר כי עלילתה מתרחשת בתקופת הקציר- שבועות ומאתמול מזדמזם לי בראש הפסוק מתוך המגילה: “כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי”.

חשבתם פעם על המשפט הזה? אין היום כמעט אנשים שאומרים אותו אחד לשני ובטח שאין כמעט אנשים שמתכוונים אליו. החברות והנאמנות בין רות לנעמי, היא חברות נדירה, אמיצה, ללא פשרות. לא פעם יצא לי להרהר על החברים שלי בהקשר הזה.

בורכתי בחברים טובים. באמת. החברים שלי הם המשפחה שלי ולמרות שביום יום לא תמיד הקשר אדוק, לעיתים לא יוצא לנו להפגש במשך שבועות והשגרה שואבת אותנו רוב הזמן, כל אחד למחוזותיו. למרות כל זה אני יודעת שהחברים האלו, שנבחרו בקפידה, שם תמיד. אני יודעת. זה מסוג הדברים שפשוט יודעים. גם אם אין להם הוכחה חותכת.

אבל בין כל החברים שלי יש אחד שהוא ה”נעמי” שלי. אני יודעת שלא משנה מה יהיה- אלך אחריו, לא משנה כמה נריב, לא משנה כמה זמן לא נדבר, לא משנה כמה לא נסכים על דברים ולא משנה לאיזה כיוון נבחר ללכת.

הוא היה שם כשהתגרשתי. לא שהיו לי גירושים קשים או מכוערים, אבל במהלך כל שנות נישואיי, קצת איבדתי את מי שהייתי- היו לי נישואים נוחים דווקא, עם בעל שעוזר ונותן, אבל משהו היה חסר שם. בדיעבד אני חושבת שזה היה משהו באמביציה. ברצון הבלתי נשלט הזה לרצות לעוף. עם הזמן, מתוך הנוחות אולי, שכחתי לאהוב את עצמי. שכחתי איך נהנים, איך מפנקים את עצמך, איך צוחקים צחוק שבא מהלב ובעיקר- איך חולמים חלומות גדולים.

והוא היה שם- בדרכו שלו, הרכה, אך הלא מוותרת, הוא גירד את חתיכות האני שלי מהאספלט והזכיר לי מי אני ואיך אני אוהבת לחיות. מצד אחד הוא לא ויתר לי- הוא לא ריחם עליי, לא התרגש מהרחמים העצמיים שלי ולא חסך ביקורת, אבל תמיד באהבה. לצד כל ביקורת, היתה תמיד הדוגמא לדרך שבה צריך לעשות את הדברים- הדרך שעשתה לי טוב והחזירה אותי ‘טיפה טיפה’ לעצמי.

וככה, שלב אחרי שלב, בלי שכמעט שמתי לב, החלפתי את המלתחה, צבעתי את השיער, טיפלתי בעצמי, יצאתי, סידרתי את הבית, חזרתי להתאמן ואפילו עשיתי את הקעקוע שתמיד חלמתי לעשות.

הוא לא עשה עבורי את הדברים וגם לא ממש ‘שכנע’ אותי לעשות אותם, אבל הוא היה שם. רוח גבית ונעימה שדחפה אותי קדימה ונסכה בי את התחושה שהוא תמיד יהיה שם, גם כשהאחרים כבר לא. במקום כלשהו, עם יד אמיתית וכנה על הלב, אני יכולה לומר שהוא החזיר לי את החיים. לפעמים התחושה שלי כלפיו, היא כמו התחושה של מישהו שניצל במלחמה על ידי חברו וכל חייו מרגיש שהוא חב לו את חייו. ממש ככה..

במבחן המציאות, הדברים לא תמיד היו קלים, ובשלב מסויים גדשו, כנראה, המים את הסאה, והדברים יצאו מכלל שליטה. כעסנו, פגענו, נפגענו, רבנו והיינו כל כך טעונים אחד על השני שהניתוק היה מתבקש.

שנתיים כמעט לא היינו בקשר. נפגשים בחפיזות בקרני רחוב. מחליפים מבטים ומילה או שניים ושוב שקט. הלוואי שהיה לי כדור בדולח והייתי יודעת מה עבר אצלו בראש ובלב באותה תקופה, אבל אין לי. אני יכולה רק לספר שאני, במשך כל הזמן הזה, לא הפסקתי לחשוב עליו ולהתגעגע ולו לרגע. האמנתי בכל ליבי, גם כשהכל מסביב שידר אחרת, שזה יעבור. שעם יחלוף זעם, הוא יחזור לחיי והכל ישוב למסלולו. היו רגעים שממש הכרחתי את עצמי לא להאמין בזה, אך ללא הצלחה. כשהבטן והלב אומרים משהו, הם לא כל כך מהר משנים עמדות.

ואז, אחרי שנתיים זה קרה. לא ניכנס עכשיו לאיך זה קרה ומה היה, ועדיין. אבל זה קרה. הקשר בינינו התחדש ולא היתה מאושרת ממני. מכירים את ההדמיה של שני המלאכים על שתי הכתפיים? אז הרגשתי שחזר אליי המלאך של שמחת החיים, של הנהנתנות והחיים הטובים. אלו שצריך לחיות.

נכון שהדברים הם לא בדיוק כמו פעם. הרבה פחות משוחררים, הרבה יותר זהירים ורגישים. לא פעם זה יוצר חיכוחים, אבל הפעם, לעומת הפעם הקודמת, אני יודעת איך זה להיות בלי ולא מתכוונת לוותר כל כך בקלות- ”כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי”.

הלוואי שבמציאות שלנו, הדי וירטואלית הנוחה הזו (עובדה שאני כותבת כאן את הדברים במקום להגיד לו אותם), היינו יכולים לומר משפט כזה למישהו ולדעת שנינו, שזה סופי ואנחנו הולכים זה לצד זה, לאורך כל הדרך.

אני לא יודעת מה הוא חושב או מרגיש (אם בכלל), אבל הוא ה’נעמי’ שלי. אני יודעת היום, ממקום בוגר מאוד, שלא חשוב מה הוא יחליט לעשות, לאיזה כיוון הוא יחליט לפנות ועם מי. אני מקבלת אותו ככה, “True colors“, ואלך אחריו באשר ילך, אתמוך בו באשר יחליט ואנסה לפחות, לנשוף רוח גבית נעימה בערפו, שתגרום לו לזוז קדימה.

המסר הכי חזק, בעיניי, ממגילת רות, הוא ערך החברות והנאמנות. זהו ערך שאין לו מחיר ואין לו תכלית. לא ניתן לקנות אותו בכסף ולא תמיד ניתן להוכיח אותו. ערך החברות משובש כל כך היום ומושתת על נוחות ועל אינטרסים. קשה למצוא היום חברים שהם באמת. נאמנים ומוכנים להקריב עבור החברות. ובעיקר, אני חושבת, אין היום את האומץ (או התמימות אם תרצו) להאמין בחברויות אמיתיות. נהיינו קצת פארנואידים בנושא. תודו..

אני בוחרת להאמין. לסמוך. לאהוב בלי תנאים. להקריב ולשמור הפעם, טוב טוב על המתנה שקיבלתי- חברות אמיתית!

חג שמח!

עוד מהבלוג של Ya'arit Trabelsi

תצוגה מקדימה

ערוכים לכיפור

יודעים מה אני הכי אוהבת בחגים? שיש מלא זמן לקרוא :-) תכף כיפור, חג הספרים השני אחרי שבוע הספר העברי וזה בדיוק הזמן להמליץ לכם על ארבעה ספרים חדשים שיעבירו לכם את הצום בצ'יק (ועוד תקוו שהוא יתארך כדי שתסיימו לקרוא...

תצוגה מקדימה

מכתב לסבתא

כחלק מפרוייקט סיכום שנה, התבקשתי לכתוב על אנשי השנה שלי- אלו שהשפיעו עליי הכי הרבה, שגרמו לי להיות אדם טוב יותר ושהשאירו את החותם הגדול ביותר. הבקשה הזו גרמה לי להעלות את כל האנשים בחיי ולנסות לבחור על מי מהם לכתוב. אם נדמה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה