הבלוג של ציפורה בראבי

tov

בין המילים - על ספרים, על סופרים ועל משוררים, על חינוך וגם פוסטים אישיים

עדכונים:

פוסטים: 101

החל מנובמבר 2015

איבה
ציור ומילים – ציפורה בראבי (c)
..
..
לא קל לה לקום בבוקר.
כל בוקר הוא משא מחודש וכבד של החיים.
כל בוקר הוא התייצבות מול בעיות שהיא מתקשה לפתור.
כל בוקר הוא עוד בוקר. מתי כבר יהיה לה טוב מתי יהיה הכל קל יותר?
מתי תהיה גם היא שמחה?.

ויש לה חברה טובה אחת, חברה נאמנה עוד מימי בית הספר. היום היא מוזמנת אליה. לדבר לשתף, לבלות כמו פעם כשהיו נערות צעירות ובורקות עיניים מצחקקות ומסתודדות במסדרונות בית הספר.
היום הן נפגשות.
בלי הבעל, בלי הילדים. שתי חברות. ולה אין כוח לצאת, אבל חברתה מתעקשת. “תבואי” היא אומרת, “הכנתי עוגיות שאת אוהבת. נפטפט לנו. יהיה כיף..”

בעלה כבר יצא, ילדיה כבר נמצאים במוסדות הלימוד. הבית שלה עייף. היא עייפה, אבל היא מאלצת עצמה להתלבש. עושה זאת בכבדות ובחוסר חשק, מסדרת את מטפחתה, מהדקת היטב, נועלת נעליה, מביטה במראה באדישות ויוצאת לדרכה. אל החברה הממתינה לה.
שוכחת את החיבוק האמיץ של ילדתה הקטנה הטומנת את ראשה בחצאיתה בטרם צאתה לגן, שוכחת את חיוכי ילדיה בנפנפם לה לשלום נמרצים בדרכם ליום לימודים.

ובשביל מה היא בכלל הולכת?
ומה כבר יועיל בוקר של פטפוטים עם חברה טובה ככל שתהיה?
והלא אחרי זה תחזור לסבלותיה, לקשייה.
במדרגות מחייכת אליה שכנה ב”בוקר טוב” קורן.
היא עונה בשקט ויוצאת לרחוב המלא.
אנשים נשים וילדים הולכים לפה ולפה.
היא רואה לא רואה, שקועה בדאגותיה.
מחכה ליום שבו תוכל לנוח, להביט בכל רגועה ושלווה ולרוות נחת.
מתי זה כבר יקרה?
לא בקרוב כנראה..

בינתיים מטלה אחר מטלה, דאגה אחר דאגה, קושי ועוד אחד.
למה רק לה קשה כל כך?
לא רואה בדרכה את הפרחים בוהקים צהובים מולה. רעננים ומלאי אור, לא רואה בדרכה את התינוק שחייך אליה צוהל מתוך עגלתו בעוברו על פניה, לא מבחינה בחיוך ששילחה אליה מכרה ותיקה.
לא מבחינה בחבורת ילדות צוהלת מקשקשת ומחוייכת שעוברת חדוות נעורים.
לא מבחינה בקשיש היושב על הספסל בצד הדרך בגב כפוף ומקלו לצידו והוא מביט בעוברים ושבים אולי יזהה מישהו?
אולי יאמר ל מישהו שלום והוא יוכל לענות כמכר וותיק?
לא מרגישה את משב הרוח הקלה הנעימה מלטפת את פניה
לא רואה את חבורת הנערים עם רבם מהלכים מולה שקועים בסוגיה, בדיון מתלהט.
קשה לה והיא אינה מצליחה לראות דבר מכל זה.
רוצה כבר להגיע לחברה, לנוח ולספר על קשייה.
מכל הקורה בדרכה, היא מתעלמת לא רואה ולא מבחינה.

והנה סוף סוף הגיעה! נקישה קלה על הדלת וחברתה בחיוך קורן ואוהב פותחת את הדלת ומחבקת אותה בחום.” איזה כיף שבאת!”
אבל היא לא רואה ולא מרגישה. היא רק רוצה לשבת כבר על הכיסא, לנוח על הכורסא ולספר על קשייה.
לא רואה את הכיבוד העליז והמושקע שהכינה חברתה.
לא חשה בחום האהבה והדאגה של חברתה.
קשה לה.
והיא מעדיפה לשקוע בקושי ולא לבזבז כוח על רגעים קטנים ושמחים.
על פרחי אור שבדרך.

וחבל! אולי אם היתה עוצרת בדרך מידי פעם,
אולי אם היתה מביטה מסביב,
היתה מבחינה בפרחי אור,
היתה חשה ברגעי קסם,
באהבה הפזורה סביבה..
אז היתה מוצאת גם כוח..

עוד מהבלוג של ציפורה בראבי

תצוגה מקדימה

מי מפחד מגיל המעבר?

כל מעבר מעורר חששות, מתח ולחצים. והכי הרבה גיל המעבר.. הגוף כבר משדר לנו שהוא לקראת שינוי ואם לא היינו מרגישות, יתכן שהייינו יכולות להתעלם ולהמשיך כילו כלום לא קורה. אבל...

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

זהות אישית

      אנו חיים לעתים כמו בשנת חורף ארוכה. איננו יודעים מתי ואם בכלל נתעורר ממנה. הכי חשוב שנדע מי אנחנו. הכי חשוב שנדע לאן אנו שייכות. הכי חשוב שאדע מי אני,...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה