הבלוג של טלי בריל

talibrill

אמא דיגיטלית, יזמית חברתי, יו"ר משותף בהורים דורשים מהפך בחינוך , ומומחית בג'נגול תמידי בין עבודה שלושה ילדים וכלבה www.talibrill.com עקבו אחרי ברשת talibrill

עדכונים:

פוסטים: 34

החל מיולי 2012

שבוע שואלים אותי למה יצאנו לרחוב , מה בדיוק התרחש , מה גרם לי אמא לשלושה ילדים , בנקודה מאוד לא פשוטה בחיים לפרסם סטטוס, וגם לצאת לתקשורת ולרחוב.

16/05/2013

התשובה פשוטה - לא יכולתי לשתוק יותר.

ניסיתי באמת שניסיתי, ההיגיון אמר להשקיע את האנרגיה בהקמה מחודשת של העסק (ולקוחות לא אוהבים מחאות), ההיגיון אמר להשקיע את האנרגיה בהשלמה של דברים שיש לעשות, לסדר לתקן.

אבל הלב, הלב צעק אחרת..

עד שהיאוש יעשה יותר נוח?

הסטטוס הראשון שיקף את הלך הרוח את הייאוש שהתפשט ,את השיחות שניהלתי עם חברים ומשפחה מאז ההודעה על הגזרות , את התחושה הזו כאלו כלום לא קרה, כאלו לא יצאנו לרחובות, כאלו לא בחרנו מחדש חצי כנסת. איך זה ששוב מורידים לנו את הראש . התחושה שביבי רק החליף את הנציבים מסביב, נתיני הממלכה עדיין יעשו את מה שהוא רוצה, ולא את טובת העם , ואיך זה שהאיש שצעק ברחובות שהוא לא ייתן לזה לקרות במשמרת שלו משחק כניצב בסרט האימה הזה. וזה לא הרפה ממני.

האכזבה והתסכול הפכו  לכעס לתחושה ששוב צריך לצאת החוצה להרים ראש ולהגיד לא עוד.

למרות כל מה שמסביב אומרים, למרות שיש לי עוד מליון דברים ושלושה ילדים על הראש.

למרות שמי יקשיב לי בכלל?

אני אמא דיגיטלית, אני חיה נושמת במרחב הזה , בכלל לא חשבתי לדבר על זה במקום אחר, נראה לי כך כל טבעי להעלות את זה במקום בו אני פוגשת עשרות הורים מידי יום  .

בשלישי בלילה   אחרי שכולם היום במיטות , כתבתי את הסטטוס שאומר  שאולי הגיע הזמן שההורים יצאו שוב לרחובות  בואו ניפגש בחמישי בשש.  עשר ומשהו בלילה, שומדבר בתחושה שלי לא רמז על מה שהולך לקרות מאותו רגע. פרסמתי אותו אצלי בעמוד, ובכמה קהילות הורים מרכזיות בהם אני פעילה, לא משהו רציני במונחים המקצועיים, אם משהו היה אומר לי שזו התוכנית  שלו הייתי שולחת אותו לעשות שיעורי בית .  זה היה פוסט אישי, שלי .

התחיל את הכל

הייתי בטוחה שדבר לא יקרה, שהכי הרבה יגידו לי משוגעת, או עזבי אותך, או שגם פה יגידו לי שזה הזמן ללמד את הילדים אנגלית ולא עברית כי הגיע הזמן לחפש את העתיד שלנו בחול.

אבל זה לא קרה.

התגובות הגיעו במיידי, שאלו לאן הולכים, לפני שהבנתי מי נגד מי היו עשרות שיתופים,  אבי לן העלה את זה לסטטוסים מציצים, פתאום  בר מצינור לילה רוצה ציטוט שלי , פתאום המון המון תגובות מהורים שאומרים כל הכבוד חייבים לעשות משהו.. ומה עושים.

התחושה הייתה שהוצאתי את הפקק מהבקבוק, בקבוק שמשהו ניער אותו טוב טוב לפני. הסטטוס תפס , התחילו לשאול שאלות איפו מפגינים  בארץ, קולגות נזפו בי שאיך אני מקצועית שכמותי לא  פתחתי אוונט, ולמה בחמישי שעכשיו כבר בעצם יום שלישי , ומה עם תמונה ..  ואני? אני בסך הכול העליתי סטטוס ככה שלי.

השעה הרבה אחרי חצות  הלילה  והפייסבוק שלי גועש ורועש כאלו חצות היום  ואני? אני מול המחשב מנסה להשיב לכולם, מנסה להבין את הגודל של העניין, ומצד שני מנסה לחשוב לוגיסטית מה עושים איך עושים. אי שם בשלוש אני מכבה את המחשב, יודעת שעוד שעתיים הבוקר שלי מתחיל .

רביעי

בבקר שאחרי אני מנסה להתאפס,  מספרת לבכורה ששוב נצא לרחובות, אנחנו מנהלות שיחה על איך ולמה, וכמה זה חשוב, הפעם היא גדולה יותר ומנסה להבין כל דבר, אני מנסה להתאים את המושגים לילדה בת שש.

זו לא המחאה הראשונה שאני מלווה ועושה זו הראשונה שלי שאף אחד לא עומד מאחוריה, שאין איזה תכנון ואסטרטגיה,  בלי שותפים כמעט בלי עזרה.

אני מתקשרת לאפרת חברתי הטובה  ושותפתי להורים דורשים מהפך בחינוך ומעדכנת אותה בהתפתחות הדברים מהלילה, מתייעצת. זה הופך להיות בוקר לחוץ, אני מבינה שחסר לי יום , שאנחנו בעצם ביום רביעי וצריך להספיק הרבה, אני יודעת עד כמה קשה להורים לצאת לרחוב, ועוד יותר יודעת עד כמה התכנון המקדים חשוב, אבל הכול בחוץ עכשיו נשאר רק לנסות לגרום לזה לקרות.

כלי התקשורת עטים עלי,  מנסים להבין מי אני ומאיפו בא הדבר הזה בלילה ואני מנסה לספק תשובות, לנסח את בליל הדברים שרצים אצלי בראש לכמה משפטים, למשהו שאפשר להעביר.  מנסה לקרוא את כל התגובות בפייסבוק את המיילים ואת התחושות של ההורים כמו שהן זורמות אלי.  במהירות אני מכינה פתקים בכתב יד  לתלות בגנים של הילדים, בלוחות המודעות בשכונה, אין לי אפילו מדפסת.

התפללתי שמשהו יבין את הכתב יד שלי

והפייסבוק – הוא גועש, בכל רגע נתון הורים נוספים מבקשים לדעת איפו צועדים בעיר שלהם, אני חוזרת ומבקשת מהורים נוספים לקחת חלק, לפתוח אירועים.

בדרך חזרה מהגנים אני מבינה שזה גדול, ושצריך עזרה, אני כותבת ליעל ברדה שהייתה בין יוזמות  צעדות 2011 וההינו בקשר הדוק בזמנו “   בלילה , הוצאתי סטטוס, נהיה בלגן. מחפשת הורים להרמה של זה בת”א בעיקר. אני הולכת בראשון שוב. אני אשמח לעזרה”    במקביל  כותבת לשותפתיי לצעדה בראשון לציון  ב 2011  ומעלה בקשות לעזרה בקבוצות שונות , כבר ברור לי שזה מזמן לא סטטוס שלי.

דבר גורר דבר, אני מוצאת את עצמי עומדת אל מול כלי התקשורת מצד אחד, ומצד שני עונה להמון הורים, מהגולן ועד אילת, מנסה להתעדכן. אלו הרגעים שהבנתי  שאת כל התכניות שלי ליומיים הקרובים אני צריכה לבטל.

בצהרים שהתחושה גדולה ואחרי שיחות עם עיתונאים ששאלו כולם אם עדכנתי את המשטרה אני  מבקשת מאבא שלי להצטרף אלי ואנחנו נוסעים  לתחנת המשטרה של ראשון לציון. לא ידעתי מה הולך לקרות אבל ידעתי שצריך לעשות את זה מסודר יותר מידי אנשי תקשורת שאלו אותי מה אמרו במשטרה, לא לוקחת סיכונים, בטח לא שיש ילדים באזור. הגענו , מי שאחראי לא נמצא והפקידה שלו מסבירה לי שצריך חמישה ימים לפני לאישורים, אני מנסה להסביר לה שלפני חמישה ימים בדקתי עם החצי שלי אולי סוף סוף  ניסע לחופש עם הילדים, ועכשיו זה בפייסבוק ובתקשורת ומראה לה את הטלפון הרוטט שלי ואת הצ’אטים היא מקשרת אותי לאחראי. הוא נמצא בטקס ומבקש שאני אצור איתו קשר טלפוני עוד שעה. הלב דופק. מה לי ולשוטרים? ולאישורים? אני מדברת בזריזות עם אמהות נוספות שפתחו אירועים ושולחת אותם לתחנות המשטרה,לבקש אישורים.

שעה אחר כך אני מדברת עם האחראי, הוא מקשיב בסופר נימוס, מתחקר אותי ומסביר לי את החוק. הוא צודק ואני מסבירה לו שהוא צודק אבל הכול בחוץ כבר אני מסבירה לו אני לא יכולה להזיז את זה עכשיו זה פורסם , הוא מפנה אותי ישירות ללשכה של מפקד התחנה, עיתונאים שהיו איתי בקשר שוטף לא מפסיקים לשאול אם המשטרה אישרה, אני בתחושה שחלק מהם מריח סיפור וברור לי שהם יודעים יותר טוב ממני את הפרוצדורה. בלשכה עונה לי קצינה אדיבה, מפנה אותי לקצין אגם. לקח זמן לדבר איתו אבל שהוא הבין על מה אנחנו מדברים הוא ביקש שאגיע בדחיפות לפגישה בתחנה הוא יחכה לי, אני ממלמלת לו שזה יום החוגים של הילדים ושאני צריכה למצוא סידור. ההורים שלי מגויסים לטובת הוצאת הילדים מהגן ואני נוסעת לתחנה.

אני יושבת עם שלושה מפקדים, כולנו מנסים להבין מה בעצם קרה ומה הצפי של האנשים, אני חוזרת ואומרת להם שאני לא יודעת, יכול להיות שיבואו רק החברים שלי וגם לא כולם, יכול להיות שיבואו עשרת אלפים הורים. אני מעבירה להם קורס מזורז בפייסבוק , יתרונות חסרונות, בישיבה זו הפעם הראשונה שאני מנתחת את כל מה שקורה, ככה בקור רוח מקצועי מנותק. והטלפון לא מפסיק לצלצל ולזמזם.

הם מחליטים לאשר לי, אנחנו עוברים על המסלול הם דורשים שנלך רק על המדרכות (הסברתי לו שבטיחות הילדים מעל הכול), סגרנו שלא נגיע אל מדרגות העירייה אלא אל בימת האבן בגן העיר. אני מקבלת את הדרישות שלהם ומודה להם על הסיוע. בלב אני מקווה שלא יבואו גורמים שינסו לעשות בלגן. אני חותמת על בקשה וקובעת איתם שניפגש ברבע לשש בנקודת הכינוס.

יוצאת מהפגישה 20 שיחות שלא נענו עוד 72  תגובות ומסרים בפייסבוק, מבט מהיר על השעון מראה לי שאני יכולה עוד להגיע בזמן להכניס את הילדים לחוגים, אני חוזרת הביתה בדרך מתאמים איתי צילומים, אני מתעקשת שלא להצטלם בבית, רק זה חסר לי שכל ישראל תראה את ערמות הכביסה שלי , אני מתאמת עם הצלם מחוץ לאולם בבית הספר.

הגעתי, לגדולה בוטל החוג, האמצעי מסרב בתוקף להיכנס לשלו, בחוץ ההמולה גדולה אני משכנעת הורים לבוא מחר, מסבירה את גודל הגזרות ומנסה להוציא מהייאוש והאדישות, להזמין חברים לעדכן את הכיתה ואת הגן. מצטלמים. עוד הורים באים עוד מסע שכנועים.

ערב,החלטתי על התנתקות יזומה הטלפון עובר לשקט ונשלח אחר כבוד להטענה בחדר אחר, הילדים מקבלים את מלוא תשומת הלב וגם את ההסברים, ההמולה והבלגן אצלי לא חדשים להם, מהיום שהם נולדו הם רגילים לאמא מג’נגלת בין כולם לבין עבודה, חדש להם ולי שאני במרכז, שמדברים על אמא שמראים את אמא.  שאמא מצטלמת . אני רגילה להיות בצד השני .

אני והחצי מנסים לפשט להם מושגים של גדולים לעולם שגם ילדה בת שש וילד בן שלוש יבינו. וגם להסביר מה פשר המהומה. הגדולה מסבירה לאמצעי שהוא היה קטן גם אז צעדנו, אבל כנראה שצריך לעשות את זה שוב, כי זה לא עבד.

בתשע אחרי שכולם כבר במיטות אני חוזרת לבדוק מה הולך, עוד שיחות עם אמהות שפתחו אירועים נוספים, עוד שיחה עם כלי תקשורת תיאומים לחמישי בבקר , עוד שיחות עם הורים מכל הארץ שמעלים נקודות שונות, תומכים מספרים חולקים. הר עצום של אנשים מילים ותחושה אחת.

לא רק אני לא יכולה לשתוק.

אי שם קרוב לשתיים אני סוגרת את המחשב , בכל זאת עוד שעתיים מתחיל יום חדש.

חמישי

חמש בבקר, אני והחצי מתארגנים ליציאה לתוכנית הבוקר של אורלי וגיא בערוץ 10,  סיכמנו שהוא יבוא איתי כי הרכב עשה קצת בעיות וחששתי להיתקע, בדיעבד סביר להניח שלא הייתי מצליחה לעשות כלום בלעדיו במבול שנחת עלי.

שש וקצת באולפני הרצליה, כולם ערניים מדברים על מה שקורה, אני רואה לראשונה את הכתבות מאמש, חוזרת ועונה על השאלה כמה לדעתי יגיעו בלא יודעת. לא התחמקתי מכלום באמת שלא היה לי מושג. כמה דקות לפני השידור אני פוגשת את דפני ליף, עשיתי את הטעות שלך אני אומרת לה, פתחתי סטטוס. היא מעודדת אותי ואומרת את המשפט שילווה אותי בכל היום: לא משנה כמה אנשים יבואו, לא משנה מה תעשי תמיד יהיו אלו שיגידו שהית צריכה לאחד כוחות, כל נקודה שאנשים עומדים בה ואומרים את דעתם זו ברכה. המספרים לא משנים.

עולים לשידור, הלב דופק אני מסדירה נשימה. בפרסומות כמתואם אני יוצאת להתראיין בגל”צ, ההפקה מסביב לחוצה יש לי שש דקות, לא מסתדר חוזרת לאולפן לגלות שרני רהב הצטרף לפאנל. אני כבר מכינה את עצמי מראש שאני הולכת לחטף מהמגן האנושי. עבר יחסית בשלום.

והעיקר והעיקר לא לפחד כלל, שני צידי הפאנל באורלי וגיא

יוצאת מהשידור, בהתלבטות אם להוריד איפור או לא מתקשרים מרשת מבקשים שאגיע בדחיפות לאולפן של “מדברים על זה”  האיפור נשאר אנחנו יוצאים לכיוון, בדרך אני בודקת מה עם הילדים, אבא שלי שבא בחמש בבקר לשמור עליהם מדווח שהכול בסדר והם ראו את אמא בטלוויזה.

שוב אולפן שוב איפור (רק תיקונים) לא אכלתי כלום, תחקירן זריז מזהה את המצוקה ומציע לי בסופר אדיבות קפה.  אני מנסה להבין מי איתי בפנאל, מגלה שאני יושבת לצד גדי סוקניק וח”כ  איילת שקד מהבית היהודי, אני צוחקת עם החצי שאני ו”אחותי “באותו פאנל. השידור מתחיל אני כבר קצת יותר רגוע, גם האווירה באולפן נינוחה יותר, אני משתדלת לענות על הכול, לזכור את הנקודות שחשובות. בסיום הראיון גדי סוקניק מכריז שאני אהיה ח”כ בכנסת הבאה… אני מופתעת לחלוטין ומספרת לו שאני לא בוועד בגן. יורדים מהשידור , הריקושטים מגיעים ללא הרף, הטלפון לא מפסיק לצלצל, אני מבקשת מאפרת חברתי לבדוק מה קורה באוונט, מה קורה בעמוד, עונה לכל מי שאני רק יכולה.

ירושלים צועדים אני מתעדכנת , גם רעננה , יש דיבור על ב”ש על אילת חברה טובה מכריזה שהיא תנסה ברמת ישי ,יש אריאל  אפילו . זה הופך להיות ארצי. לא מצליחה להבין מה קורה עם ת”א, חוזרת ומבקשת עזרה.

הצאט שנפתח עם ענת ונגה ששודכו לי ע”י יעל ובנות נוספות שמארגנות ארועים עמוס, אחת מאיתנו פורשת בגלל לחצים מקומיים אני מבינה אותה לגמרי . התקשורת מחפשת פנים ושמות ואני שולחת נעזרת בנוגה  ובענת הם מנוסת ממני . מקבלת תגובות חיזוקים והמון פידבקים מהורים ושאלות אם אני חברת כנסת. מסתבר שהרבה אנשים רואים תוכניות בקר. :)

חוזרת משם ישירות לראיון לחדשות ערוץ 10,שוב מסרבת בתוקף הצטלם בבית סגרנו שנעשה את זה ליד בית הספר, המקום שבגללו בתכלס הכול קורה, אני מבררת עם השומר מתי הצלצול הקרוב ומאיפו יוצאים הילדים. ברור לי שאף אחד מהם לא יהיה בכתבה. שאנחנו לקראת סיום יוצאת אלינו מנהלת בית הספר,  אני קולטת אותה עומדת מקשיבה , עשינו הפסקה והיא מסבירה שאסור לצלם את הילדים,סיימנו.

בין לבין אני מבינה שחסר לי מגפון, מעלה סטטוס ובקשות. יש מגפון מעדכנת אותי שרון .מעלה את הצעדה בפורמים של ראשון לציון באחד מהם היה דיון עם 300 תגובות על חינוך בעיר, אני מקווה שרק רבע ממי שהיה לו מה להגיד יגיע.

צהרים, הולכת להביא את הבכורה מהגן, שוב שיחות עם הורים מהגנים, עוד טלפונים. ההורים שלי מגויסים לעזור גם בלוגיסטיקה של הילדים. אמא שלי שואלת אם יש שלטים, יש מגפון אני עונה לה. שלטים, מי הגיע לזה. הטלפון לא מפסיק לצלצל אמא שלי לוקחת  יוזמה היא תעזור לי עם השלטים. אין עלהם על ההורים שלי.

חמישי בחמש, אני עוד מנסה לעודד אנשים להגיע, מסמסת , לוקחת נשימה ויודעת שהנה זה בא. ביומן כתוב לי להגיע מוקדם לצילומים, לא כתבתי עם מי. ההורים שלי מגיעים עם בריסטולים וטושים לשלטים  בעל חנות שאמא שלי הלכה אליו לקנות תרם אותם , רק ביקש שלא יזכירו את השם שלו. אני שמחה . אמא שלי והילדים מכינים שלטים, לאט לאט מצטרפים אנשים, מגיעים כתבים.

שש.

אני סופרת מניין של הורים בערך, כלי התקשורת לחוצים על תמונות על שידורים, קצין האג”מ מגיע רואה את ההתקהלות הקטנה אני חושבת שהוא נרגע קצת.

שש ועשרים אני לוקחת החלטה ויוצאים לדרך, אני מפקידה את המגפון בידיים של טמיר שגם הפעם מגיע לעזור, תחושה של דה זה ווי’, רק לפני שנתיים צעדנו יחד אז הבכורה שלו הייתה בעגלה היום היא צועדת איתו יד ביד.

אנחנו עוברים ברוטשילד משעשע אותי שאחת המפיקות שהתקשרה לא הבינה מה קשור רוטשילד וגן העיר, גם לראשון לציון יש רוטשילד אני מסבירה לה , עוברים ושבים מצטרפים מעודדים,  צועקים ברחובות “בלי חינוך אין עתיד מר לפיד,” ו”הילדים זה העתיד “. בשלב כל שהו נעמדת לידי יפעת מאירוביץ שהיא אמא פעילה וחברת מועצת העיר ואמרת לי תסתכלי אחורה, אני רואה נחשול של אנשים ועגלות, כל הכבוד לך.

מגעים לגן העיר, החלטנו להתקדם אל עבר המתקנים, הולכים שרים צועקים . אני חוזרת וקוראת לשר האוצר לא לפגוע בנו. אחת הסבתות שבאה עם הבת ונכדים מעדכנת שהבת השניה צועדת באריאל ויש שם המון.

שבע בערב, מתפזרים, אני מודה אישית להורים שהגיעו, מנהלת שיחה עם תושב חרדי שהצטרף אל הצעדה והסביר לי שחינוך זה אבן יסוד לכל  דבר. עוד ראיון לתקשורת . הילדים מסתובבים עם סבא וסבתא במתקנים. אני מנסה להתעדכן מה קורה בשאר הארץ, מבינה שהמספרים לא גדולים

עיתונאים שואלים אותי אם התאכזבתי ממספר האנשים, ואני נזכרת בשיחה עם דפני ליף מהבוקר. לא משנה כמה הגיעו היום אני אומרת להם, כל אחד מהם לא יכל לשתוק, ועצם העובדה שהתקשורת מדברת על החניך ועל הפגיעה בנו בקהילת ההורים שאין לנו לוביסטים בכנסת ואין לנו יחצנים, אני את שלי עשיתי

ראשון לציון - הורים חוזרים לרחובות

עוד מהבלוג של טלי בריל

תצוגה מקדימה

הכל תלוי בכם

אחרי  עשרות שיחות עם הורים, ובא לי לצעוק שאפשר להמשיך ולקטר ולהתלונן על העלויות של החוגים, על העלויות של הצהרונים ולקטר שהמחירים של הקייטנות העירוניות זה שוד אפשר להמשיך לקטר על כמה קשה לגדל ילדים פה, ואיך זה שאין...

תצוגה מקדימה

סיגריות זה לא משחק ילדים!

בעוד מספר שבועות יחלפו להם  תשע שנים מהסיגריה האחרונה שלי, ולמרות המאמצים שהשקעתי בהפסקת העישון שלי, לפעמים נדמה לי שמעולם לא ממש הפסקתי לעשן, גם אם זה בקטנה. תמיד יש עשן סיגריה איפשהו. אין לי משהו אישי נגד מעשנים, לא...

תצוגה מקדימה

אני רוצה חופשות יחד עם הילדים

קוראים לי טלי ואני אוהבת זמן עם הילדים שלי, אני יותר מאשר אוהבת חופשות משותפות עם הילדים. קחו לדוגמא את יום העצמאות שחגגנו לא מכבר, כל בני הבית יחד, אין לחץ של פיזורי בוקר בגנים ובבית הספר אל מול העבודה והלקוחות הממתינים....

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה