כל אחד והקצב שלו

כל אחד והקצב שלו. בכל דבר בחיים. מתחילים כתינוקות, יש את המרמים את הראש כבר אחרי 6 שבועות, יש את המתהפכים אחרי 9 שבועות, יש את הזוחלים בגיל חצי שנב, יש את ההולכים בגיל 9 חודשים ויש את המדברים כבר בגיל שנה. אנחנו גדלים וזה נמשך כך כל חיינו. יש כאלה שמבינים מהר, יש כאלה שאוכלים מהר, יש כאלה שרצים מהר ויש כאלה שלא.

מן הסתם זה קשור להמון, המון דברים….החל מיכולות פיזיות ועד אימונים קשים, מגיל ועד רצון, מחיבור ואהבה למה שעושים ועד מי שעושים את זה אתו. הרי ידוע שכשעושים דברים ביחד, עושים הרבה יותר, והרבה יותר טוב.

כל אחד והקצב שלו. אני לא רצה מהר. אני רצה ועוצרת לצלם, נושמת את הנוף, (שונאת לרוץ כביש), נושמת באופן כללי, מחפשת איזו נשימה קטנה שאולי עוד נשארה לי, בעיקר בעליות מטורפות. המהירות, כמובן משתפרת עם האימונים, את זה גיליתי יפה מאד בשבוע שעבר כשלא הייתה ברירה ורצתי ברחובות לונדון. אבל עדיין, אני בהחלט מוצאת את עצמי לבד, הרבה פעמים מבחירה, כי זה הזמן היחיד שיש לי עם עצמי, לחשוב, לתכנן, לקלל בירידות ובעיקר בעליות. והרבה פעמים כי אני פשוט איטית מול כל השאר. ואז עולות השאלות….האם זה באמת מקומי? מה עדיף? להיות אחרונה בין מצוינים או ראשונה בין בינוניים? למה אני לא מהירה יותר? אני לא יכולה? אני לא מתאמנת מספיק? אני גבוהה מדי? (זה ברור, אבל לא בהכרח קשור).

הסיפור שאני מספרת לעצמי הוא נורא פשוט, לקח לי לא מעט זמן להבין אותו, אבל כשהבנתי, זה בהחלט פתח צהר: כמו כל אחד אחר, אני מהדורה מוגבלת. ממש limited edition. עם איכויות משלי, עם מגבלות משלי, עם טירוף שהוא רק שלי, הומור שהוא רק שלי (ולא תמיד מבינים אותו….תתמודדו), חוויות שעיצבו אותי בדיוק כמו שאני, לטוב ולרע. וכן, אני מעדיפה להיות אחרונה בין מצוינים שייקחו אותי עוד קצת למעלה (לא בהכרח קשור לריצה, אלה בכלל בחיים), כן, לפעמים בא לי להיות מהירה ממש, וזה לא קורה, אולי יום אחד. אבל גם אם לא…לא לדאוג, אני עושה מספיק רעש גם מהספסל האחורי. אגב, אנחנו מדברים הרבה על חינוך והתפקיד שלו בחיינו בזמן האחרון, בעקבות כל מה שאנחנו רואים ושומעים בחדשות. זה בדיוק מה שאני מלמדת את הילדים שלי: אתם ייחודיים ואם מדהימים בדיוק כמו שאתם ואין שום סיבה להשוות את עצמכם למישהו אחר, לשאוף להיות כמו מישהו אחר, בין אם ספורטאי או איש אקדמיה, ניהול או סטארטאפיסט, כן. לגמרי לשאוף לשם, לעשות את כל מה שצריך ועוד קצת כדי להגיע ולהגשים את החלומות שלכם. לחלום רחוק ולעשות צעדים קטנים ואיתנים כדי להגשים.

אתמול הכרתי הר חדש. הר הטייסים. אז בואו נבהיר משהו. אין שם טייסים (יש, רק בלי מטוס), יש שם ירידות מטורפות שכמעט עפתי בהן כמה פעמים ולעוף מהגובה שלי זה ממש התאבדות. ויש עליות ….עלייה אחת שהצליחה להוציא ממני כך הרבה קללות למטר עלייה שעוד לא היו כאלה. רק בינינו, היה כל כך משובח שממש בא לי לחזור לעוד. למרות שכולי שרוטה (כן…כן, תצחקו, לא רק השריטה הרגילה, אלא ממש קוצים שהתעקשו לעמוד בדרכי ולא לזוז, ודאגו להשאיר פסים מאד חביבים לאורך כל הרגליים). למרות הכל, נהנתי מכל שניה ובהחלט אחזור לחפש את הטייסים, אולי יום אחד אמצא אותם