הבלוג של טליה ברשטיין

אַחֶרֶת כלבים, אנשים, אוכל, חורף ואף פוסט שמתחיל במילים " הרגע הזה ש..."

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מאוקטובר 2017

קשה היה לי להתרכז, מפני שעידית עזרא לא הרימה אלי את מבטה ממסך הטלפון שהחזיקה באצבעות גרומות, ולא היתה ערה לכך שתמונות הגברים מאתר ההיכרויות שבו היתה שקועה, השתקפו על זגוגיות משקפיה

13/11/2018

תמונות הגברים נעו כמו סרט אילם דרך זגוגית עין ימין אל הזגוגית השמאלית, ומשם המשיכו לשוט אל קצה מסגרת המשקפיים עד שנעלמו.

“דברי כבר דידי” היא אמרה בחוסר סבלנות בזמן שהזדקפה מישיבתה הכפופה, והרימה את הראש, לא כדי להתבונן בי, אלא כדי להצמיד חזרה את משקפיה אל גשר האף. גברת עזרא העיפה מבט אל החלון, השמיעה צקצוק של אי שביעות רצון מסיבה שלא הבנתי, הרימה רגל על רגל וחזרה להתבונן בטלפון.

זו רחובות, ככה קוראים לה וגם היא כמוני קצת אחרת (צילום: טליה ברשטיין-  אַחֶרֶת)

 

באותם חודשים, על אף העובדה שכבר הייתי בסופו של העשור הרביעי של חיי, וידעתי שעמוק בתוכי יש אמזונה שיודעת להחזיק בגאון סכין בין השיניים ולנצח הכל, חזרתי להרגיש בווליום גבוה כפי שהרגשתי בילדות.

“אחרת” כזו ובלי חברים, שלא מצליחה להצליח בכלום, וחייבת להיות אסירת תודה על כל פירור של הצלחה, בדיוק כמו כלבת צער בעלי החיים שאימצנו, ילדיי האינדיאנים ואני לפני שנים.

קראנו לה לילה, וכל כך רצינו שתהייה שמחה, ולא תרגיש שעבור כל ליטוף בפרוותה הרכה, היא צריכה לקטוף עבורנו את הירח.

זו כנראה היתה הסיבה לכך שהמח שלי המטיר על עצמו ארטילריה כבדה של מחשבות מבולבלות, שהקשו עלי לנסח את מה שרציתי להגיד באופן שלא יחסל לעצמי את האפשרות האחרונה בעולם להתפרנס מכתיבה, וזו כנראה היתה גם הסיבה שבחודשים שקדמו לאותה פגישה, האמנתי שעידית עזרא היא ולא אחרת, אותה אפשרות אחרונה.

 

“אני לא אוהבת את זה יותר”  אמרתי בקול יציב ושקט, והשתדלתי לא לשנשן את המילה ‘זה’.

קמתי והלכתי לאט אל החלון. פתחתי אותו כדי שאויר הסתיו יכנס אל משרדה של עידית ויאוורר את המשרד ואותי מהבל פיה שהדיף תערובת לא נעימה של קפה נמס ובצל.

“הם כבר לא דומות לדמויות שכתבתי” המשכתי, “זה כבר לא הסיפור שלי, שאהבתן ורציתן להפיק ממנו סרט, אני לא אוהבת את האופי שנהייה לכל זה, וההנחיות הסותרות שלך ושלה”. הצבעתי על הקיר שמאחוריו ישבה שותפתה העקומה, כפי שעידית קינתה אותה מאחורי גבה, אף על פי שעידית עצמה יכולה היתה להיות מודל לסימן שאלה.

“אוייש, את לא אוהבת זה, זה נורא ואיום וזה באמת נורא כואב לי” עידית אמרה ולרגע הרגשתי מוכלת ושמחה.

“זה לא נוראי כל כך” עניתי לה, ואני בטוחה שהמבט שלי היה זהה למבטה של הכלבה המאומצת שלנו. “זה רק..”

“הגיע הזמן שתביני ציניות בגיל שלך” היא קטעה אותי. “יש לי ניסיון, ואת בכלל לא מבינה איזה מזל יש לך שנפגשנו, תגידי תודה שנתתי לך בכלל הזדמנות”.  רק עכשיו היא הרימה את הראש.

פרצופי הגברים שהשתקפו על הזגוגיות שקעו אל חלקה הנמוך של מסגרת המשקפיים, ונעלמו כשסגרה את הטלפון והניחה אותו על השולחן הקטן שעמד שבין הספה שעליה ישבה, לבין הקיר שהיה מעוטר בתצלומיה  של עידית עם צמרת הבימאים והשחקנים של התעשייה הישראלית.

“את יכולה לראות ליד השולחן שלי מאה טיוטות של כל מני “וואנבי” שמגיעים אלי בכל שבוע, כי הם חושבים שהם תסריטאים ומחזאים” היא המשיכה “ואם את רוצה “להתפרנס מכתיבה”, את שתי המילים האלו היא אמרה כשהיא מחקה את קולי בלעג, “אז תעשי את מה שאנחנו אומרות לך ותקווי שזה יצליח, ודרך אגב, להתפרנס מכתיבה במושגים של התעשייה, זה…” היא בחנה את הג’ינס שלבשתי וחייכה, “מקסימום יהיה לך כסף לקנות במבה לילדים שלך”.

“כן, אני אמשיך, ואני באמת חושבת שמגיעה לך תודה” אמרתי לה וחייכתי נבוכה. חזרתי אל הכסא שעל משענתו היה תלוי תיקה של האינדיאנית שלקחתי כקמע להצלחתה של הפגישה עם עידית.

הכנסתי לתיק את המחשב הנייד, וניסיתי להתעלם מכאב מעורפל שהתפשט לי בבטן מהרגע שאמרתי את המילה ‘תודה’.

עידית התמתחה ונעמדה לידי. “אל תהיי עצובה דידוש” היא אמרה וליטפה לי את השיער, “את מוכשרת, ואת אוהבת לכתוב ואת צריכה לכתוב אפילו אם זה בסוף יהיה למגירה, ואני אוהבת אותך”. בתנועה מהירה היא הושיטה את היד אל הטלפון הסלולרי, והראתה לי צילום מסך של גבר רזה עם פנים מרובעות ומבט נכלולי. “תגידי” היא התקרבה ונעמדה לצידי, ” איך הוא?”

“חתיך” עניתי לה בטון האופטימי ביותר שיכולתי להשמיע בהתחשב בכך שכאב הבטן שלי איים להפוך מערפילי לסוער.

“די נו, אני מתכוונת ל.. מה את יודעת עליו” היא אמרה ונגעה בצד שמאל של ראשי.

אם היה מישהו היה מתבונן מהצד, הוא בוודאי היה חושב שעידית עזרא יצאה מהחדר, ועכשיו עומדת במקומה הפייה הטובה של סינדרלה שמדברת אלי בקול פעמונים.

“כלום” אמרתי ותליתי את התיק על הכתף. “אני כבר לא דידי יודעת”.

 

יומיים מאוחר יותר, בחדר ההתאוששות של בית חולים, הרגשתי כאילו נגמש נוסע קדימה ואחורה על צידה הימני של בטני, ששעה קודם לכן הוצא ממנה אפנדציט מודלק.

קולות חדר ההתאוששות נשמעו לי כמו מנגינת סיטאר מעומעמת, וחומרי ההרדמה גרמו לי באותם רגעים לראות את צבעם של הצלילים, אם כי לא הצלחתי לפקוח את העיניים ולצאת מאותה הזייה אל אור הפלורוסנט המסנוור.

“ברשטיין? איך את מרגישה”  שאלה אותי אחות שככל הנראה עמדה שם דקות ארוכות וניסתה להעיר אותי.

“לא אסירה יותר” לחשתי.

“היא מבולבלת מההרדמה” שמעתי אותה אומרת לאיש עם עיני האגמים שאני חולקת איתו את חיי.

“לא מבולבלת” לחשתי לו כשקרב אלי את פניו ונישק לי את המצח. “לא אסירת תודה לא אסירה בכלא של עצמי, ואין סיכוי שאני אשכח את זה”. הרמתי את החלוק וחשפתי את התחבושת שניסתה להדק את החתך הטרי, שלימים יעוטר בקעקוע של שפירית מאושרת.

——————————————————————————————————-

כל קשר בין הדמויות והתרחשויות המתוארות בסיפור זה למציאות הוא מקרי בהחלט.

 כל זכויות היוצרים על הדמויות המתוארות בעלילה שייכות לטליה ברשטיין.

עוד מהבלוג של טליה ברשטיין

תצוגה מקדימה

Mama moja córka spaceru teraz Polska (אמא’לה הילדה שלי מטיילת כרגע בפולין)

הבקשה הראשונה, לצלם את עצמינו כדי שמשלחת המתבגרים יראו אותנו על מסך האוטובוס הפולני בארץ הקפואה והיפה, כשיצאו מאחד הגטאות לכוןן האתר הבא, דחינו על הסף. "רעיון מטומטם" אמר אחד האבות באחד ממפגשי ההכנה למסע שנכפה עלינו ללא...

תגובות

פורסם לפני 9 years
תצוגה מקדימה

חריימה טבעוני שטעים יותר מהדבר האמיתי

  כוס הקפה שלי לא מתקררת, וקרום אפור של חלב סויה מתכווץ על שוליה. אני רואה את האנשים חסרי השקט שיושבים סביבי כמו מאחורי מסך חלבי, ומחליטה שאם תוך חצי שעה יקרה מה...

תצוגה מקדימה

פאי רועים טבעוני, מפלצת אחת ואהבה ושמה סופי

הארוחות המשפחתיות שלנו נראית ונשמעת כאילו היינו משפחה איטלקית שמחה ורעשנית, אף על פי שהמוצא שלנו לוקט מלא מעט ארצות באירופה אבל מאיטליה אף סבא או סבתא לא הגיעו. ...

תגובות

פורסם לפני 8 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה