הבלוג של Tamar

tamarshemesh

אני חושבת שתיאור ביוגרפי זה לא בשבילי.

עדכונים:

פוסטים: 3

החל מספטמבר 2018

החוויה החושית שלי מטקס המעבר בין מדינות 

הגעתי לשדה התעופה ב-4 בבוקר, שעה נפלאה לכל הדעות. נתתי נשיקה וביי, ונכנסתי להיכל ה’אין זמן’ של שדה התעופה. מרחב שכולו מבוסס על עיקרון הארעיות והזמניות. כולנו שם אורחים; בין התורים, הסורקים והמראה הקצת-יותר-מדי-מטופח של הדיילות. אני נזכרת בסרט ‘הטרמינל’ עם טום הנקס, ועל איך שהוא נהיה דייר קבע של שדה התעופה. כמה דיסוננס היה בין המרחב שלו לחוויה החושית שלו. סרט גאוני. שדה תעופה כמרחב לימינלי מתאפיין כמרחב עם סבלנות קצובה והמון גירויים. הפנטזיה על היעד הממשש ובא, ותחושת השחרור הנלווית לה, כמו מאפשרים לצרכן הממוצע לרכוש מוצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. שילוב הפנטזיה עם הזמן המוגבל, ממתגים את חוויית הדיוטי פרי כהזדמנות חד פעמית. זה הזמן לקנות את המוצר שתמיד חשקת בו, והאמנת שהוא ישנה לך את החיים. עכשיו, עכשיו זה הזמן. עכשיו. לא תהיה הזדמנות שנייה לטובלרון.

בכניסה לשדה, התור של אל על הזכיר לי קצת את יציאת מצריים; התקהלות קולקטיבית של העם היהודי שמבקש לטעום קצת את טעם החופש. והתור זז בקצב שלו, והזמן זז בקצב אחר. באלגנטיות משופשפת קיצרתי דרכי למחוזות האידיוטי פרי תוך כדי שאני מכריזה בדרמטיות שאסור שהטיסה תמריא בלעדיי!  כשדיילת הקרקע ביקשה ממני דרכון, ושאלה אותי אם ארזתי לבד, רציתי להגיד לה שאני יודעת למה היא שואלת. אני יודעת שהיו מקרים. הכל טוב אחותי, אין לי חומרים נפיצים או חפצים חדים, חוץ מהלשון שלי, אולי. כמעט מתתי כשהיא פתחה את כיסוי הדרכון שלי, וגילתה שהוא יתום מדרכון. הדרכון היה בתיק. ברור. קלאסי תמר. הגעתי לשער המטוס 5 דקות בלבד לפני העלייה למטוס. הדרכון וכרטיס העלייה למטוס כבר בשלוף, ואני נוצרת את רגעיי האחרונים בארץ החומוס. הראש מריץ כמו סרט נע את השבועות האחרונים, ועולה בי חיוך מבויש וממזרי שכזה. באתי, נתתי הופעה והלכתי.

אני יושבת בטיסה. מגיעים להתיישב לידי זוג דתי עם תינוק בן שלושה חודשים. ישר שהם מגיעים, הם מוסרים לי את הבייבי שלהם, כי הם צריכים לסדר את המושבים ואת ארבע מאות התיקים שאיתם. השנייה הפכתי לבייביסטר און בורד בעל כורחי, והתחלנו להמריא. ביי ישראל, יא חביבתי. אני עובדת על הלפטופ עד שנגמרת לי הבטרייה ונרדמת. הסאונד-טרק הנורא של רשרושי פלסטיק מעירים את מנוחתי. מתחילים להגיש כריכים בעטיפות פלסטיק וכמו במקהלה של פלסטיקים, הרגשתי שאני לכודה בסימפוניה נוראית של צלילים צורמים. מילא הסאונד, אבל זה פשוט צרח “התחממות גלובלית! מודעות סביבתית! אקולוגיה!”. הכל מוגש בפלסטיק וגם האוכל מרגיש כמו פלסטיק עם קצת מונוסודיום גלוטמט בשביל הארומה. תמיד יש את אותו הריח בטיסות והדיילות תמיד נחמדות בצורה נורא לא אותנטית. אל על הממלכתית היא די עמכה בסופו של דבר.

ותמיד אני איכשהו מוצאת את עצמי כותבת על חלונות במטוסים. בזמן שאני בקופסת הסרדינים והבחור החביב מאחוריי דואג לעשות לי מסאג’ עם הברכיים שלו בכיסא שלי, המבט תמיד מופנה לשמיים בהם אני נמצאת ומהם אני מתפעמת. גם הפעם, בתוך החוויות החושיות המוגבלות והמאוד ממשיות שלי, אני מציצה לרגע החוצה ורואה את שמי האינסוף, את קו האופק שמפריד בין העננים הלבנים לכחול הבהיר. אני חווה ולו לרגע אחד את הנשמה שלי מתרחבת.

אני עפה. ליטרלי. אני עוברת בין מציאויות.

ואני, תמיד אני.

עוד מהבלוג של Tamar

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 8 months

יום כיפור בניחוח פסטה פסטו

יום כיפור באיטליה המכוניות נוסעות ברחוב, ואנשים אוכלים ולא לובשים לבן. הקדושה מתבטאת במרחב הפנימי שבו הקריאה לשורשים ולשבטיות המהותית היהודית הינה חזקה, קריאה אנרגטית לשוב למקור, ואולי זה לא מפתיע שדווקא בתוך המרחק...

תגובות

פורסם לפני 8 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה