הבלוג של טליה ברשטיין

אַחֶרֶת כלבים, אנשים, אוכל, חורף ואף פוסט שמתחיל במילים " הרגע הזה ש..."

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מאוקטובר 2017

“תגידי” פנתה אלי ברחוב אישה שלא הכרתי בזמן שטיילתי עם הכלבים. “את מאמינה בגלגולי נשמות?” ניסיתי לעבור במרווח הצר שבינה לבין המכוניות שחנו לצד המדרכה ועניתי לה:”כן”

28/03/2019

 

“ואת עושה את זה?” היא חיבקה את התיק  כדי למנוע מהכלבים שלי לרחרח אותו, ושלחה הצידה באלגנטיות רגל נעולה בסנדל שעל עקבו הגבוה נדבק עלה יבש, כדי לא לאפשר לי להמשיך ללכת ושלחה

“לא. זה קורה לבד” עניתי

“מה קורה לבד? את מהטלוויזיה נכון?” היא לא הרפתה

העמידה שלה  הזכירה לי את הרס”ר המיתולוגי של הנח”ל וגם העבירה לי את אותה צמרמורת בגב שצעקותיו של אותו ר”סר גרמו לי כשהייתי בטירונות.

“כן, כבר לא, וגם לא עובדת בזה יותר” עניתי בחיוך הכי מנומס שיכולתי לחייך בהתחשב בכך שכל מה שרציתי באותה תקופה היה לשכוח שנאלצתי להיות מכשפה קרוב לעשור.

“אני צריכה לשאול אותך משהו שקשור לגלגולי נשמות?” היא המשיכה בנחישות מעצבנת אך מעוררת הערכה.

בחורה עם כלב עברה לידי . הכלבים שכבר רצו גם להמשיך בטיול נבחו עליהם. המחסום האנושי זזה הצידה. ניסיתי לעבור ולהמשיך הלאה בטיול אבל הגברת היתה עקשנית ותפסה במהירות את המרפק שלי.

לא אהבתי את הלפיתה החזקה במרפק ולא את החדירה לזמן הפרטי שלי אבל משהו במבט שלה הכאיב לי בבטן, ומכיוון שהגברת פנתה אלי בלי רשות, חרגתי מכל חוק שחוקקתי לעצמי אי פעם, והרשיתי לעצמי “לחטט” לה בדברים שמעבר מבלי שתבקש. אמרתי לה שאין פה עניין של אמונה, יש גלגולי נשמות וזו עובדה אבל אם בן זוגה מקשקש משהו על גלגולים קודמים כדי להצדיק את חוסר הנאמנות שלו, שתשחרר את עצמה ממנו, כי החיים שלה הם עכשיו ולא בגלגול אחר.

היא עמדה לשאול משהו, אבל הטלפון שלה צלצל וכשהיא הוציאה אותו מהתיק וענתה המשכתי בטיול עם הכלבים.

לא היתה לי סבלנות לאלו שחושבים שבגלגול הקודם הם היו פרעה ומכאן הלגיטימציה לא לעבוד

אם המפגש הזה היה מתרחש חודשים קודם, בטח הייתי עונה על שאלת גלגול הנשמות בשלילה, משום שלא אהבתי את הקלות הבלתי נסבלת בה בטלנים מצדיקים את בטלנותם רק כי פגשו משחזר גלגולים ועכשיו הם חושבים שבגלגול הקודם הם היו פרעה או דוד המלך ומכאן הלגיטימציה לא לעבוד ולנצל את חריצותן של בנות זוגן”.

אבל יום קודם לכן חזרתי ממדינה  במזרח אירופה שלא הפסיקה לגרום לי לחייך. זו היתה הפעם הראשונה שביקרנו שם אני והאיש עם עיני האגמים שחולק איתי את חייו. בנסיעות המשותפות שלנו אנחנו גומעים בהליכה מרחקים ארוכים בנוף אורבני. שני דברים גורמים לי לעצור בפתאומיות ולצלם בהתלהבות: ההשתקפות שלנו או של העולם על חלונות, מראות או כדורי חג מולד, ואם זו לא השתקפות אלו כלבים שבכל מקום בעולם ימיסו לי את הלב.

השתקפויות וכלבים יגרמו לי לעצור מאושרת ולצלם

המקום הספקן והמכחיש שבמוחי טען באותו רגע שהאיש המתוק מתבלבל

בנסיעה ההיא עצר פתאום באמצע הטיול הרגלי האיש שלשמחתי הוא לא רוחני כלל והקשר שלו לעולם ה”מכשפות” מסתכם בכך שהוא נשוי לי, ואמר את מה שהכי לא צפוי שיאמר אי פעם לאי -מישהו: “אני חייתי איתך פה פעם בגלגול אחר, אנחנו גרנו שם” הוא דיבר לאט ובשקט והצביע על חלון של בית קטן. “מהחלון הזה ראיתי אותך עוברת מהר ברחוב, את דחפת עגלה עם ככרות לחם ואני רצתי מהר לרחוב כדי לפגוש אותך אבל ברחת”. שתקנו והבטנו למעלה. “גם אז הייתי צריך לרדוף אחריך לא מעט עד שהסכמת להיות שלי” הוא המשיך.

החלק הספקן והמכחיש שבמוחי טען באותו רגע שהאיש המתוק מתבלבל, וכל עניין הלחם קשור לעובדה שבכל רגע פנוי אני רוצה ללוש בצק ולאפות ממנו לחמים. מה גם שהרחתי ריח חזק של לחם טרי וגחלים וחשבתי שגם הוא מריח. החלק האחר שבתוכי, רמז שאולי שם התשובה לכך שאני אופה לחמים מאז ומתמיד בלי מתכון ובלי שאף אחד לימד אותי לאפות. ואף אחד זה אף אחד. בילדותי לא היה ערוץ אוכל, לא תכניות בישול ואמא שלי שהיתה אלופת עולם באפיית עוגות מעולם לא אפתה לחמים.

"אתה מריח ריח של לחם?"

“אתה מריח לחם?” שאלתי. הוא הניד ראש לשלילה ולא הפסיק לחבק אותי ולהתבונן למעלה אל אותו חלון. “אני חושבת שיש שם שוק” הצבעתי לקצה הרחוב התלול “צריך ללכת ימינה וימינה” אמרתי כאילו כבר טיילתי שם ובעבר וכאילו מעולם לא הייתי האישה הזו שהולכת לאיבוד בדרכים גם עם האפליקציה של ‘וויז’.

הוא הושיט לי יד וצעדנו מהר במעלה הרחוב. בקצה הרחוב פנינו ימינה ושוב ימינה והגענו אל כיכר קטנה עתיקה ושוממת.

לא היה שם שוק אבל ריח הלחם שהגיע משום מקום היה חזק באפי. האיש עם עיני האגמים אמנם לא דובר פולנית אבל שפת אימו רוסית ושתי השפות דומות מאד. הוא התקרב לאט אל שלט האבן הגדול שעל קיר הכנסייה קטנה וחייך.

“רק מילה אחת אני לא מבין ממה שכתוב כאן אבל את שאר המילים אני מבין, כתוב כאן שפעם היה כאן שוק החקלאים”.

מאוחר יותר ישבנו בבר אירי דובר פולנית ובחסות כוס שניה של קיר רויאל שאלתי את האיש אם הוא זוכר ששאל אותי פעם איך הצלחתי לשחזר את קציצות העוף והסלק המתוקות של סבתו ז”ל מבלי שאי פעם פגשתי אותה ומבלי שטעמתי מהקציצות האגדתיות שלה.

“אז קבל וידוי” אמרתי לו וגמעתי את שארית המשקה  כדי להעז ולספר את מה שבדרך כלל הסתרתי. ” זה לא היה מתכון מהאינטרנט כמו שסיפרתי לך. סבתא שלך אמרה לי איך להכין אותם”.

“טלינקה היא נפטרה הרבה לפני שהכרנו” האיש חצי אמר חצי שאל, הפנה את מבטו לעבר הכיכר שחזרנו ממנה וחזר להסתכל עלי. “הבנתי” הוא אמר וחייך “אב בבקשה תמסרי לה ד”ש בפעם הבאה שהיא קופצת לביקור”.

וכל זה היה כדי להציע לכם לאפות לחמניות שימלאו את הבית בריח מתוק ויגרמו לבטן שלכם לחייך מאושר. 

לחמניות טבעוניות מתוקות

מה צריך:

חצי קילו קמח לבן

כוס קורנפלור

כוס קמח כוסמין

3 כפות שמרים יבשים

4 כפות שמן מזולה או תירס

חצי כוס סוכר

כף גדושה מלח גס

3 כוסות מים פושרים

חצי כוס חמוציות לא מסוכרות קצוצות

כף זרעי כוסברה

כף זרעי קצח

להברשה: שתי כפות דבש, רבע כוס מים חמים

לקישוט: שומשום, קוואקר, קצח, זרעי חמניה, זרעי דלעת, מלח גס

מה עושים:

בקערת מיקסר עם ווו לישה מערבבים את שלושת סוגי הקמח, שמרים וסוכר למשך חצי דקה.

מוסיפים חמוציות, זרעי כוסברה וקצח ומערבבים עד שהזרעים יהיו מכוסים בקמח.

מוסיפים תוך כדי לישה מים מלח ושמן.

בשלב הזה אני אוהבת להוציא את הבצק מהקערה ולהמשיך את הלישה עם הידיים על משטח מקומח . אבל זו הסטייה הפרטית שלי ואפשר את כל הלישה לבצע במיקסר.

כשהבצק הופך להיות גמיש ומתמסר מכסים את הקערה בניילון נצמד ונותנים לו לתפוח עד שיכפיל את הנפח.

מסירים את הניילון, לוחצים לאט על הבצק כדי שהאויר יצא ממנו,  לשים שוב ומחלקים לגושים במשקל  80 ג”ר. או בגודל כדור פינגפונג קטן.

מחממים תנור ל180 מעלות.

מכדררים לכדורים, או קולעים ללחמניית קשר. מסדרים את הלחמניות על תבנית אפייה במרחק 5 ס”מ אחת מהשנייה, מניחים בזהירות ניילון על התבנית ומבקשים מהלחמניות שיתפחו יפה.

אחרי 25 דקות מברישים בזהירות את הלחמניות עם תערובת הדבש והמים, ומפזרים שומשום, זרעים, קוואקר, מלח.

אופים במשך כחצי שעה, או עד שהלחמניות זהובות.

כמה דברים חשובים:

-   אפשר לוותר על קמח הכוסמין ולהשתמש רק בקמח לבן. על הקורנפלור אל תוותרו הוא עושה ללחמניות קסמים.

-    ככל שלשים יותר כך הלחמניות יהיו רכות ותפוחות יותר. אבל לישה נעימה, רגישה, כזו שתרגום לבצק להרגיש שאתם אוהבים אותו.

-   כדי לדעת אם הלחמניות מוכנות להיכנס לתנור, כדאי ללחוץ על אחת מהן עם האצבע, אם הגומה שנוצרת תופחת מהר חזרה זה האות שאפשר לאפות.

-   גילוי נאות, כשאני אופה אני לא משתמשת בכוסות מדידה ולא בכפות. אלא מרגישה מה הבצק מבקש לקבל ועל כן אצלנו בבית הלחמניות יוצאות בכל פעם טיפה אחרת.

-   הכי חשוב ובמיוחד כשאופים לחמים ולחמניות, אם כל אוכל שמבשלים יצא טעים יותר כשחושבים מחשבות שמחות, אז כשמדובר בבצק שמרים זה עניין של הצלחה או כישלון. השמרים חיים וכנראה שהם רגישים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו. אז תחשבו מחשבות שמחות, ובקשו מהלחמניות שיעשו שמח וטוב לכל מי שיאכל אותן.

-   הלחמניות האלו הכי טעימות עם אוכלים אותן עם עגבניות מיובשות ביתיות בשמן זית שאת המתכון שלהם תמצאו בפוסט הבא.

 ————————————————————————————————————————————

עוד מתכונים וסיפורים תוכלו למצוא בדף הפייסבוק שלי >> אַחֶרֶת

עוד השתקפויות כלבים ואנשים תוכלו לראות באינסטרגם שלי


טליה פלד תקשור

עוד מהבלוג של טליה ברשטיין

תצוגה מקדימה

נו תמשיכי, היא אמרה בקולה המתכתי כשקצב הדיבור שלי האט

תמונות הגברים נעו כמו סרט אילם דרך זגוגית עין ימין אל הזגוגית השמאלית, ומשם המשיכו לשוט אל קצה מסגרת המשקפיים עד שנעלמו. "דברי כבר דידי" היא אמרה בחוסר סבלנות בזמן שהזדקפה מישיבתה הכפופה, והרימה את הראש, לא כדי להתבונן בי,...

תגובות

פורסם לפני 10 months
תצוגה מקדימה

פלוגה ז' הישבע

דקות קודם לכן הם רקדו ושרו בקול החזק ביותר שיכלו להפיק מהגרון את שירי הגדוד שאליו שויכו לפני חודשיים ומאז פיתחו לא רק שרירים אדירים וגב משולש, אלא גם גאווה אל הגדוד ואל סמלו. הקולות של הילדים חיילים האלו הדהדו ברחבת הכותל...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

בלי קמח: קרקרים ביתיים מהירים ממכרים

מתי בפעם האחרונה נשמתם נשימה עמוקה? נכון שעד שקראתם את המשפט הזה שכחתם לנשום עמוק ולמלא את הריאות בכל האוויר שהן יכולות להכיל? סביר להניח שאם אתם לא מורים ליוגה התשובה היא 'כן'. יכול להיות שלאחרונה גם שכחתם להתרגש...

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה