הבלוג של טליה ברשטיין

אַחֶרֶת כלבים, אנשים, אוכל, חורף ואף פוסט שמתחיל במילים " הרגע הזה ש..."

עדכונים:

פוסטים: 20

החל מאוקטובר 2017

נפגשנו בחורף של כיתה ג’, כשביקרתי עם כל ילדי הכיתה בבית האבות היחיד שפעל בהרצליה. בית האבות היה בית מגורים ישן בן שתי קומות שחדריו ומרפסותיו הוסבו לחדרי מגורים נעימים עבור דרי הבית

07/11/2018

בחזית הבית היתה חצר קטנה מוקפת גדר שנצמדה אל תריסי הבית, וילדי הכיתה כוונו כל אחד לחדריהם של סבתות וסבאים לביקור שנושאו היה ‘והדרת פני זקן’. אורלי מלכת הכיתה, בחרה את הסבתא הכי יפה ושווה, ואת פני קיבל סבא שנראה היה כמו אחד מחבריו הציונים של סבי האמיתי ששנתיים קודם לכן עבר לעולם אחד וליווה אותי שקוף וצלול מת וחסר מאד.

צביטה קטנה בלחי, היתה גושפנקא חוקית להחלטה לאמץ אותו לסבא ויהי מה

שיערו הכהה של סבא יהושע, שפסי כסף מבהיקים היו שזורים בו, היה מסורק לאחור וחשף שני מפרצים גבריים ויפים. על זרועו השמאלית היה מספר כחול, הוא לבש מכנסי בד מגוהצים וחולצה מכופתרת בהירה שמסרק היה שוכן קבע בכיסה, שלייקס חומים תלו את המכנסיים המכובדות על כתפיו החזקות ועיניו היו עמוקות וצוחקות.

“שלום לך, אני יהושע” הוא התכופף כדי שעיניו יהיו בגובה עיניי, והושיט לי את ידו ללחיצה. “קוראים לי דידי” הושטתי יד דקיקה שנבלעה בשלו. באצבע ידי השניה עברתי על הספרות הכחולות שעל זרועו ואמרתי לו שגם אני רוצה ציור כזה על היד.

“לא מיידלע לך יהיה ציור יותר יפה משלי, אולי לך יהיו שם פרחים”, הוא אמר וצחק צחוק מתגלגל.

“את יודעת שאת קצת סינית?” הוא שאל בקול רך ורם וצבט לי צביטה קטנה בלחי, שהיתה עבורי גושפנקה חוקית להחלטה שברגע זה אני מאמצת אותו לסבא ויהי מה.

סינית יפנית פרצוף של אינדיאנית
סינית יפנית פרצוף של אינדיאנית

“אני יודעת. כיתה ב’ כולם עשו עלי חרם וקראו לי סינית יפנית פרצוף של אינדיאנית” עניתי וקפצתי במקום כמו אינדיאנית, כדי להראות לו שלא אכפת לי מחרמות.

סבא יהושע צחק, מתח את עיניו לצדדים וחיקה את הדילוג שלי. “תראי מידלע אנחנו כל כך דומים, נוכל לספר לחברים פה בבית, ששנינו באנו מסין”.  אחר כך שיחקנו דמקה. סבא יהושע נתן לי לנצח, אבל לימד אותי אסטרטגיות חשובות. הוא הראה לי את אוסף המצלמות שלו ולימד אותי איך להשחיל דפים למצלמת הפולרויד שמשקלה היה כמעט כמו משקלי. פטפטנו קצת ונפרדנו לשלום כשהמורה קראה לנו לחזור לבית הספר.

קראתי לו בקול החזק ביותר שמיתרי גרוני יכולים היו להפיק: “סבא יהושע”

ביום שישי של אותו שבוע מיד אחרי שעור חברה, רצתי לבית האבות עם זר פרחים שקניתי בחמש עשרה אגורות מהמורה לחקלאות ושעטתי עם מליון הנמשים על האף וילקוט אדום על הגב אל בית האבות.

השער החשמלי של בית האבות היה סגור. רצתי סביב הגדר, טיפסתי עליה ומתחת לחלונו המוגף של הסבא קראתי בקול בשמו ומשלא ענה, הנחתי את הילקוט ואת הזר על המדרכה וטיפסתי על שלבי התריס של חדרו של האיש שאימצתי יומיים קודם לכן בלי ידיעתו. תלויה במשקל נוצה על תריסי פלסטיק בגובה מטר וחצי מהמדרכה, קראתי שוב בקול החזק ביותר שמיתר גרוני יכולים היו להפיק “יהושע”. דלת החדר שפונה למסדרון מואר היתה פתוחה לרווחה, ומולה חלף סבא אחר שהבחין בי והתקרב אל התריס.

מכשיר השמיעה המסורבל שעל אזנו הבהיר לי שאני צריכה לאמץ עוד יותר את מיתרי הקול. “אתה יכול לקרוא לסבא שלי? קוראים לו יהושע?” צעקתי, ונתתי תוקף רשמי לאימוץ.

את תחילתו של המשפט האיש הקשיש שמע. את סופו אני בספק אם שמע, מפני שבאותו רגע החלקתי משלבי התריס שגשם החל לשטוף, וצנחתי לא רחוק מהילקוט וזר הפרחים.

בחצי הדקה שחלפה מרגע שישבני התרסק על המדרכה ועד שעמדתי שוב על רגלי הקיסמים שלי, קרא הקשיש לסבא יהושע שכבר חזר לחדרו, פתח את התריסים לרווחה וקולו הסדוק מילא את החצר:” נו מידלע, איזו הפתעה” הוא אמר והתגלגל מצחוק, “את באמת אינדיאנית”. הושיט לי יד לעזר לי לטפס  אל חדרו דרך החלןן.

מדי פעם העזתי לשאול אותו על מה שראיתי מפינת ראשי השמאלית

ימי שישי שלי היו מאושרים מרגע שנפגשנו. הצלצול בסופו של השיעור האחרון, היה עבורי יריית הזינוק לריצה מהירה אל בית האבות.  בימי בית הספר עם זר פרחים שקניתי בדמי כיס, ובחופשת הקיץ עם שקית תותי עץ שקטפתי עבורו או צדפים מחוף הים שליקטתי והשחלתי על חוט רקמה כדי לקשט את צווארו. אף אחד לא שאל לאן אני רצה בימי שישי, ולאף אחד לא סיפרתי.

ליד השער כבר שרקתי עם שתי אצבעות בפה את השריקה המוסכמת שיהושע לימד אותי, ומיד אחריה שמעתי את ה: “הנה המיידלע”  בקולו המחוספס. יהושע תמיד מיהר להושיט לי יד כשקפצתי על אדן החלון.  החגיגה התחילה תמיד עם שקולד חלב, המשיכה במשחקי דמקה והקשבה האחד לסיפורי השניה, שלעתים הפיקו צחוק מתגלגל, ולעתים גרמו לסבא יהושע להוציא מכיסו ממחטת בד, למחות דמעות ומיד אחריה לשלוף את מסרקו ולהדק את השיער אל מקומו.

מדי פעם העזתי לשאול את סבא יהושע על מי שראיתי מפינת ראשי השמאלית. הוא מעולם אל אותי איך אני יודעת עליהם, ומעולם לא ביקש ממני להפסיק את ה’דבר הזה’. הוא הזכיר לי מאד את סבא שלי, סמכתי עליו.

“סבא יהושע שלך עבר לגור במקום אחר”

באחד מימי שישי של תחילת החורף הבא אחרי השריקה המוסכמת שלא גרמה לתריס להיפתח, ואבן קטנה שהשלכתי אל החלון כדי לשמוע את ה”מידלע” בקולו הרך והסבאי, נפתח התריס והקשיש עם מכשיר השמיעה , שכנו של סבא יהושע,  אמר לי בקול שניסה להישמע שמח: “סבא יהושע שלך עבר לגור במקום אחר הוא לא יוכל לחזור, לכי לשחק עם החברים שלך, אני אגיד לו שבקרת אותו”.

לא רציתי ללכת  ולא רציתי לראות את סבא יהושע המת לידי מותח את עיניו לצדדים,  אבל גם לא רציתי לבכות ליד הקשיש שהתאמץ לשקר לי כדי שלא אהיה עצובה.

זרקתי את הפרחים ואת האבן הירוקה ששמרתי לסבא יהושע שקיוויתי שישמור אותה לצד האבנים הקטנות והציורים שציירתי לו. רצתי הביתה בוכה, סינית אינדיאנית עם צמות עכבריות ואף אדום, מקווה שבבית לא ישאלו שאלות, ולא יבקשו ממני ללגום שתי כפות מנוזל נגד כאבי ראש, בתקווה שיתקן את “הדבר הזה” שבגללו אני רואה מתים.

רצתי מהר כדי שיכאבו לי הצלעות, קיוויתי שכך לא אוכל להקשיב לסבא יהושע המת שליווה אותי כל הדרך הביתה . רציתי אותו חי.

שנים מאוחר יותר כבר הייתי אמא לשני אינדיאנים. ישבתי בערב על מדרגות הבית שבקיבוץ, על זרועי השמאלית קעקוע פרחים שקועקע שעות קודם לכן מיד אחרי שצפירת יום השואה פילחה את אויר הארץ.

השכן שתמיד רצה לדעת הכל, יצא לחצר והעמיד פנים כאילו הוא בודק אם הכביסה שתלה לפני שעה כבר יבשה.

“ערב טוב דידי” הוא אמר, הרים גבה והטה סנטר  לעבר כוס הוויסקי שהחזקתי, בשאלה שלא קיבל עליה תשובה. “ערב טוב גם לך” ענינו לו שנינו, אני וסבא יהושע השקוף.

————————————————————————————————————–

© כל זכויות היוצרים על הדמויות המתוארות בעלילה ועל העלילה עצמה, שייכות לטליה ברשטיין

עוד מהבלוג של טליה ברשטיין

תצוגה מקדימה

Mama moja córka spaceru teraz Polska (אמא’לה הילדה שלי מטיילת כרגע בפולין)

הבקשה הראשונה, לצלם את עצמינו כדי שמשלחת המתבגרים יראו אותנו על מסך האוטובוס הפולני בארץ הקפואה והיפה, כשיצאו מאחד הגטאות לכוןן האתר הבא, דחינו על הסף. "רעיון מטומטם" אמר אחד האבות באחד ממפגשי ההכנה למסע שנכפה עלינו ללא...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

חריימה טבעוני שטעים יותר מהדבר האמיתי

  כוס הקפה שלי לא מתקררת, וקרום אפור של חלב סויה מתכווץ על שוליה. אני רואה את האנשים חסרי השקט שיושבים סביבי כמו מאחורי מסך חלבי, ומחליטה שאם תוך חצי שעה יקרה מה...

תצוגה מקדימה

פאי רועים טבעוני, מפלצת אחת ואהבה ושמה סופי

הארוחות המשפחתיות שלנו נראית ונשמעת כאילו היינו משפחה איטלקית שמחה ורעשנית, אף על פי שהמוצא שלנו לוקט מלא מעט ארצות באירופה אבל מאיטליה אף סבא או סבתא לא הגיעו. ...

תגובות

פורסם לפני 5 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה