הבלוג של תמר בן ישי

אמא עירונית

מדריכה לליווי התפתחותי לתינוקות.מגדלת-שותפה 3 ילדים. חיה ופועלת במרכז תל אביב. [email protected] | www.facebook.com/Tamama.co.il | 052-6233333

עדכונים:

פוסטים: 22

החל מינואר 2012

יום האישה הבינלאומי עורר בי שאלות על מערכת היחסים הסבוכה שלי עם הפמיניזם

08/03/2013

נולדתי למשפחה של בנות. בהתחלה היה שם גם אבא אבל הוא היה בעיקר בעבודה.
כשהייתי בת 6 הוריי עשו את הדבר היחידי שניתן היה כבר לעשות, ונשארנו ארבע; אישה, שתי נערות, וילדה בשמלה אדומה ושתי צמות.

בורכתי.
גדלתי בסביבה נשית בלבד. אצלנו הטמפונים לא היו מוצנעים בארון אלא מונחים קופסאות קופסאות בנונשלנטיות על מיכל המים בשירותים. דמעות לא נחנקו להן בשקט בגרון. הן זלגו בהפגנתיות במורד הלחיים, מלוות לפעמים בצרחות איימים. ככה זה כשכל דעה נחשבת. כל דעה. גם זאת של ילדה בת 14 על אמנות מודרנית או מערכון של החמישייה. וגם על הפרק האחרון של ׳שולחן לחמישה׳.

פמיניזם לא היה משהו שחונכתי לו, זו היתה דרך חיים. אמא שלי היתה, ועודנה, אישה עצמאית עם עיסוקים ותחומי עניין משלה. אחותי הגדולה, מצוידת מאצ׳טה ורוח לחימה, פילסה, ועודנה, את הדרך עבורי ועבור רבות אחרות. אם כי גם היו כמה גשרים ששרפה אחריה. כך שמצאתי עצמי לא פעם צועדת על קרקע חרוכה. מאחותי הגדולה פחות למדתי את כוחה של דיפלומטיה. הקסם שבכוח ללא כוחניות. את מלוא חוזקו של קנקן, כשמסתכלים בתוכו.

שנים ראיתי עצמי ככבשה שחורה (יש כאלה שאפילו כינו אותי כך) מחפשת שטחי מרעה רעננים להשאיר בהם את חותמי. או יותר נכון, לחרוך. אבל אף פעם לא מצאתי את הגפרור המתאים.
לפחות כך חשבתי.

לפני כמה זמן התגלגלתי לדיון מרתק עם קבוצת נשים שהמכנה המשותף היחיד כמעט שלהן מלבד היותן נשים, הוא שכולן נשים בעלות עסק עצמאי. אחת הנשים שם תהתה מדוע רובנו, הצעירות יותר, בחרנו בחיים הסובבים סביב הבית והילדים. בפרפרזה: ״איך אחרי כל המאבק שבנות דורי ואלה שלפנינו להוכיח שאנחנו בדיוק כמו הגברים, אתן מעזות לשבת בבית ולתפקד כ׳אישה הקטנה׳, להתמך על ידי גברים??״

ואז הבנתי, היא צודקת. אני לא פמיניסטית. אין לי שום רצון להיות כזאת. אני לא רוצה להוכיח לאף אחד שום דבר. בטח לא שאני בדיוק כמו גבר. כי אני לא. לא ׳כמו׳, לא ׳ההפך׳. אני אישה. שווה.

אישה פוסט-פמיניסטית גאה.
בוכה בפרסומות. מתמוגגת מתינוקות. פריקית של אפיה. יודעת להעריך מניקור טוב. אני מודעת ומודה שבהריון הורמונים משתלטים עלי ואני הופכת לגרסה פחות טובה של עצמי. וכפי שריקי כהן חשפה השבוע באומץ, גם אני מדממת וזה כואב. לפעמים עד כדי שיתוק. וכשזה בא, אני אומרת קבל עם ומשפחה, שאני פשוט לא יכולה, לא מסוגלת, לא רוצה. והשמיים לא נופלים. והילדים עדיין מגיעים לגנים. לעד בשילוב בגדים מזעזע, אבל זה באמת מחיר קטן למען המטרה הגדולה.
כי בשאר הימים אני אקום בבוקר, אבחר את הבגדים ואצא לעשות מלאכתי. נאמנה. לילדים, לבנזוג, לעבודה, לעצמי.

אז תודה לכל הנשים המופלאות שהביאוני עד הלום. מחר אולי אכבוש עוד פסגה, אגלה טריטוריה חדשה. אבל בנתיים, מקווה שזה בסדר מבחינתכן, אשב כאן רגע בצד הדרך ואהנה מהפירות.

מוקדש באהבה לפלה, פנינה, ליאורה, איילת ואפרת

עוד מהבלוג של תמר בן ישי

תצוגה מקדימה

מזל טוב! נדפקת

מכתב פתוח לאב בחיתוליו מזל טוב! נדפקת. אין טעם לייפות את הדברים. בתקופה הקרובה אתה לא מעניין אף אחד בבית הזה, שבנתיים אתה עוד קורא לו שלך. ממש עכשיו חדר לכאן פולש, אוכל חינם, ויתנחל אצלך בבית. והוא לא יסתפק בזה. האיום...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

אמא עירונית

לפני שמונה שנים בדיוק הכרתי את הבנזוג אחרי יומיים עברתי לגור איתו אחרי שנתיים עברנו לדירה משלנו אחרי שלוש, הפכתי לאמא לפני שנתיים בדיוק נולד גם הצעיר לפני שנה כתבתי לעצמי מכתב ואז החלטתי לשתף אותו עם אחרים לכבוד...

תצוגה מקדימה

פוסט חורף

כבר ממזמן לא כתבתי. והבטחתי לעצמי שהשנה אני אתחייב לזה. אבל אז הצעיר נהיה חולה. ואז אני. ולפני כן נסענו הבנזוג ואני לחו״ל ללילה, היה ממש כיף בירושלים. ואחריי שוב הצעיר חלה....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה