הבלוג של טליה ברשטיין

אַחֶרֶת כלבים, אנשים, אוכל, חורף ואף פוסט שמתחיל במילים " הרגע הזה ש..."

עדכונים:

פוסטים: 20

החל מאוקטובר 2017

חורף 1998- פעם ראשונה. האינדיאני ואני יושבים על השטיח בסלון ומשחקים בגולות. בומים מחרישי אוזניים מרעידים את בתי הקיבוץ שגובל בלבנון

07/05/2019

הכלבה הקשישה זוחלת לאיטה מתחת לכורסה. קול תיפוף רגליה היחפות של האינדיאנית ליווה את ריצתה מחדר הילדים אל סלון. היא עוד לא בת ארבע, השיער שלה אסוף בהמון צמות דקות, ביד אחת היא מחזיקה בובת ברבי וקופצת עלי בחיבוק מבוהל.

“יש רעמים גדולים ומפחידים” היא אומרת. אחריה באה בריצה חברתה המבוהלת ששיחקה איתה בחדר.

“זה לא רעמים, זה קטיושות” האינדיאני אומר בשלווה ולא מרים את המבט מהגולות השקופות.

“אה, אז בואי” האינדיאנית הזדקפה חייכה, שתיהן חוזרות לחדר וממשייכות לשחק כשברקע מטחים כבדים.

“ניצחתי אותך” צהל האינדיאני כאילו הקרב היחיד שמתחולל כרגע הוא קרב גולות בוהקות על שטיח בדואי.

קיץ 1999- פעם שנייה

אני רוכבת על אופנים.  האינדיאנית  שאספתי לפני דקות מבית הילדים יושבת על מושב שמחובר לכידון, שרה איתי שיר אופטימי ומנדנדת את הרגליים קדימה ואחורה. לידנו הולכת הכלבה הקשישה ומקשקשת בזנבה המפואר. את האוויר מפלחת שריקה ואחריה קול נפץ אדיר וגל הדף שגורם לכלבה לאבד שיווי משקל. אני מעמידה את האופנים ועוזרת לכלבה להתייצב. ילדים יוצאים בריצה מהבריכה. האינדיאני ביניהם רץ יחף לכיווננו.

“היתה נפילה ליד הבריכה” הוא אומר ומתנשף, האינדיאנית מפסיקה לשיר.

קצין ביטחון קורא במערכת הכריזה  לתפוס מכסה.

האינדיאנית מחזיקה בשיער שלי שאסוף לקוקו כאילו היה חבל הצלה. אני מחזיקה בשתי ידיים את הכידון. האינדיאני מחזיק בקולר של הכלבה אנחנו רצים למקלט ועוד לפני שהספקנו להכנס נשמעת ממערכת הכריזה קריאת חזרה לשגרה. “אז בואו נלך לפיטנגו” האינדיאני מציע. ליד שיח הפיטנגו האינדיאנים ממציאים לפירות הסמוקים שצבעו את הידיים באדום, שמות חדשים ושלושתנו מתגלגלים מצחוק.

אז בואו נקטוף פיטנגו

אביב 2006

הכלבה הקשישה כבר מזמן לא בחיים. בוקר, בית אחר, על הר גלילי אחר ורחוק מגבול הלבנון.

אני מכינה סנדביצים, על הריצפה מנמנמת לילה, הכלבה הצחורה וטובת הלב.

“חלמתי בלילה שנופלות פה קטיושות” אני מספרת לאינדיאנים המתבגרים שמתעוררים לבית הספר.

“אימי אנחנו לא ליד הגבול כמו שהיה כשהיינו קטנים” האינדיאנית היפיפיה צוחקת.

“מצד שני” האינדיאני אומר בקול הבס החדש שלו, “את מכשפה, מי יודע, אולי יהיה פה שמח”.

קיץ 2006- פעם שלישית

גשם קטיושות ניתח על הגליל כולו. לילה רצה למקלט הרבה לפנינו. “יש נפילות בואי” אני קוראת לאינדיאנית.

“שניה, אני אוספת שיער” היא עונה לי בקול של פייה אדישה.

דקות ארוכות עוברות והאינדיאני מגיע. “היינו בבריכה” הוא אומר לי בחיוך.

הבריכה נסגרה בתחילת הקיץ בהוראת פיקוד העורף, אבל אף חיזבאלה לא יקלקל לאינדיאנים את הכיף של החופש הגדול.

אוקטובר 2013- פעם רביעית

“אימוש אני לא יכול לדבר הרבה, אבל אל תדאגי, אני עם החיילים שלי באימון ואני לא נכנס (לעזה)” האינדיאני מגייס קול בוגר ומרגיע.

“יופי, אז תשמור על עצמך שמח” אני עונה לו ומרגישה שמטאור בוער צונח לי על  הלב.

כשנגמר המבצע הוא חוזר הביתה בוגר הרבה יותר מכפי שאמור להיות אחרי חודש וחצי שלא התראינו.

“את יודעת שהייתי שם” הוא אומר לי בקול צרוד. “אני יודעת. בוא נעשה הסכם” אני אומרת לאינדיאני החייל שגבוה ממני בראש וחצי. “אתה לא תשקר יותר שקרים לבנים ואני לא אעמיד פנים שאני מאמינה”. הבית חוזר להיות שמח.

“הכי בא לי אוכל של בית” הוא אומר ונרדם על הפוף הגדול שבסלון ליממה שלמה.

“שיחקת אותה יפה אימי, כאילו שבאמת לא ידעת. אבל אני ידעתי שאת יודעת” האינדיאנית אומרת. היא יושבת על השיש ומנדנדת רגליים קדימה ואחור כשאני מבשלת קציצות ברטוב עגבניות סמיך ואורז. אוכל של בית.


אחר כך הפסקתי לספור

החיים המשיכו להפתיע בעיקר לטובה. האינדיאנים שניהם היו חיילים ביום בו נסעתי עם שני כלבים, חתולה ועציץ חשוב אחרי המשאית שבתוך ארגזיה ארוזים חיי, אל הבית בעיר שם נגור עם האיש שעיניו עיני אגמים. החיים המשיכו, וגם המלחמות.

מאי 2019

“אני דואג לה” האינדיאני מצלצל אלי מאוחר בלילה . הוא צופה בטלויזיה יחד עם חברתו בדירתם בעיר שאוהבת כלבים, “נופלים שם טילים”.

“אימי אני מפחדת, ברגע שנוכל נבוא אליכם” הודעת וואטסאפ ששלחה הסטודנטית האינדיאנית מהמקלט בבאר שבע.

 צבע אדום

אולי אלו שיחי הפיטנגו שליד הבית שהבשילו תוך יום כשהשרב הפתיע אותם, או המלחמות שלא נגמרות על ובתוך גבולות הארץ שאני אוהבת, גרמו לי בבוקר בו האש הוכרזה כמפסיקה, לבשל אוכל פשוט של בית. אוכל נחמה.

אימוש בא לי אוכל של בית

קציצות טופו ברוטב עגבניות עם טעם של בית


מה צריך

לקציצות

2 חבילות טופו פיקנטי, מגורדות על פומפיה גסה.

בצל גדול קצוץ ומוזהב, או 3 קוביות בצל מטוגן קפוא

תפוח אדמה מגורד

2 פטריות פורטובלו קצוצות דק או מגוררות על פומפיה.

צרור כוסברה קצוצה

5 שיני שום קטושת

3 כפות פפריקה מתוקה בשמן

כף סילאן

כפית כמון

מלח

פלפל

חצי כוס קמח תירס (פולנטה)

לרוטב

קופסת שימורי עגבניות מרוסקות

קופסת רסק עגבניות 260 מ”ל

2 כוסות מים

גבעול סלרי קצוץ

3 שיני שום

כפית סוכר חום

2 עלי דפנה

כף פפריקה

מלח

פלפל

מה עושים

מחממים תנור ל 180 מעלות

מערבבים בקערה טופו, שום, בצל, פטריות, תפוח אדמה, סילאן  וכוסברה

עם בלנדר מוט טוחנים חצי טחינה. אל תהפכו אותה לעיסה של ממש כי אז הקציצות יהיו קשות.

מוסיפים קמח תירס,  ותבלינים.

עם ידיים משומנות בשמן זית יוצרים כדורים בגודל כדור פינגפונג, מסדרים על נייר אפייה, מברישים בזהירות את הקציצות בשמן זית ואופים למשך 25 דקות עד שהקציצות מזהיבות.

בינתיים מכינים את הרוטב:

מזהיבים למשך חצי דקה את הסלרי, מוסיפים עגבניות מרוסקות, רסק עגבניות, תבלינים, סוכר ומים. מבשלים על אש קטנה עד שהרוטב מסמיך ומערבבים מדי פעם. כשהרוטב מוכן מכבים את אש.

כשהקציצות מוכנות מכניסים אותן לתוך סיר הרוטב מבלי לבשל.

נותנים לסיר לעמוד למשך שעה. הרוטב נספג בקציצות וכל הטעמים נהיים חברים.

הכי טעם של בית לאכול את הקציצות האלו עם אורז לבן.

כמה דברים חשובים

הטופו הפיקנטי טיפה חריף. אם אתם לא אוהבים חריף כדאי להחליף לטופו רגיל.

בעניין הכוסברה: היא נפלאה לחובבי הז’אנר, ואם אתם לא, פטרוזיליה תעשה יופי של עבודה

הכי חשוב, לא לשכוח לחשוב מחשבות שמחות כשמבשלים גם אם מסך הטלויזיה נצבע כתום מרוב התרעות פיקוד העורף. איך עושים את זה? בכל הכח, וחושבים על צבעים אדומים אחרים ושמחים.

pit3

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עוד מהבלוג של טליה ברשטיין

תצוגה מקדימה

נו תמשיכי, היא אמרה בקולה המתכתי כשקצב הדיבור שלי האט

תמונות הגברים נעו כמו סרט אילם דרך זגוגית עין ימין אל הזגוגית השמאלית, ומשם המשיכו לשוט אל קצה מסגרת המשקפיים עד שנעלמו. "דברי כבר דידי" היא אמרה בחוסר סבלנות בזמן שהזדקפה מישיבתה הכפופה, והרימה את הראש, לא כדי להתבונן בי,...

תגובות

פורסם לפני 7 months
תצוגה מקדימה

פלוגה ז' הישבע

דקות קודם לכן הם רקדו ושרו בקול החזק ביותר שיכלו להפיק מהגרון את שירי הגדוד שאליו שויכו לפני חודשיים ומאז פיתחו לא רק שרירים אדירים וגב משולש, אלא גם גאווה אל הגדוד ואל סמלו. הקולות של הילדים חיילים האלו הדהדו ברחבת הכותל...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

בלי קמח: קרקרים ביתיים מהירים ממכרים

מתי בפעם האחרונה נשמתם נשימה עמוקה? נכון שעד שקראתם את המשפט הזה שכחתם לנשום עמוק ולמלא את הריאות בכל האוויר שהן יכולות להכיל? סביר להניח שאם אתם לא מורים ליוגה התשובה היא 'כן'. יכול להיות שלאחרונה גם שכחתם להתרגש...

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה