הבלוג של tantiroza

tantiroza

Tanti Roza הייתה סבתא שלי, אישה מדהימה, אמא ענקית, רצה למרחקים ארוכים, פשיניסטה ואופה המון. אני....אישה גבוהה, אמא ענקית, רצה למרחקים ארוכים, מנהלת אפליקציות (מערכות מידע), פשיניסטה ואופה המון....מה ייצא מזה....הזמן יגיד.

עדכונים:

פוסטים: 110

החל מאפריל 2017

שוב הוא הגיע. היום הזה בשנה שמדברים עליהם …..נזכרים בהם, נזכרים במה שקרה. מעלים דמעה וממשיכים הלאה, כי החיים ממשיכים. זה נכון. כמעט נכון…עבור כולם, כמעט.

לפני שש שנים התחלתי מסורת: בכל שנה להזכיר ולא לשכוח את סבתא שלי, רוזיקה כץ. כותבת כל שנה קצת על סבתא.

קראתי לה mamaia (סבתא ברומנית).

“מאמאיה, מה יש לך על היד? זה לכלוך? בואי, תני לי את היד שלך, אני אנקה לך”. הייתי בת שש כשאמרתי לה והיא נפנפה אותי בכל פעם מחדש. החליפה נושא ושלחה אותי לשחק.

אחרי כמה שנים התחילה לתת לי לקרוא ספרים, אמרה שזה יכין אותי קצת, שאולי אצליח להבין, רק טיפה. לא באמת. כי אי אפשר בכלל להבין, לא את מה שהם עברו ולא למה הם עברו את כל הזוועות. שכל ישר לא יבין.

107.1

הייתי כבר בת 11, אחרי ביקור בישראל עם אבא שלי, כשלקחה אותי לחדר הקדמי, זה שבחורף היה סגור וקפוא, כמעט שימש כמקרר, הושיבה אותי על המיטה ודיברה. מעט. מעט מדי.

“בואי, שבי לידי, אמרה מאמאיה. זה לא לכלוך. זה לא יורד. זה זיכרון רע, שיישאר איתי כל החיים.

זוכרת מה קראת בספרים שנתתי לך?

כשהייתי ילדה, היא אמרה לי, והייתה לי משפחה גדולה, באמצע המלחמה, יום אחד כל העיר התמלאה בנאצים. פחדנו, אבל היינו בטוחים שלא יקרה לנו משהו באמת רע, ראשי הקהילה דיברו איתם והבטיחו להורים שלי ולכל הקהילה שאם נהיה ממושמעים כולנו, הכל יהיה בסדר.

בוקר אחד אמרו לנו לקחת תיק קטן ולקחו את כולנו לרכבת. נסענו כמה ימים ברכבת, עם המון אנשים אחרים באותו הקרון, צפוף, בלי מים, בלי שירותים, בלי אוכל. עד שהגענו למקום שקראו לו אושוויץ. שם הורידו את כולנו מהקרונות וסידרו אותנו על הרציף. אנשים במדים עברו מולנו והפרידו אותנו לשתי קבוצות. אותי ואת אחי התאום לקחו לקבוצה אחת ואת ההורים שלי ושאר האחים שלי שמו בקבוצה אחרת. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. את אחי התאום ואותי לקח מישהו בשם דר’ מנגלה, הוא היה לבוש יפה, נקי ומצוחצח ולא חשבתי שיקרה לנו משהו רע. אבל, הוא לקח אותנו למקום מלא בילדים נוספים, שהיו מחוברים לצינורות ונראו כחולים ועם המון פצעים. כך גם אנחנו נראינו לאחר מעט זמן. אחי לא שרד את כל הניסויים שדר’ מנגלה והצוות שלו עשו עליו. אותי הוא כבר לא היה צריך וזמן קצר לאחר מותו שלח אותי לעבוד. אוכל לא היה שם, אבל היה שלט, שלט שזכרתי כבר מהיום הראשון: Arbeit macht frei העבודה משחררת. אחר כך הבנתי שהעבודה משחררת אותך מהחיים. את תעבדי כמה שאת יכולה, כשאת כבר לא יכולה לעבוד, את כבר לא שם. את יודעת, היא אמרה לי, היה לי מזל, היה לי מזל שהיה לי אח תאום, היה לי מזל שהייתי יותר חזקה ממנו, היה לי מזל שהצלחתי לעבוד, היה לי מזל שנשארתי בחיים. והמספר הזה, המספר הזה הוא אני. זה מי שהייתי במשך שנתיים. הייתי רק מספר, וגוף שאפשר לעשות עליו ניסויים. ומאז אני לא רק שם, אני גם מספר. אי אפשר למחוק אותו כמו שאי אפשר למחוק את הזיכרונות ואת המחלות שיישארו איתי לעד. כדי לא לשכוח אף שניה ואף אחד”.

חיבקתי אותה והדמעות שזלגו לשתינו כמו נהרות התערבבו, חיבוק קרוב וגדול של ילדה בת 11 שלא תשכח לעולם את השיחה הזו. כאילו הייתה אתמול. לא שוכחת את הידיים הרכות שחיבקו אותי ואת המספר החרוט על היד שלא ירד עד יומה האחרון. לא שוכחת את הדמעות שעלו בכל פעם כשחשבה שלא רואים ובימי השואה במיוחד.

“מאמאיה, אני אוהבת אותך כל כך, אני אשמור עליך שלא יקרה לך שום דבר רע מעכשיו, אמרתי, וחיבקתי יותר חזק”.

107.2

לצערי, לא היו הרבה שיחות כאלה, מאמאיה כמעט ולא הסכימה לדבר על מה שעבר עליה, על מה שהיא זכרה ועל מה שהיא סחבה איתה מאושוויץ. היא התמקדה בחיים, בחיים שלה, מבלי לשכוח אפילו לא לרגע את המתים, המתים שפרטיים שלה, היא הייתה היחידה מכל משפחתה שחזרה מהתופת.

למרות אושוויץ, היא הצליחה להקים משפחה ולגדל ילדים, נכדות ונינים ולעלות לארץ ישראל (בתמונה עם אמא שלי כשהייתה קטנה).
Maia, te iubesc si mi-e dor te tine! Nu te voi uita niciodata… יהי זכרך ברוך

106.2

 

עוד מהבלוג של tantiroza

תצוגה מקדימה

אם לא רצים אוכלים עוגות

עדיין חולה, התחיל עם חום בתחילת השבוע, שנראה כל כך רחוק עכשיו, המשיך עם הרבה שיעול שלא נותן לישון בלילה, או כמו שהילדים אומרים "אם כבר את הולכת למות, אולי תעשי את זה בשקט?" צודקים, מה אני מפריעה להם עם שיעול ועוד שניה מגישה...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

ריצטיול סליחות בירושלים

החגים תמיד נראו לי יותר "חגיגיים" אי שם ברומניה. היינו הולכים, כל המשפחה, לבית הכנסת בעיר הולדתי (Piatra Neamt פיאטרה ניאמץ בתרגום לעברית) לכל מי ששואל. בכל החגים. נפגשים עם כל הקהילה, מבוגרים וילדים יחד, מדברים, מתעדכנים (או...

תגובות

פורסם לפני 8 months
תצוגה מקדימה

משוגעים, רוצו בשטח...

רבים מאיתנו "משוגעים". וזה בסדר. זה לגמרי חלק מאיתנו. כל אחד והשיגעון שלו, זה מה שעושה אותנו מעניינים ומיוחדים. ריצה היא מרדף בודד, בעיקר מרדף הדורש סוג מוזר של מוטיבציה מתמשכת. עבור כל רץ, גם ובעיקר ללא רציניים כמוני,...

תגובות

פורסם לפני 2 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה