הבלוג של ציפורה בראבי

tov

בין המילים - על ספרים, על סופרים ועל משוררים, על חינוך וגם פוסטים אישיים

עדכונים:

פוסטים: 200

החל מנובמבר 2015

תמיד ידענו שלידה היא נס, שהריון הוא פלא, שילדים הם האושר. ידענו שלפעמים ההיריון קשה מאוד. אבל אלו נשים והן יכולות.. לקרוא ולחייך, לקרוא ולדמוע – ולקוות. סיפור נשי אנושי חושפני ושנון ונוגע ללב. ומצחיק, כן. מומלץ!

18/03/2019

ארץ

ארץ עיר ילדה/ אביגיל קנטורוביץ

מקור

324 ע’

הוצאת מודן

פרוזה

..

התאהבתי בדמותה של גיבורת הספר, כליל, כמעט מתחילת הספר. וזאת כבר סיבה לקרוא ולא לחדול עד הסוף. זאת כבר סיבה להקשיב לה בתשומת לב וללוות אותה מתוך אכפתיות בהריון הזה עם חברותיה, שכנותיה למחלקת היי ריסק ולקוות איתה שהכל יהיה טוב.

לא קל לקרוא ספר על הריון קשה. זוהי נקודה רגישה אצל רבות מאתנו ואולי גם רבים.

אנחנו רואים את התוצר מתרוצץ בבית ובחוץ ודי לנו בזה.

אבל לפעמים זה מלווה בקשיים גדולים.

כמו אצל כליל גיבורת הספר.

בכתיבה רגישה, שנונה וחושפנית מספרת אביגיל על החודש האחרון בהריון קשה. על הבדיקות המתישות, על הפסקת הפעילות שלה בבית ובעבודה על מנת לשמור על העובר שגדל בתוכה. על פסק זמן מן העולם שבחוץ, על מנת להגיע ללידה בריאה ולעובר תקין.

לקרוא וללמוד על עוצמות נשיות אמיתיות, על נשים מדהימות וכוחותיהן הנפשיים, הפיזיים. על אחווה נשית בין מטופלות.

על צוות בבית חולים שהוא כמו ממשפחה ויותר לתקופת האישפוז.

“אשפוז ארוך הוא לא מקום שמצפים להכיר בו חברות, זה מקום שמגיעים אליו כדי לשרוד” אבל קשרים נוצרים שם וחברויות ותמיכות מחבקות, לפחות עד הסוף הטוב, עד הלידה.

ומן המחלקה הזאת בה היא תשהה כחודש היא מנהלת כמו בשלט רחוק את חייה האחרים. שומרת על קשר עם החנות אותה היא מנהלת, בודקת מידי פעם מה קורה שם ואם מסתדרים בלעדיה. מקווה שכן ולפעמים מקווה שלא..

סיפור  בצחוק ובדמע, בתקווה ובחרדות אינסופיות בחודש אחד קשה של הריון,  על חברות נשית, על זוגיות ואהבה, על הורות ואמהות, על ילדות עם אם עסוקה, מרירה וצינית, ועם אב העסוק בעבודתו בחקר השואה ועל נטישתו, על כוחות נשיים גדולים.

ממיטתה בבית החולים היא עוקבת אחרי גידולה של ילדתה בת הארבע  שכל המשפחה  מסייעת לשמור עליה בהיעדרה. האבא, החמות והחם וגם הגיסה, המפנקים במתנות ובבילויים שלא תמיד לרוחה והיא אינה יכולה לעשות דבר בנדון. גם בעלה לא.

ובין הטיפולים והכאבים, בין החולשות והחרדות, היא גם מנסה לעבוד על המאמר שברצונה לכתוב ששמו, “האמהות ככת” היא נעזרת בספר מן המאה השבע עשרה “אידיאולוגיה שלמה סביב איך צריכות אימהות לנהוג. אמהות כמובן, ולא אבות” (ע’ 81). כמה אירוני.

רגשי אשמה ללא סוף של נשים. גם כשהן כבולות למוניטורים ולמכשירים רפואיים, הן חשות אחריות ואשמה כלפי הילדים שנשארו בבית. בוחנות את אימהותן.

יחסיה הכושלים עם אביה איתו לא דיברה מעל עשרים שנה. “אתה לא יודע אף פעם אם אתה פגום כי לא אהבו אותך, או שלא אהבו אותך כי אתה פגום” (ע’ 78)

כילדה שגדלה עם אבא ש”עבד בשואה” כל חוויות הילדות שלה קשורות לכך. גם את הבת מצווה שלה, היא חגגה “בשואה”

“ההקראות רבות הרגש מתוך “אין פרפרים פה” ושירת “שריפה אחים, שריפה” לא דמו בכלום לשואה שאני הכרתי. זו היתה שואה של ילדים בריאים ודשנים שעונדים טלאי צהוב ומדקלמים…שלי כללה נתונים, כלי עבודה, ממצאים קטלוגים, ואת אבא שלי” (ע’ 187)

ובתוך כל זה שומרת כליל על חוש הומור ומצחיקה את הקרובים לה ואותנו.

“כשהיא מפסיקה להצחיק זה הזמן למדוד לה דופק” (ע’ 307) אומר בעלה.

הספר כתוב בהומור רב והרבה בדיחות שחורות שזורות שם.

“הומור, כשאת ניגשת אליו מספיק בעדינות, וכשאת קוראת נכון את הקהל שלך, גורם לאחרים לחבב אותך. הוא הופך אותך לקלה יותר לעיכול, הוא נותן לך תפקיד חברתי שנתפס כטוב וכמוצלח, הוא עושה אותך אהובה, כי אנשים אוהבים שמצחיקים אותם” (ע’ 179).

ספר יפה וחשוב.

עוד מהבלוג של ציפורה בראבי

תצוגה מקדימה

מי מפחד מגיל המעבר?

כל מעבר מעורר חששות, מתח ולחצים. והכי הרבה גיל המעבר.. הגוף כבר משדר לנו שהוא לקראת שינוי ואם לא היינו מרגישות, יתכן שהייינו יכולות להתעלם ולהמשיך כילו כלום לא קורה. אבל...

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

זהות אישית

      אנו חיים לעתים כמו בשנת חורף ארוכה. איננו יודעים מתי ואם בכלל נתעורר ממנה. הכי חשוב שנדע מי אנחנו. הכי חשוב שנדע לאן אנו שייכות. הכי חשוב שאדע מי אני,...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה