הבלוג של ציפורה בראבי

tov

בין המילים - על ספרים, על סופרים ועל משוררים, על חינוך וגם פוסטים אישיים

עדכונים:

פוסטים: 99

החל מנובמבר 2015

הדיבור, השיתוף, הוא שיכול להועיל למי שנפשו כואבת. הדיבור מקל על הסבל הנפשי. השיתוף מסייע לשאת קשיים נפשיים. למה לנצור כשאפשר לספר?

19/11/2017

צילום - טליה בראבי

צילום – טליה בראבי

 כדי להיות בריא בגוף, צריך קודם כל לדאוג לאיזון נפשי ולרגיעה. כי חולשת הנפש גורמת לסערות הנפש ולקשיים בכל אירוע קטן או גדול הצצים בחייו של האדם.

ולפעמים החולשה נובעת מהתאפקות במילים, בדיבור. משתיקות כי לא נעים, כי אין מי שיקשיב.

שומרים את הפגיעה ונוצרים כאבים.

זה מסוכן.

כל המחלות מקורן בנפש. כך מלמד הרמב”ם.

וכדי לשפר מצבו הרפואי של חולה יש לדאוג להעלאת מצב רוחו הנפשי.

ושלמה המלך לימד: “דאגה בלב איש ישיחנה”. (משלי יב, כה).

מכאן – שהדיבור, השיתוף, הוא שיכול להועיל למי שנפשו כואבת. הדיבור מקל על הסבל הנפשי. השיתוף מסייע לשאת קשיים נפשיים.

אבל אמי ע”ה היתה שתקנית בכאביה ולא ידעה לשתף.

 ומאחר שלא סיפרה, איש לא שיער את גודל הכאב והצער.

אמי עברה כמה צרות בחייה. מותו של אביה בילדותה, בהיותה ילדה רכה בת 5 בלבד,  היה רק האחד מהם. כדי לחסוך צער, לא אמנה את הדברים.

לאחר כמה אסונות במשפחתנו, נדם צחוקה המתגלגל, האהוב, של אמי הטובה.

נשארו רק שתיקות. ארוכות.

הכאב ננעל ונשתק.

אמי היתה אישה טובת לב, עדינה וצנועה בהליכותיה. ואת כל חייה הקדישה לבני משפחתה. תמיד בישלה עבורנו ממיטב המאכלים. מושקעים ונהדרים. כמיטב מסורת המטבח הטוניסאי העשיר, המפנק.

גם בכאביה , גם בסבלה המשיכה לנהל את הבית במסירות ובהקפדה, במסירות אין קץ ובאהבה. את כאביה ואת סבלה שתקה כאילו לא היו.

וכך -  הצער ננעל. המלים נסגרו. הכאב איים לפצוע.

אבל הכאב אי אפשר לו ללא ביטוי כלשהו. אם לא ביטוי בדיבור, אז ביטוי בגוף.

ואז נתגלתה מחלת הסכרת אצל אמי.

ונפשה הכאובה, הכלואה של אמי התפרצה בעל כורחה כמחלה.

והמחלה הקשתה על חייה.

וכך עברו לה שנותיה האחרונות של אמי מיוסרות ושתוקות מכל.

אמא כבר לא אהבה לבשל את כל התבשילים המורכבים, המיוחדים. אבל בכל זאת השתדלה מאוד ועשתה מאמצים למען הבעל והילדים שהתגעגעו לאוכל המיוחד.

אמי לא ביקשה הרבה לעצמה.

רק שיתנו לה קצת לשבת לבד.בשתיקה. לפעמים עם קפה ועוגיות  מעשה ידיה להתפאר.

רק זמן לחשוב רצתה. רק זמן לשתוק. והכאב תפח ואכל בה.

ואני למדתי מכך -

שצריך לדבר כשכואב. צריך לשתף.

ואם מישהו שותק, זה לא אומר שלא כואב לו. זה לא אומר שלא נפגע.

ואם מישהו עבר טראומה ואינו מדבר על כך, זה אולי מפני שכואב לו מידי. אולי מפני שאינו יודע או אינו מסוגל לשתף. קשה לו מידי. או הינו עדין מכדי לספר.

אבל כואב לו.

וחשוב לחזק. חשוב להיות קשובים ורגישים. חשוב להיות עירניים לסבל האחר. כי שתיקות יתר מעידות לפעמים על כאב גדול מידי.

ואם יועילו המילים ולו רק להאזנה אחת, להקשבה ולאמפתיה לאחר, שיהיו הדברים לעילוי נשמת אמי המנוחה רחל (רשל) טרבלסי בת חנינה

נפטרה ביום י”ב באב תש”ע. ת.נ.צ.ב.ה.

עוד מהבלוג של ציפורה בראבי

תצוגה מקדימה

מי מפחד מגיל המעבר?

כל מעבר מעורר חששות, מתח ולחצים. והכי הרבה גיל המעבר.. הגוף כבר משדר לנו שהוא לקראת שינוי ואם לא היינו מרגישות, יתכן שהייינו יכולות להתעלם ולהמשיך כילו כלום לא קורה. אבל...

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

זהות אישית

      אנו חיים לעתים כמו בשנת חורף ארוכה. איננו יודעים מתי ואם בכלל נתעורר ממנה. הכי חשוב שנדע מי אנחנו. הכי חשוב שנדע לאן אנו שייכות. הכי חשוב שאדע מי אני,...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה