הבלוג של טליה ברשטיין

אַחֶרֶת כלבים, אנשים, אוכל, חורף ואף פוסט שמתחיל במילים " הרגע הזה ש..."

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מאוקטובר 2017

אתה יודע? הבית של הוריך היה תמיד הכי שמח והכי עצוב, הכי טעים והכי מר, הכי נעים ויותר מכל כואב בכאב נצחי שעובר מדור לדור

07/05/2019

 המבט מלא החיים שלך, מוצל בכובע השייטת, ליווה באור יקרות את כל מי שחלף ליד המדף בו הוצבה תמונתך, ונר נשמה בער בו מהרגע שעלית לשמי המלאכים דרך מצולות הים ועד שהוריך הצטרפו אל המקום בו מתאספות הנשמות למנוחת עדן.

אותה תמונה באותה מסגרת עור שחורה עמדה גם בסלון הבית בו גדלתי אני. בלילות בהם חלום העננים המאדימים את השמים ומבשרים את המלחמה הבאה העיר אותי, הייתי גולשת מהמיטה והולכת בשקט לסלון. החיים ישנו, המתים היו ערים בסלון. בשנים הראשונות עמדתי על הריצפה והרמתי מבט גבוה כדי לפגוש את מבטך שחייך מהמסגרת השחורה, ושלחתי לך נשיקה באויר. כשגדלתי ולמדתי לטפס על המדפים האסורים, קרבתי את פני אל תמונתך הדוהה והבטחתי לך לזכור לנצח נצחים זכרון אחד צלול מדי מגיל צעיר מדי, בו הכרזת בקול מלטף ורם במרפסת ביתו של סבא, שאתה מכניס אותי למזוודה ולוקח אותי איתך לצבא. הידיים השריריות ממשחקי כדור המים החזיקו אותי בכח זהיר והניפו אותי כמעט עד מנורת הפלורסנט שזמזמה אור חיוור. פרפרי קיץ חגו ליד המנורה כמו אות מבשר רעות, צחוקו הסדוק של סבא, צליל תפיחת השכם שתפח לך באהבה ובגאווה על הכתף, ועיניי שראו לראשונה את סמל המתכת המצוחצח שמעל מצחיית הכובע, והשניה בו קועקע בזיכרוני מראה עיניך כשמבטי חלף על פניהם כשהחזרת אותי בזהירות אל הריצפה.

אחר כך שאלתי אין ספור פעמים את סבא שלי אם הרגע ההוא היה או שהמצאתי אותו לעצמי, אין ספור פעמים סבא  הבטיח לי שגם הוא זוכר את המזוודה הקטנה, הצחוק של כולנו ואת הידיים שהניפו אותי באויר בערב שאחריו חדלת להיות.

ביום הזכרון הראשון בו הייתי אמא, דמיינתי איך היו החיים אם היום ההוא לא היה. כנראה שהיית נשוי למי שמכתבי האהבה ששלחת לה נצררו לספר זיכרון, והיו לכם הרבה ילדים שזופים וירוקי עיניים, אלופי כדור מים ושחיינים כמו דגיגי הירדן. אבא שלך היה מלמד אותם להניח את כפות ידיהם הקטנות על כפות ידי החקלאי הגדולות שלו ולשחק את משחק משיכת הידיים כפי שיחק עם כולנו. אמא שלך שזופה ושרירית מרכיבת האופניים לכרם, היתה קוראת לכולם אל הדשא, פורסת שמיכת פיקה מעומלנת, מסדרת עליה קעריות עם סלט ירקות מבושם בלימון ופרוסות עבות של לחם לבן, השכנים שהיו עוברים על שבילי הקיבוץ היו מחייכים אל שבט גלעדי השמח וקולות הצחוק שלכם היו ממלאים את עמק הירדן כולו.

מאז בכל יום זכרון, כשהצפירה מפלחת את שמי הארץ שכל כך אהבת, אני מדמיינת אותך מתבגר כמו כל  מי שחיים, מלווה את ילדיך שלא נולדו אל כיתה א’, אל בית הספר התיכון, ולבקו”ם. מגיע עם אישתך היפה לבקר אותם בטירונות עם קופסת בלינצ’יקים ועוגיות ריבה. כשהצפירה שוקטת אני רואה את עיניך המוארות ויודעת ששוב באת לבקר.

.

.

לזכרו של יצחקי גלעדי

עוד מהבלוג של טליה ברשטיין

תצוגה מקדימה

נו תמשיכי, היא אמרה בקולה המתכתי כשקצב הדיבור שלי האט

תמונות הגברים נעו כמו סרט אילם דרך זגוגית עין ימין אל הזגוגית השמאלית, ומשם המשיכו לשוט אל קצה מסגרת המשקפיים עד שנעלמו. "דברי כבר דידי" היא אמרה בחוסר סבלנות בזמן שהזדקפה מישיבתה הכפופה, והרימה את הראש, לא כדי להתבונן בי,...

תגובות

פורסם לפני 11 months
תצוגה מקדימה

פלוגה ז' הישבע

דקות קודם לכן הם רקדו ושרו בקול החזק ביותר שיכלו להפיק מהגרון את שירי הגדוד שאליו שויכו לפני חודשיים ומאז פיתחו לא רק שרירים אדירים וגב משולש, אלא גם גאווה אל הגדוד ואל סמלו. הקולות של הילדים חיילים האלו הדהדו ברחבת הכותל...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

בלי קמח: קרקרים ביתיים מהירים ממכרים

מתי בפעם האחרונה נשמתם נשימה עמוקה? נכון שעד שקראתם את המשפט הזה שכחתם לנשום עמוק ולמלא את הריאות בכל האוויר שהן יכולות להכיל? סביר להניח שאם אתם לא מורים ליוגה התשובה היא 'כן'. יכול להיות שלאחרונה גם שכחתם להתרגש...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה