הבלוג של theartwoman

theartwoman

חדשה בשכונה. מתרגשת! נשואה ואמא לשלושה ועוד כמה דברים

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מדצמבר 2014

אחד מימי שישי הנחמדים האלה- קמה בשש, מכינה ארוחת בוקר של יוגורט פירות וקפה, חלה עם שוקולד לאמצעי ולקטנה לבית הספר, פיזור ילדים ו-הליכה מסביב לשכונה. יש לנו פארק היקפי עם המון עצים ודשא, עם מגרשי משחקים ופינות ישיבה ושביל ארוך, עולה ויורד, מחולק למסלול הליכה ומסלול רכיבה. סטנדרטי אך לא מובן מאליו. הכי אני אוהבת לאסוף את עצמי, להתגבר על הקולות שמנסים להוריד אותי מזה – בשביל מה את צריכה את זה? אין כוח?!? אולי עדיף לעשות קניות/סידורים??? לנעול את נעלי הספורט הישנות (למישהי יש המלצה?) ולצאת. לאוויר. ל-לבד. לשקט המדומה (תמיד עם אוזניות…).

בדרך חזרה, כשהגעתי מהכיוון השני של הרחוב, ראיתי אותו – נער/בחור צעיר, בכיסא גלגלים, נאלץ לתמרן בין מפלצות הרכב שחונות כשקצה אפן הכרישי דבוק לשער הסגור של החניה וישבנן האימתני חונה באמצע הכביש. כן, חסימה טוטאלית של המדרכה; אין אפשרות לצעוד על המדרכה, אפילו אם את הולכת ״על הצד״, מנסה להשתחל איכשהו, איפשהו – אין! אי אפשר!!! שלא לדבר על ילדים קטנים או גדולים, שחוזרים הביתה, עם או בלי ילקוט אדיר מימדים והם נמוכים ולא מצליחים להביט מעבר לגושי המתכת שחוסמים כל חלקה טובה. מה יעשה הבחור? מה יעשו הילדים???

תמיד אני מתעצבנת על איך שאנשים חונים/מתנהגים ברחוב, בשכונה, בעיר, במדינה: חוסמים נתיבים, עוצרים ״רק לשניה״ באמצע הנתיב, על הסיבוב, באמצע החיים, מסמסים תוך כדי נהיגה, חותכים, מה לא?!?

אבל הפעם, זה היה מעבר לכוחותי, מעבר לבינתי – הסיטואציה מכמירת הלב, הכאב על הבחור בכסא הגלגלים, התסכול הגדול שבעצם- לא יכולתי לעשות עם זה כלום; רציתי לצעוק; רציתי לקרוא למשטרה, לפיקוח העירוני; ולא יכולתי לעשות עם זה כלום; שקלתי לכתוב לשכנים מכתב, לספר את מה שקרה, את מה שהרגשתי ולבקש מהם לחנות על הכביש או על המדרכה או בחניה, אבל לא חייבים על כולם בבת אחת; ולא יכולתי לעשות עם זה כלום; התסכול והזעם הציפו אותי ו…לא יכולתי לעשות עם זה כלום!!!

ופתאום הבנתי משהו, נפל לי אסימון ״קטן״- הפכתי את מראת הביקורת אל מול פני ונאלצתי להודות- גם אני לפעמים חוטאת ב״זוטות״ כאלה ועד שלא שרט אותי מבפנים אותו בחור צעיר בכיסא גלגלים- הייתי כעיוורת, מרוכזת בעצמי, בנוחות שלי ו.. כן גם אני לפעמים חונה כמו בהמה על המדרכה, עוצרת לשניה באמצע החיים, חותכת נתיבים כי כמעט פספסתי או ריחפתי או הייתי שקועה במשהו אחר (מי אמר סמס ולא קיבל?!?).

אז אני צ-ו-ר-ח-ת פה, בעיקר באוזניי, את זעקת ההולכים על שתיים, המתגלגלים על כיסאות עזר או סתם אנשים עולי ימים – די!!! תחנו כמו אנשים מתחשבים, כמו אנשים שאכפת להם, שרואים גם משהו נוסף מעבר לעצמם ולנוחות שלהם. בבקשה!!!!!

אני, בכל אופן, מתחייבת בפני האדם הכי חשוב להתחיל להתנהג ולנהוג אחרת- בפני עצמי!

עוד מהבלוג של theartwoman

תצוגה מקדימה

ולא לפחד מהפחד או: פתחתי בלוג בסלונה

חדשה בשכונה. מתרגשת! נשואה ואמא לשלושה ועוד כמה דברים. פתחתי בלוג כי אני צריכה לכתוב, להוציא החוצה דברים... אילו דברים? חלקם קטנים, חלקם גדולים; כולם מסתובבים במוח ולא מרפים ואולי, רק אולי, אם אשחרר אותם לאוויר העולם- יקרה...

הזמנה לחתונה ו...מתנה?

הוזמנתי לחתונה. אישה אהובה ויקרה חיתנה את בנה. זו לא קירבה מדרגה ראשונה, גם לא שניה. אבל ההזמנה הגיעה בהפתעה שבוע לפני החתונה - ״את יודעת״ היא אמרה, ״נתתי הזמנה לבנך כבר לפני שבועיים והוא שכח אותה פה, בטח גם שכח לומר לך״....

תגובות

פורסם לפני 5 years

עקרון הפשטות (The KISS principle)

דברים רבים מזמן לי היומיום. אם אני מצליחה לשים לב אליהם - יש רגעים של חסד. אחד מהם קרה לי השבוע: לאחרונה נתקלת במחסום כתיבה. מלוא הטנא משימות, אבל להתיישב לכתוב ושגם ייצא משהו? לא הצלחתי! לפני כמה ימים התבקשתי לכתוב סיכום של...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה