היריון מרובה אמהות

בחורה עם מחשב נייד

כתבתי ביום של בדיקת הבטא: "אז פיזית אני בהיריון, ורגשית נמצאת אפשהו בין לא לעכל בכלל לבין לחוש שזה מובן מאליו לגמרי. איכשהו הנחתי שההפקדה הזו תצליח, עד כדי כך שביום בו הייתי אמורה לקבל מחזור השבוע לבשתי בהיר, וכשהתבוננתי על המקל של הבדיקה הביתית, ובהתחלה הופיע רק הקו האחד, לא היתה בי שום אכזבה אלא רק המתנתי בסבלנות, ואפילו בלי הרבה התרגשות, עד שהגיע גם השני. בקבוצת הוואצאפ של הפונדקאיות נרשמה התלהבות וגם בקרב כמה חברות שעודכנו.  עם זאת, הן אמרו, חכי לבדיקת הדם של הבטא לפני שאת מספרת לדנה: הפס קצת בהיר, ואולי התמיכה ההורמונלית משפיעה גם. בכל זאת שלחתי לדנה את התמונה…

 היא כססה אצבעות ואני חשבתי שחבל על המתח, פס זה פס והיריון זה היריון, ובכל זאת עבורה נכנסתי לאפליקציה של מכבי כל חמש דקות עד שהגיעה הבטא ושלחתי לה. היא לא הבינה כלום וגם אני לא, בתוצאת הבדיקה כתוב רק המספר 106.  כן? לא? מוקד עירוני? עם הילדים שלי לא טרחתי לעשות בטא, מה זה בכלל אומר? קבוצת הפונדקאות התגייסה לפרש והגיבה באימוג'ים של מסיבה. עדכנתי את דנה והיא בכתה ורעדה עד שלא יכלה לדבר. שלחתי כרגיל גם לאסותא וביקשתי המשך הנחיות: לראשונה הם לא טרחו להתקשר אלי בכלל, ואחות מבית חולים הרימה טלפון לדנה בלבד כדי לאחל מזל טוב. ואני, כך הם אמרו לה, שאמשיך עם הקרינון ואעשה שוב בטא ביום ראשון, נוודא שהיא מכפילה את עצמה כמו שצריך."

נכנסתי להיריון אחרי ההפקדה הראשונה. דנה היתה באיזו עמדה שבין לקפץ עד התקרה לבין לא להאמין שזה קורה בכלל. משהו בירידת האסימונים של ההיריון הזה היתה איטית, מפוחדת כמעט, שונה כל כך ממה שקורה אצל זוג שהולך לו בקלות, שנראה לו מובן מאליו. מעל עשרים וחמש שנים דן ודנה יחד, וכל השנים האלו הם היו רק שניהם. הרבה זמן עוד דנה אמרה, אם באמת זה יצליח, אם באמת תהיה לי חופשת לידה היא תתחיל ב—, וניסוחים אחרים שמפחדים להתחייב. אבל הנה, השבוע מגיעים אל גבול החיות ובכל הבדיקות הילדה גדלה ומתפתחת יפה ואפשר כבר להאמין.

לפני כמה שבועות יצאנו דן, דנה, מתן ואני לבלות, כרגיל אחרי בדיקות (ולפעמים גם בלי קשר). דנה אמרה אז, כמעט בלי משים: "כשחשבתי שאני לא אהיה אמא…" אני לא זוכרת אפילו מה נאמר בהמשך המשפט, רק שפתאום ירד לי האסימון, הם היו יכולים גם לא להיות הורים. הם יהיו הורים, והורים נפלאים. הם לא יסתובבו לעד עם תחושת ההחמצה הזו של אולי וכמעט, של מי יבוא אחרינו ומה יכולנו לתת. ואי אפשר לדעת מה היא קורה אם לא היינו נפגשים, אבל בסוף, בסוף ההורות הזו שלהם היא בזכותי. וזו הבנה מאוד מרגשת שמסתובבת איתי.

של מי ההיריון הזה

אחד הדברים שאני שומעת לפעמים,  שאם כבר תרומת ביצית אפשר היה גם לאמץ. אבל מעבר לחצי הגנטי שכן שייך לדן ודנה, ומעבר לקשיים הבירוקרטיים של האימוץ, האמת היא שגם ההיריון הזה הוא היריון משותף. דנה ואני מתכתבות כל יום כמעט, והיא בודקת איך אני מרגישה ואיך מרגישה פונדקונת. חלק מהתחושות שלי היא אפילו מאמצת: בתחילת ההיריון עלתה דנה איתי במשקל, סבלה מבחילות והספרית אמרה שיש לה שיער כמו של אשה בהיריון, מבריק פתאום. צפי לצרבות בשבועות הקרובים, יקירתי…

זה לא נכון לומר שדנה לא חווה היריון כלל. במובנים רבים אנחנו עוברות את ההיריון ביחד. אני נהנית להקטין ראש והיא מבררת בקפדנות על בדיקות ורופאים ובתי חולים ועוקבת בשביל שתינו אחרי מחשבון השבועות, ואני משתדלת להעביר את מה שאפשר ולשתף בחוויה המשונה הזו של לשאת עובר. כשסיפרתי לדנה על התנועות שאני מרגישה היא אמרה לי, אני רוצה לבוא לגור אצלך כמה זמן, להרגיש. ואי אפשר, ובכל זאת זה היריון מרחוק, אבל כשאנחנו נפגשות היא מלטפת את הבטן וזו התינוקת שלה שגדלה שם. וממש עכשיו שכבתי לי עשר דקות לפחות על הספה, מכוונת את מצלמת הטלפון אל פונדקית המקפצת בתוכי. היא מלאת חיים ואפשר לראות מבחוץ גלים של תנועות, אבל כמו להכעיס, בכל פעם שאני מצלמת היא דוממת, או שנוצר איזה צל שמסתיר, או שאני נושמת בזמן הלא נכון. אחזור עכשיו לנסות, ובינתיים, שבת שלום וחג שמח.