הבלוג של תמר בן ישי

אמא עירונית

מדריכה לליווי התפתחותי לתינוקות.מגדלת-שותפה 3 ילדים. חיה ופועלת במרכז תל אביב. [email protected] | www.facebook.com/Tamama.co.il | 052-6233333

עדכונים:

פוסטים: 22

החל מינואר 2012

הערה אגבית של אמא אחת גרמה לי לחזור השבוע לחודשים הראשונים בחייו של בן, ושלנו איתו. פייר, אני מרוצה

08/04/2013


Nature vs. Nurture,
מי השולט? האם גורלנו נחתם ברגע היצירה או שאנחנו תבנית נוף ילדותנו?
זוהי שאלת השאלות.
כי אם הכל כבר נקבע מראש, למה לנו להתאמץ בניסיון עיקש ובלתי פוסק להעניק לילדים שלנו סביבה מפרה ותומכת?
דכאון
מצד שני, אם זה תלוי לחלוטין בסביבה, וההורים הם האחראיים הבלעדיים לסביבה זאת, אז ההורים הופכים להיות האחראיים הבלעדיים למה שייצא מהילד.
לחץ
תוסיפו על זה שאין לנו באמת יכולת לשלוט באופן הרמטי בסביבה בה הוא גדל (לא שלא ניסיתי)
היסטריה
שלא נדבר על חיים שלמים של רגשי אשם.

השבוע, באחת הסדנאות, שוב עלתה הסוגיה ואחת האמהות, כבר לילד שני, אמרה משהו על זה שהיא לא יכולה להשתחרר מהתחושה שאם היו נוהגים אחרת עם הגדולה, היא היתה יוצאת פחות ׳קשה׳. היא סיפרה שהיא ובעלה היו עושים הכל כדי שלא תבכה: קפצו על הכדור, הרימו על הידיים, הניקה וכו׳. כל הדברים הלגיטימיים, אבל הרבה. ובגלל שעשו הכל למענה, הבת שלהם לא קיבלה את הכלים להתמודדות בעצמה.

״יכול להיות שאת צודקת״ אמרתי לה והמשכתי לספר לה על בן, המוכר לכם בתור הצעיר:

—————–

בן נולד לשני הורים בטוחים בעצמם וביכולות שלהם כהורים טובים דיים.
רכובים על ההצלחה המזהירה בהעמדת בכור לתפארת, מחוזקים בידע והנסיון המקצועי שנוסף לי, היינו מוכנים לקבל על עצמנו את האתגר בגידול שני ילדים.

ואז הוא נולד ובאמת היה מדהים.
הלידה היתה קלה, החיבור היה מיידי. לי, לבנזוגאבא, לבכור. בבת אחת נהיינו משפחה עליזה.

אחרי שבועיים משהו השתנה.
הוא התחיל לבכות נורא. כל היום. והלילה.
ניסינו הכל. הוצאתי את כל ארסנל הכלים שלי כאמא ומדריכה וזה עזר מעט, מעט מדי.
היה נרגע לרגע ומיד חוזר להשתולל.
פתאום התחוור לנו שאנחנו לא יודעים כלום. שום דבר על הורות, על ילדים, ובעיקר לא על התינוק הצורח שנמצא לנו על הידיים.

בן אובחן עם ריפלוקס ואני לא הפסקתי לבכות יומיים שלמים.
עבדתי כבר בעבר עם תינוקות ריפלוקס וידעתי מה מצפה לנו. העצבים, הצרחות, הלילות הלבנים. כל מה שעברנו מאז שהתחיל לא עומד להגמר בקרוב.
שוב טעיתי.

זה לא שהריפלוקס נעלם לו.
גם לא שהצעיר הפסיק לפתע את הבכי או שנהיה באחת ילד רגוע ושליו. עדיין כאב לו, צרב. אבל ההורים שלו כבר ידעו מה צריך לעשות. ויותר מזה, למה לצפות. מה שהפך אותנו שוב להורים בטוחים יותר ביכולת שלהם להקל עליו גם ללא התערבות רפואית. הבכי שלו, שהיה עדיין קורע, כבר לא ערער אותנו לכדי איבוד עשתונות. יכולנו לגשת אליו ולהגיד לו בקול בטוח שגם זה יעבור, ושיאמין לנו. לערסל אותו על הידיים או במנשא, ושיתנחם בנו. לגרום לו שוב להאמין שהעולם הזה שהבאנו אותו אליו בעל כורחו, טוב. אפילו נעים.

בן הפך מתינוק כועס ועצבני לילד חייכן ומצחיק. מי שפגש אותו אז לא יאמין שזה אותו אחד. מי שמכיר אותו עכשיו לא יעלה על דעתו שפעם היה תינוק נרגן. זה היה השיעור הכי גדול שיכולתי לעבור כאמא ומדריכה. על כמה יש לי עוד ללמוד, תמיד. ועד כמה המעט שאני יודעת, יכול לשנות גורלות.

בפוזה אופיינית וחיוך שלא יורד גם כשהמסיבה נגמרת


———–

״אז יכול באמת להיות שאת צודקת. שאתם ׳הפכתם׳ אותה לכזאת. ויכול להיות שהיא נולדה ככה. ואתם, בתור הורים קשובים, נתתם לה מענה לצרכים שלה. והיא היתה צריכה הרבה.״

האמת, שאין לנו דרך לדעת מה בא קודם וממה יש לנו יותר. תורשה או סביבה.
בזכות המדע, אנחנו יודעים להגיד בוודאות שיש תכונות, אפילו תכונות אופי שאינן ניתנות לשינוי. אלה התכונות הקבועות איתן נולדנו. לא צריך להיות מדען כדי להבין שיש תכונות שהן לגמרי סביבתיות. בזכות המדע אנחנו יודעים עכשיו שיש גם תכונות גנטיות הניתנות לשינוי על ידי הסביבה.

הצעיר עדיין ילד טמפרמנטי שבגילו המופלג הספיק לפתוח ראש פעם אחת ולגרום לנו התקפי לב על בסיס יומי. לבכורה שלה בוודאי עוד יהיו אתגרים בדרך בהם תהיה זקוקה לתמיכה מוגברת.
זה הגרעין שלהם. ואין משהו או מישהו שיכול לשנות את זה.
זה לא אומר שנפסיק לעבוד, לעדן את הקצוות.
ואז עם הזמן, הגרעין הקשה יתרכך מעט. אולי אפילו יעמוד על רגליו מהר וחזק יותר מאחרים כיוון שכבר קיבל את כל התמיכה שהזדקק לו כבר בהתחלה.

Nature vs. Nurture
זאת לא השאלה.
כי אין פה שאלה. שניהם נמצאים אחד לצד השני. אחד על השני. אחד בתוך השני.
אנחנו רק צריכים להיות הורים טובים דיים ולהתפלל שיקבלו את הגנים הנכונים

עוד מהבלוג של תמר בן ישי

תצוגה מקדימה

מזל טוב! נדפקת

מכתב פתוח לאב בחיתוליו מזל טוב! נדפקת. אין טעם לייפות את הדברים. בתקופה הקרובה אתה לא מעניין אף אחד בבית הזה, שבנתיים אתה עוד קורא לו שלך. ממש עכשיו חדר לכאן פולש, אוכל חינם, ויתנחל אצלך בבית. והוא לא יסתפק בזה. האיום...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

אמא עירונית

לפני שמונה שנים בדיוק הכרתי את הבנזוג אחרי יומיים עברתי לגור איתו אחרי שנתיים עברנו לדירה משלנו אחרי שלוש, הפכתי לאמא לפני שנתיים בדיוק נולד גם הצעיר לפני שנה כתבתי לעצמי מכתב ואז החלטתי לשתף אותו עם אחרים לכבוד...

תצוגה מקדימה

פוסט חורף

כבר ממזמן לא כתבתי. והבטחתי לעצמי שהשנה אני אתחייב לזה. אבל אז הצעיר נהיה חולה. ואז אני. ולפני כן נסענו הבנזוג ואני לחו״ל ללילה, היה ממש כיף בירושלים. ואחריי שוב הצעיר חלה....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה