הבלוג של Ya'arit Trabelsi

מג'נגלת

אמא +קטן, מג'נגלת בין הדברים שחייבים לדברים שצריכים בשביל הנשמה

עדכונים:

פוסטים: 522

עוקבים: 42

החל מנובמבר 2010

סבתא שלי – אשת השנה שלי. שנה ללכתה…

27/12/2015

כחלק מפרוייקט סיכום שנה, התבקשתי לכתוב על אנשי השנה שלי- אלו שהשפיעו עליי הכי הרבה, שגרמו לי להיות אדם טוב יותר ושהשאירו את החותם הגדול ביותר. הבקשה הזו גרמה לי להעלות את כל האנשים בחיי ולנסות לבחור על מי מהם לכתוב. אם נדמה לכם שזו משימה קלה, אתם מוזמנים לנסות אותה בעצמכם.
איך אפשר לבחור? הרי חיי הם סוג של פאזל שמורכב מאותם אנשים- קרובים מאוד או רחוקים יותר. אנשים שהשאירו עליי את חותמם ולימדו אותי להיות אדם חזק יותר, שמאמין יותר בעצמו, שאוהב יותר את עצמו, שיודע לשים את הגבול בין נתינה לאחרים לבין נתינה לעצמו.
יש כמובן את עומר, הבן האהוב והיקר שלי, שמלמד אותי בכל יום מחדש מהי אהבה ובלעדיו בטוח לא הייתי מי שאני היום; יש את החברים והחברות שלי- אלו שתמיד שם בשבילי, גם כשהם מעבר לים, גם כשאנחנו לא מדברים במשך תקופות ארוכות וגם כשאנחנו כועסים אחד על השני; יש את המשפחה שלי, המצומצמת והמורחבת, שמפרגנים ומחבקים תמיד, גם מרחוק; יש את הלקוחות שלי, ששמים בי את מבטחם וגורמים לי בכל פעם לראות את עצמי דרך עיניים ביקורתיות ואובייקטיביות, ולהבין שאני טובה הרבה יותר ממה שאני חושבת; יש אפילו את כל אלו שרימו אותי וזלזלו בי וביכולות שלי- הם אלו שגרמו לי להיות חזקה יותר ולימדו אותי להעריך את עצמי ולעמוד על שלי.

אבל מעל כולם יש את סבתא עלושה (אליס). סבתא היקרה שלי שנפטרה בדיוק לפני שנה. סבתא שלי, שלימדה אותי בדרכה שלה מהי עוצמה שקטה, מהי צניעות ומהי אהבה.

IMG_7773

סבתא שלי נולדה וגדלה בטוניס. שם גם הכירה את סבא שלי ושם גם נישאו (כשהייתה בת 17 בלבד). הם עלו יחד לארץ בשנת 1949, התגוררו בתחילה בטבריה ומאוחר יותר עברו לגור במושב בית הגדי שבדרום.
אני הייתי הנכדה הראשונה שלהם וזכיתי להיות גם היחידה במשך 3 שנים (עד שאחותי נולדה). בשנים האלו גרנו בנתיבות, קרוב אליהם – פיזית ורגשית.
גם כשעברנו משם לנצרת עלית, היה הבית שלהם המקום שהכי כיף ללכת אליו. אני זוכרת שהייתי מחכה לחופש הגדול ולחגים כדי להגיע לשם ולהתפנק עליהם. סבא היה לוקח אותי איתו להביא את הפועלים מעזה, לראות מה שלום העגבניות בחממה ולנסוע איתו על הטרקטור האדום לשדות שמאחורי הבית.
סבתא היתה לוקחת אותי איתה לשוק בבאר שבע, או בנתיבות, קונה לי כל מה שרק רציתי ומחזירה אותי בזמן הביתה לארוחת צהריים “תאכלי בינתי, תאכלי”.
אהבתי להיות עם כל אחד מהם ואהבתי לראות את האהבה שלהם אחד לשני. בחיים לא ראיתי כזו אהבה! האהבה ביניהם היתה אהבה כזו שרואים בסרטים הוליוודים, מהז’אנר הרומנטי- אהבת נצח שלוותה בהמון כבוד הדדי ומחוות רומנטיות, ממש עד יומם האחרון.

כשסבא שלי נפטר, משהו בסבתא כבה איתו. הפנים שלה כבר לא זהרו בארוחות החג ונדמה היה לי שבכל פעם שהיא עברה ליד התמונה הגדולה שלו שנתלתה בפינת האוכל, היא דיברה אליו בלב. אבל סבתא מעולם לא הראתה לנו שהיא עצובה, או שכואב לה- היא היתה האדם הכי אצילי שהכרתי!

היא מעולם לא רבה עם אף אחד וגם כשכעסה, תמיד היתה לוקחת את האדם הצידה ואומרת לו בפנים מה שהיא חושבת. היא היתה חכמה, ראתה את התמונה כולה ומעולם לא התערבה בחייו של אף אחד. היא קיבלה את כולם בדיוק כמו שהם ואהבה אנשים על פי גודל הלב שלהם ולא על פי גודל הבית וחשבון הבנק שלהם.
לא היה דבר ששימח אותה יותר מאשר לראות את האנשים שסביבה מאושרים ואותו ניצוץ בעיניים חזר אליה בכל חתונה, ברית או אירוע משמח.

בחינה של אחי

בחינה של אחי

עומר הוא הנין הראשון שלה. כשהוא נולד, היא כבר לא היתה ממש בקו הבריאות ואני לא אשכח את הרגע שבו היא הגיע לבית החולים. היא ראתה אותי מקצה המסדרון וממש כמעט רצה אליי. הפנים שלה זהרו ממש והתמונה הזו חרוטה בי מאז.

סבתא ועומר, בבית החולים

סבתא ועומר, בבית החולים

התכונה הזו, של לשמוח מכל הלב בשמחתו של האחר, אפיינה אותה עד לרגע מותה ממש.
בימיה האחרונים היא היתה מאושפזת בבית החולים וכבר היה ברור לכולם שזה עניין של זמן. בין הימים האלו נולד גם האחיין שלי ובלילה שלפני הברית הרופאים קראו לכולנו במטרה להיפרד ממנה. אבל סבתא שלי לא ויתרה והחזיקה מעמד עד שעה לאחר הברית, כדי שאבא שלי לא יפסיד את המעמד.
אתם יכולים להגיד שזה מקרה, אבל אני לא מאמינה בזה. סבתא שלי ידעה על הברית (כי סיפרנו לה, אפילו שהיא היתה מורדמת ומונשמת) וחיכתה. סבלה בשקט וחיכתה. כזו היא היתה- לא היא תהיה זו שתהרוס למישהו את השמחה. לאף אחד, בטח לא לאבא שלי.

הלוויה שלה התקיימה באותו לילה- הלילה הקר ביותר שאני זוכרת. בפרץ לא מוסבר של נחישות נכנסתי לשטוף את הגוף שלה ובדיעבד, זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי. לכמה דקות הרגשתי שאני מחזירה לה על כל הרגעים הקרובים והאוהבים שהיא נתנה לי כל החיים. לכמה דקות הרגשתי וראיתי אותה שלווה וחזקה, עם אותו זוהר בפנים. ידעתי שהיא סוף סוף פגשה שוב את סבא והוא בטח חיכה לה למעלה עם זר ורדים אדום.

לא הצלחתי לספוד לה. דווקא אני, שמתפרנסת ממילים, לא הצלחתי להוציא הגה באותו לילה. לא הצלחתי לומר לה עד כמה היא היתה משמעותית עבורי, עד כמה שאבתי ממנה השראה ועד כמה למדתי ממנה להיות אדם טוב יותר. לא הצלחתי לבקש ממנה סליחה על כך שבשנים האחרונות לא באתי הרבה לבקר. לא הצלחתי לומר לה תודה. פשוט תודה!

סבתא שלי היא אשת השנה שלי (ולא רק השנה) ואלו המילים שאני רוצה לומר לה:

סבתא. שנה. לאורך כל השנה הזו ניסיתי לחשוב איך קרה שאני, אדם של מילים, אדם שמתפרנס ממילים, לא מצליחה למצוא מילים עלייך. איך בכל פעם שאני רוצה לכתוב משהו, או לומר משהו- המתג כבה ואני לא מצליחה לדבר. אולי זה בגלל שאני לא באמת קולטת שאת לא כאן לתמיד, ואני מדמיינת שזו בסך הכל עוד תקופה עמוסה שבה לא התראינו. ואני מתייסרת על התקופות האלו, מצטערת שלא באתי יותר והתקשרתי יותר…
השנים האחרונות לא היו קלות לך. בעצם מאז שסבא הלך, משהו ממך הלך איתו- עד שכולך הלכת אליו. ועכשיו- שנה!
ואני עדיין לא ממש מצליחה למצוא את המילים, אבל יש בי צורך לומר לך תודה- הייתי הנכדה הבכורה שלך וזכיתי לבלות איתך 3 שנים שלמות לבד. היית סבתא מושלמת- תמיד מפנקת, דואגת, מקשיבה. תודה על כל בדיקות החמץ שהכנו ביחד, רק את ואני, במחסן הקטן שמאחורי הבית- היית אומרת לי תמיד לבקש משאלה עם כל כל פיסת לחם עטופה ״יום יבוא והכל יתגשם בינתי״; תודה על כל ערבי פסח שזכרת את יום ההולדת שלי והתעקשת לחגוג לי בשולחן החג, 36 שנה; תודה על כל הפעמים שלקחת אותי איתך לשוק וקנית לי כל מה שרק רציתי; תודה על כל הסוודרים שסרגת לי; תודה שרצת אליי בבית החולים כשילדתי את עומר- כבר אז לא הרגשת טוב, ורצת במסדרון כאחרונת המרתוניסטים. בחיים לא ראיתי אותך כל כך מאושרת; תודה על כל העוגיות שהכנת לי כשבאתי, רק כי ביקשתי, גם כשלא היה לך כח; תודה על זה שמעולם לא ספרת כמה אני באה או מתקשרת ותמיד קיבלת אותי עם חיוך, חיבוק, ליטוף על היד, סתירונת על הלחי ו״לכי תאכלי״!
תודה על עוד כל כל הרבה דברים (ואיך בכלל אפשר לסכם 36 שנים של נתינה?)
נוחי לך בשלום סבתל׳ה, בעלת הצמות הארוכות, המבט הכחול, הצמידים המרשרשים, העור המושלם, הנתינה, הצניעות, החוכמה והאהבה. את בטח עם סבא עכשיו ואתם שוב מחזיקים ידיים וצוחקים צחוק מתגלגל- תני לו נשיקה גם ממני.
שלום סבתא! אני אוהבת אותך!

IMG_7842

עוד מהבלוג של Ya'arit Trabelsi

תצוגה מקדימה

ערוכים לכיפור

יודעים מה אני הכי אוהבת בחגים? שיש מלא זמן לקרוא :-) תכף כיפור, חג הספרים השני אחרי שבוע הספר העברי וזה בדיוק הזמן להמליץ לכם על ארבעה ספרים חדשים שיעבירו לכם את הצום בצ'יק (ועוד תקוו שהוא יתארך כדי שתסיימו לקרוא...

תצוגה מקדימה

ילדי מפתח

אחת השאלות המשמעותיות ביותר לקראת החזרה ללימודים, בסביבות גילאי 8-9 (שזה כיתה ב-ג) היא שאלת החזרה הביתה. מצד אחד הם כבר די גדולים ולא רוצים כבר צהרונית (ובתכל'ס- די בצדק, כבר די משעמם להם שם) ומצד שני עדיין קצת מפחיד שהם יחזרו...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

אל תפנו גב לסרטן השד

יש נטיה לנשים, בעיקר אמהות, להזניח את עצמן. נכון שזה הולך ופוחת עם השנים, אבל עדיין. אני לא מדברת על קוסמטיקה וטיפוח, שם המצב הרבה יותר טוב, אלא על הבריאות. יש לנו נטייה לדחות "מה שלא דחוף" ו'את בדיקת הממגורפיה נעשה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה