הבלוג של tantiroza

tantiroza

Tanti Roza הייתה סבתא שלי, אישה מדהימה, אמא ענקית, רצה למרחקים ארוכים, פשיניסטה ואופה המון. אני....אישה גבוהה, אמא ענקית, רצה למרחקים ארוכים, מנהלת אפליקציות (מערכות מידע), פשיניסטה ואופה המון....מה ייצא מזה....הזמן יגיד.

עדכונים:

פוסטים: 97

החל מאפריל 2017

ביום שישי ביקרתי את סבתא וסבא שלי. הם גרים בבית קברות. קצת מקברי, אבל הם גרים בחלקה 77, וזה היה מספר הבית האחרון שהם גרו בו ברומניה. סבתא שלי נפטרה לפני 12 שנה. ביום שישי היה היורצארט, האזכרה שלה. 12 שנה בלעדיה…והעולם ממשיך כאילו כלום.

היו לה חיים לא פשוטים, ניצולת אושוויץ, מילדי מנגלה, חוותה את כל הזוועות ועוד קצת. חיה בתקופה שלא ידעו נחת מה הוא, תקופה אחרת, בטח מבחינה טכנולוגית. היא הייתה אחד האנשים המעטים שהערצתי בחיי והרבה ממי שאני היום הוא בזכותה. (או בגללה …יש שיגיד).
אנשים מתים. כל יום, כל שניה יש מישהו בעולם שהולך מבלי חזור. את רובם אנחנו לא מכירים וכמובן לא נכנסים להם לתוך המוות כמו שלא נכנסנו להם לתוך החיים.
ביום שני שעבר הלכה לעולמה אישה מדהימה. רונה רמון. אישה שנכנסה למדינה שלמה ללב, עם האבדן שלה, ושוב האבדן שלה, היכולת שלה להתרומם ולעשות, לעשות לזכר, לעשות עבור אחרים, ואולי גם קצת עבורה.
אנשים רבים בטוחים שמותר להם. בגלל שהיא הייתה דמות מוכרת, מותר להם להתערב, לומר את דעתם, להעיר. להיות גסי רוח. לכתוב את שעל ליבם מבלי לחשוב מה זה עושה לצד השני. מבלי לחשוב האם יש להם זכות לעשות את זה.
היד מאד קלה על המקלדת בימים אלה. מאד פשוט לרשום איזה משפט, מבלי לחשוב במי הוא פוגע.

running77_1

(תמונה באדיבות קרן רמון)

מצד אחד, כל אחד חושב שיש לו זכות לומר מה הוא חושב, נראה שאיחולי זוועות לאחר ברבים, מותרים ואף רצויים. יש כאן המון אלימות מילולית וגסות רוח. בשם הדת, בשם הפוליטיקה, בשם ב”אני יכול לומר מה שאני רוצה”, כל אחד זורק מילים באוויר.
מהצד השני יש פלישה לפרטיות, למקום הכי אינטימי, למוות של בן אדם, מבלי לחשוב על מה זה עושה לצד השני, בלי צל של מחשבה האם זה פוגע, או אולי עם הרבה רצון לפגוע.
זה הגיע מכל מקום, רבנים שדאגו לומר עד כמה היא מסכנה ואסור להקשיב לה, אלפי אנשים שכתבו שחור על גבי אינטרנט את מיטב האיחולים, לה לבני משפחתה.

1234

מתי הפכנו להיות כל כך אלימים? מתי הפסקנו להבין את הכח שיש למילים? מתי לקחנו את רובה המילים לידיים והתחלנו לירות ללא היכר?

זה מתחיל במשפט כזה ברשת, ממשיך עם קללות וצרחות בכביש, ממשיך עם צרחות בבית, על האשה/הבעל והילדים, עד שמישהו “חזק” יותר מצליח לרסן טיפה, אבל לא לדאוג, זה יוצא ביתר שאת חזרה על מי שבסביבה, צריך לחזק את האגו. צריך לשחרר קיטור, צריך להוציא החוצה ולהרגיש חזק.

מודה, לא מבינה את זה. יודעת, הבעיה היא אצלי. כי לימדו אותי לדבר בנימוס, כי לימדו אותי לא לפגוע באנשים אחרים, כי לימדו אותי לשלוט ברגשות שלי. כן, לפעמים גן אני לא מצליחה, בוכה כשכואב, ומחבקת ומנשקת בפרהסיה, ובהחלט מתעצבנת, כן, אני צופרת כשחותכים אותי בכביש ומקללת ברומנית, ממש בשקט באימוני עליות כשקשה לי. הנה, תפסתם אותי. אבל זה לא נותן לי לגיטימציה לפגוע באנשים אחרים שאני אפילו לא מכירה ברחבי הרשת. אל תשכחו שזה נשאר שם, שחור על גבי האינטרנט, לא נמחק, יראו את זה, כולם, גם היום וגם בעוד שנים. זה הנכס הדיגיטלי שלכם, זה החותם שאתם משאירים ברשת. יותר מזה, זה מה שהילדים שלכם רואים, וכבר דיברנו על זה שזה מה שהם לומדים. כי אם לאמא ואבא מותר להשתלח ברשת על אישה שבחרה מה לעשות עם הגופה שלה עצמה אחרי המוות, לקלל אותה ואת משפחתה, גם לילדים שלכם מותר, אלימות ברשת לא נשארת רק שם, היא יוצאת מגבולות האינטרנט ומשתלטת על כל החיים. או שאולי ההיפך הוא הנכון.

יש לכל אחד.ת מאיתנו את הזכות הבסיסית לקבל החלטות על הגוף שלו, בחייו ובמותו, גם אם זה לא מתאים לנורמות שכולם חיים על פיהם, גם אם זה לא מתאים למה שהדת מכתיבה.

אין לנו את הזכות להביע את דעתינו על הבחירה שכל אחד עושה בחייו ובמותו, לא מול כל העולם. אפשר לומר בצורה אישית ולהשאיר אותה שם. אם לא? אם יש לכם דעה – תשמרו אותה לעצמכם. או כמו שמישהו חכם אמר פעם – אם אין לך משהו חכם לומר, לפעמים עדיף לשתוק.

ביקרתי את סבתא שלי בבית הקברות וחשבתי על הבחירה שלה להיקבר ולאפשר לי לבוא ולבקר אותה. מכבדת אותה על הבחירה שלה. אני אבחר בסוג אחר של קבורה. כי זו זכותי.

עוד מהבלוג של tantiroza

תצוגה מקדימה

יש לנו ארץ נהדרת

יש לנו ארץ נהדרת יום חמישי אחרי הצהרים, עולים לרמה. שעות של פקקים, נדחפים מכל צד, יש לנו ארץ נהדרת. מי הגאון שלא לקח יום חופש ונסע בבוקר? ברוח שבוע הבחירות, מרוץ הרי הגעש בגולן הגיע בול בזמן לשחרור עצבים אחרי הבחירות ולפני...

תגובות

פורסם לפני 6 ימים
תצוגה מקדימה

חזרה לשגרה

ריצת נפח ראשונה אחרי שלושה שבועות. עדיין משתעלת מאד. יותר מהשיעול פחדתי שהרגליים לא יידעו מה לעשות, עבר כל כך הרבה זמן....אחרי החצי בנובמבר הורדתי עומסים כדי להרגיע את השין ספלינט, וכמעט שלושה שבועות עם שפעת ושיעול....זו ממש...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

אין גבול לטירוף, 28 ק"מ

אני מקיימת הבטחות. הבטחתי אתמול לגלית (שהעליות והשטח של יער בן שמן לא הצליחו לפתות אותה) שתהיה ריצה מעניינת. קיימתי. מה היה לנו? לילה ויום, עליות שלא נגמרות וגם ירידות שאני כל כך שמחה שלא הייתי צריכה לעלות אותן, הרבה אבק,...

תגובות

פורסם לפני 7 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה