הבלוג של ציפורה בראבי

tov

בין המילים - על ספרים, על סופרים ועל משוררים, על חינוך וגם פוסטים אישיים

עדכונים:

פוסטים: 95

החל מנובמבר 2015

סיפורו של צ’זרה אנונציאטה, אלמן בן 77, יש לו בן ובת והוא החי בגפו בבניין בו גרים עוד קשישים כמוהו. הוא מחליט לנצל את זיקנתו כדי ליהנות מהחיים. “לנו הזקנים מותר הכל ואפילו על קשיש שגונב בסופרמרקט מביטים בחמלה” (ע’ 12)

24/10/2018

הפיתוי להיות מאושרים..

..

הפיתוי להיות מאושרים

לורנצו מרונה

תרגום מאיטלקית: יערית טאובר

הוצאת כתר

סיפורת

247 ע’

..

“קוראים לי צ’זרה אנונציאטה, אני בן שבעים ושבע, ובמשך שבעים ושתיים שנה ומאה ושנים עשר יום זרקתי לפח את החיים שלי. אחר כך הבנתי שהגיע הרגע להשתמש בניסיון שרכשתי בתחום כדי ליהנות ברצינות” (ע’ 12)

והוא בהחלט עושה הרבה על מנת ליהנות מחייו, על מנת להיות מאושר.

ספר שנון, חכם וכואב במקום הרגיש של כולנו.

כי כולנו הרי נגיע לגיל הזה, כך אנו מקווים, שהרי “יש רק תחליף אחד והוא לא נראה לי רצוי” (ע’ 11)

“הדבר יקר הערך ביותר שמשיגים בזכות הזקנה הוא הכבוד” (ע’ 12) כך אומר צ’זרה. אבל בספר אנו קוראים על עליבות שבזיקנה, על בגידת הגוף, על אי הבנה בעולם החדש. על ניתוק ועל ניכור לחדש.

אך אנו לומדים משפטים חכמים ויפים.

הרבה משפטים מהנים ומלאים חכמת חיים המפוזרים בין הסיפורים, בין התיאורים. בכל דף כמעט תמצאו אחד.

נדמה שהסיפורים שתולים בין המשפטים ולא להיפך.

בין לבין סיפורים על בתו של צ’זרה, סוובה עורכת הדין ועל בנה איתו יש לו קשר מיוחד, על בנו דאנטה שמנהל גלריה לאמנות.

על שכניו בבניין בו הוא גר:

מרינו בן השמונים שלו הוא אומר: “כבר עשר שנים אתה יושב בכורסה הזאת ואם אתה קם הצורה שלך מוטבעת בתוכה. אתה לא חושב שלפני שתמות שווה לעשות משהו חסר היגיון?” (ע’ 51) ,

על אלאונורה הקשישה שביתה הוא בית מחסה לחתולים שהיא אוספת מן הרחוב.

 ויש גם זוג צעיר שגר בבניין, שם הגבר כנראה מכה את אשתו וצ’זרה וחברו בן השמונים מנסים לסייע.

לא נשארתי לבדוק מה היה בסופם.

הספר מבחינתי מתיש מעט, מעיק ועצוב מידי. נטשתי באמצע.

אבל פטור בלי כלום אי אפשר – אז הנה עוד כמה משפטים מהספר המיוחד הזה על הזיקנה, על החיים האפשריים – להנאתכם:

“”סבא שימושי” מבחינתי זה כמו סליל צילום, תא טלפון, אסימון, קלטת וידאו, חפצים של זמן שחלף שאין בהם כבר שימוש אמיתי” (ע’ 14)

“רק דבר אחד מפריד בינינו: לו יש עוד חיים שלמים לפניו ואלפי תכניות, לי מעט שנים והרבה חרטות” (ע’ 20) הסב על נכדו.

“אני לא יודע אם הצעירים יודעים זאת, אבל ברגע שחוצים את קו הסיום אין מי שבא לעטר לך את החזה במדליה” (ע’ 44)

“ואם הייתי מגיע לגיל שלי בלי להבין עד כמה בעלי החיים ראויים לכבוד שלנו, זה היה סימן שלא הבנתי בכלל איך הדברים עובדים” (ע’ 57)

“הדברים המעניינים בבן אדם נמצאים כולם כלפי חוץ, בפנים אתה מוצא רק קרביים, דם וחרטות..” (ע’ 158)

אחזור לספר בימים אחרים.

 

עוד מהבלוג של ציפורה בראבי

תצוגה מקדימה

מי מפחד מגיל המעבר?

כל מעבר מעורר חששות, מתח ולחצים. והכי הרבה גיל המעבר.. הגוף כבר משדר לנו שהוא לקראת שינוי ואם לא היינו מרגישות, יתכן שהייינו יכולות להתעלם ולהמשיך כילו כלום לא קורה. אבל...

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

זהות אישית

      אנו חיים לעתים כמו בשנת חורף ארוכה. איננו יודעים מתי ואם בכלל נתעורר ממנה. הכי חשוב שנדע מי אנחנו. הכי חשוב שנדע לאן אנו שייכות. הכי חשוב שאדע מי אני,...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה