הבלוג של ציפורה בראבי

tov

בין המילים - על ספרים, על סופרים ועל משוררים, על חינוך וגם פוסטים אישיים

עדכונים:

פוסטים: 101

החל מנובמבר 2015

יצירת מופת נוגעת ללב. סיפור על דרכם של ארבעה צעירים בגילאי השלושים העסוקים בבניית מסלול חייהם. על שאיפות, על הצלחות ועל כישלונות, ובעיקר – זהו סיפור של דור, סיפור על חברות ועל החסד שבה.

20/01/2019

חיים קטני

חיים קטנים

האניה ינגיהארה

מאנגלית: אמיר צוקרמן

הוצאת מחברות לספרות

638 ע’

סיפורת

..

יצירת מופת נוגעת ללב.

בקריאת הספר חשתי כאילו אני מהלכת בסמטאות אפילות בפרברי העיר הגדולה. חשוך ודחוס וקצת מלחיץ לעתים, אך כובש ומרתק כל כך.. הייתי חייבת לצאת משם מידי פעם כדי לנשום.

המילים המודפסות צפופות וכמעט ללא רווחים בין הפסקאות, מחזקות את התחושה הזאת.

חברות היא תמיד נושא מרתק. כל קשת הרגשות שם – אהבה, שנאה, קנאה ופירגון ועוד גוונים קטנים של הכלה ואכפתיות ואחריות הדדית. אכזבות ומשברים.

כולנו בדילמות במסגרות חברתיות ובקשרים חברתיים.

בקשרים טעונים.

ואלו החיים הקטנים.

סיפור על הפרטים הקטנים בחברות עמוקה ורבת שנים בין ארבעה אנשים צעירים ומעניינים: אמן, צייר, שחקן ועורך דין. כל אחד בשאיפותיו ובדרכו בחיים להגשמת השאיפות,  ועל הדינמיקה החברתית המיוחדת ביניהם.

לכל אחד מהם גם חברים אחרים אך הנאמנות הראשונית שלהם היא זה לזה וזהו  קסמו של הספר המיוחד הזה.

וילם יפה התואר וטוב הלב החולם היות שחקן, עובד כמלצר בין עבודות המשחק שזוכה לקבל מידי פעם.  “האם יום אחד יהיה לו האומץ לוותר, והאם יהיה מסוגל לזהות את הרגע הזה? או שיום אחד יתעורר ויסתכל בראי וימצא מולו איש זקן, שעדיין מנסה לקרוא לעצמו שחקן כי הוא פוחד מדי להודות שהוא לא, שאולי הוא לעולם לא יהיה?” (ע’ 42)

מלקולם שהוריו עשירים והוא משתדל מאוד להעלים את עושרו מו חבריו חסרי האמצעים. מלקולם עובד כארכיטקט מתוסכל במשרד יוקרתי:”בזמן שהוא והעמיתים שלו ישבו שם בלילה, חופרים כולם עמוק בתוך מבני החלומות שלהם, הוא עצמו לא עשה כלום…בזמן שאחרים יצרו, הוא העתיק:..הוא היה בן עשרים ושמונה, הדמיון שלו נטש אותו, הוא היה מעתיקן” (ע’ 62)

 ג’וד החולני הוא השאפתן, שאפתנות  ונחישות קודרת וכבדה שהשאירה אותו בעבודה זמן רב יותר מכל אחד אחר. שאפתנות שהונעה ע”י פחד שאם לא ינוע קדימה, הוא איכשהו יחליק אחורה, אל החיים שהשאיר. “זה דבר נדיר, לפגוש מישהו בתחילת הקריירה שלו שהולך להיות כוכב אמיתי בזכות עצמו” (ע’ 26)  ג’וד הוא בעל נטיות אבדניות שמצד שני משתדל לחזק עצמו פיזית: “ימי שבת נועדו לעבודה, אבל ימי ראשון נועדו להליכה….בכל שבוע היה בוחר שכונה אחרת והולך אליה מרחוב ליספנרד, …ההליכות כבר הפסיקו להיות מהנות..הן היו פשוט משהו שהוא עושה” (ע’ 79)

וג’י בי האמן ש”שאפתנות היא הדת היחידה שלי” (ע’ 43), שנון ומעט אכזרי, צייר פיגורטיבי שאהב  צבע ואהב דיוקנאות וזה מה שהוא התכוון לעשות: “הוא הכיר אנשים – פעם הוא הכיר אנשים – שהיו, מבחינה טכנית, אמנים הרבה יותר טובים ממנו. הם רשמו יותר טוב, היה להם חוש טוב יותר לקומפוזיציה ולצבע, יותר משמעת. אבל לא היו להם רעיונות. ובמשך זמן רב פשוט לא היו לו” (ע’ 33)

עד שיש לו.

הארבעה הגיעו לניו-יורק ממצ’וסטס על מנת להגשים את חלומותיהם, לבלות, לחיות.

להיות מאושרים.

ו”לפעמים הלחץ להיות מאושר היה ממש מדכא, כאילו אושר הוא משהו שכולם צריכים ויכולים למצוא,..” (ע’ 42)

בספר אמירות מרתקות ותובנות עמוקות על נפש האדם, על חברות ועל החסד המופלא שבה.

מומלץ לימים של חמלה.

עוד מהבלוג של ציפורה בראבי

תצוגה מקדימה

מי מפחד מגיל המעבר?

כל מעבר מעורר חששות, מתח ולחצים. והכי הרבה גיל המעבר.. הגוף כבר משדר לנו שהוא לקראת שינוי ואם לא היינו מרגישות, יתכן שהייינו יכולות להתעלם ולהמשיך כילו כלום לא קורה. אבל...

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

זהות אישית

      אנו חיים לעתים כמו בשנת חורף ארוכה. איננו יודעים מתי ואם בכלל נתעורר ממנה. הכי חשוב שנדע מי אנחנו. הכי חשוב שנדע לאן אנו שייכות. הכי חשוב שאדע מי אני,...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה