הבלוג של talibirenberg

talibirenberg

עדכונים:

פוסטים: 3

החל ממרץ 2015

14/03/2018

איכילוב יקרים

עד עכשיו שמרתי בבטן את מה שקרה. קודם כל עליי להודות לכם, יש לי ילדה בת שנה וחצי, האור בחיי, מאיה הנפלאה, היפהיפייה, החכמה והנהדרת, ילדה שהיא קסם הבריאה בהתגלמותה.
במשך תשעה חודשים טיפחתי הריון ראשון ממש כמו שהנסיך הקטן טיפח את השושנה שלו וגונן עליה באהבתו. אהבתי את בתי עוד כשהיתה עוברית קטנה. הזנתי את גופי במזון בריא, פירות וירקות בשפע, תפריט מאוזן בהתייעצות מתמדת עם תזונאית. החלטתי להימנע מקפה, וגם מתה. אני יודעת שמותר כוס אחת ביום  ובכל זאת, לא רציתי שאפילו שביב קופאין או תאין יגיעו למערכת הדם של בתי הקטנה. רציתי שמן היום הראשון היא תחווה רוגע, נוחות ורווחה בחייה.
נמנעתי משיקים סחוטים במקומות ציבוריים, יש שיגידו שהייתי קיצונית ואולי זה באמת כך, עם זאת הייתי שלמה עם בחירותיי כי ידעתי שאלו היו גם בחירותיה. עשיתי יוגה בכל יום או יומיים ועד אמצע החודש התשיעי נותרתי גמישה ושקדתי על עמידות ראש וגשרים לשמר את זרימת הדם הטובה בגופי, וגם בגופה. מדיטציות ודמיון מודרך היו מנת חלקי והכנה אינטנסיבית ללידה שכללה קריאת כל ספר שיצא, החל מלידה פעילה, היפנובירת’ינג ועד הלוחשת לתינוקות כדי לדעת גם איך זה יראה אחרי ש.
הליכות יומיומיות, גם בחום וגם בקור, ריצות עד חודש רביעי והימנעות מסוכרים. אפשר לומר שלקחתי את ההריון של מאיה כפרוייקט חיי מבלי להגזים אפילו קצת.
היום המיוחל הגיע, העריסה היתה מוכנה, אפילו הסלקל התרגש לקראת האורחת ואמא שלי הכינה את הבית לקראת היולדת הטריה שתגיע בקרוב. שפחתכם הנאמנה הלכה לישון, על הצד כרגיל והתעוררה ב3 בלילה עם מיחושים שהסתמנו כצירים ראשוניים. בתחילה ההפרשים ממש כמו בספר היו ארוכים יותר בין ציר לציר וככל שהזמן נקף נעשו ההפרשים תכופים יותר.
באיזשהו שלב הגניחות והאנחות בקעו אל מעבר לקליפת הדמיון והתחילו המאמצים הזוגיים. בעלי היקר אוהד פתח את זרם המקלחת והמים זרמו וזרמו ואני תחת הקילוח מנסה למצוא נחמה. והכאב מתגבר, ואוהד אומר לי “תנשמי”. והמים לא יורדים, אולי כדאי בכל זאת ללכת לבית היולדות? והרי בקורס ההכנה ללידה אמרו לנו כמה שיותר למשוך את הצירים עד שזה ממש יהיה קרוב ללידה. אחרי הכל, לעבור את כל זה בפאתי בית החולים יהיה אכזרי הרבה יותר.
עד 7 בבוקר היינו במסע הצירים, על הגב, על הבטן, הפוגה ושוב גל. ואז יצאנו חמושים בתיק הלידה מוכן וארוז אל בית היולדות. ישבתי במושב הקדמי ואפילו חגורה לא יכולתי לשים, כל רמזור נדמה כנצח ומדיזנגוף לאיכילוב זוכרת כל פניה וכל פרט שבדרך. זוכרת גם את ההליכה לעבר הרכב, את השמלה הירוקה שלבשתי ואת הגוזיה האפורה שמאוחר יותר הוכתמה בדם כשהניחו את מאיה על החזה שלי שאוכל להסניף אותה לתוכי, אבל זה היה רק מאוחר יותר. בינתיים היינו בדרך לחדר המיון בנתיב שנדמה כמו נצח.
השומר ראה אותי ליד אוהד ומיד הכניס אותנו לחניון. גם בכניסה לליס אפשרו לנו להניח את האוטו. תיק הלידה השתרך בעקבותנו. מזכירה עם תסרוקת קצרה בלונדינית ומשקפיים הורידה לרגע את השפופרת והביטה בי בעצלתיים. “סליחה!” זעקתי לעברה. כשהרימה מבטה סופסוף נתנה לי כוס ואמרה ביובש “את צריכה לעשות בדיקת שתן”. הצירים גברו. לאחר מכן נגשה אחות שהבחינה בנו ושלחה אותי לבדיקת מוניטור, היא השאירה אותי בתוך תא צפוף עם מכשיר המוניטור כבד וצהוב, מריח יושן ואמרה שתשוב. זעקתי שיורידו ממני את המוניטור ואחות אחרת שנכנסה לרגע אמרה לי את צריכה להיות עם זה 20 דקות. כעבור 25 דקות חזרה והעיפה מבט בגליונות המוניטור. בלב הודיתי לאל הטוב שהורידו לי מהבטן את המכשיר הנורא הזה. ואז היא אמרה “המוניטור לא תקין, נעשה לך שוב”. “עוד 20 דקות??” אוהד ואני הסתכלנו זה על זו כאילו אומרים ללא מילים “מה קורה פה”. המוניטור הצהוב הונח על בטני הדואבת שוב, המיטה היתה לא נוחה והרגשתי כמו חרק הפוך. עד היום איני בטוחה אם הרופא שבדק אותי קיבל את המוניטור הראשון או השני, ואיזה גליון בכלל שיקף את את מה שקרה שם באמת, אם בכלל. אוהד הושיב אותי על כורסה במסדרון המיון כדי שנמתין לרופא, הגיע רופא צעיר במיוחד, חייכן וגאה. שקל אותי, בדק אותי למשך פחות מדקה ואמר “לכי הביתה, באת מוקדם מידי את בפתיחה של 2.5 ס”מ בקושי”. איני יודעת איך אזרנו כוחות לשוב הביתה, אני מניחה שהידיעה שכל מקום יהיה טוב יותר ממסדרון האימים הזה בליס. הכל הרגיש כמו סרט בלהות.
חזרנו אל בית היולדות, השעה היתה 13:00 בקירוב, צהריים. ואני לא אספר על הנסיעה שהיתה קשה מנשוא או על הרגע שחשבתי שאני מתעלפת ברחוב ומיילדים אותי מול המספרה בדיזנגוף פינת מלאכי. נשאנו עוד כחמש שעות של צירים ארוכים ומעצימים באש ובעיקר במים, אוהד עזר ואני נשמתי ונשפתי, התהפכתי ובכיתי. מחדר האמבטיה אל חדר השינה וחוזר חלילה. אף אחד במשפחה לא ידע, עשינו את הכל לבד והחלטנו לשתף אותם רק בשלב באחרון והוא עוד היה רחוק מלהגיע.
התחננתי שלא יתנו לי שוב מוניטור, אחות שהבחינה בי הפעם קצת יותר מהר מבפעם הקודמת הבינה מהר שמדובר בלידה אוטוטו. היא אמרה לי שאני בפתיחה של 9 ס”מ או אולי יותר. גליונות המוניטור מהבוקר כיכבו בידיה, ואני בשארית כוחותיי אמרתי: “ביקשתי לידה טבעית” שלא לדבר על תכנית הלידה (מצורפת כאן בתחתית המכתב) שחיכתה מיותמת בתיק הלידה. , “רוצים את תכנית הלידה שלי?” (וכמה השקעתי בתכנית לידה הזו), אמרתי את המילים אבל רק השפתיים זזו ואף אחד לא הקשיב באמת. הם לא רצו את תכנית הלידה שלי (היו להם תכניות משלהם). הניחו אותי על מיטה ופינו אותי לחדר הלידה. “זו תהיה לידה טבעית” אמרה לי האחות ואני יכולתי סופסוף להירגע ולדמיין את החדר הורדרד מהסיור ואת האווירה החמה והאינטימית עליה דברה המיילדת בסיור לקראת הלידה הטבעית באיכילוב.
במעבר חד אני שותלת כאן לינק למאמר ייצוגי בנושא לידות טבעיות ב”ליס” שכתבה ניבה, מיילדת מקסימה ב”איכילוב”, אולי המיילדת שהצילה את הלידה שלי מזוועתית מאוד לזוועתית פחות. ניבה היתה המיילדת שלי (או אחת מהן בעצם), “המיילדת הסופית” נקרא לה, לאחר ששאר המיילדות באו, נגעו ונסעו.

https://www.tasmc.org.il/Lis/Mamy-Lis/Articles/Pages/natural-birth.aspx

אם הייתי צריכה לערוך טבלת אקסל עם נתונים יבשים של לאילו מהשרותים/התנאים המתוארים בכתבה זכיתי אני בתור יולדת ולאילו אצטרך להמתין עד הלידה הבאה (כנראה ) זה היה נראה כך.

לידה טבעית לטלי – מימוש התנאים על פי המוצע בכתבתה של הגב’ ניבה קסטין, מיילדת ראשית ב”ליס”:
חדר המעוצב באווירה ביתית-X
אמבטיה רחבה-X
טיפול בשמנים-X
לעבור את שלב הצירים בדרכה שלה בנוחות וברוגע-X
כסא פרסה ללדת עליו-X
מוניטור אלחוטי-X
התינוקת נשארת עם הוריה לבונדינג -X
ללא התערבות רפואית-X

וכמובן הרשימה עוד נשמכת ונמשכת. ובכל זאת, המשפט הכי חשוב אולי ” ללא התערבות רפואית”. ואיפה עובר הגבול? ומי מחליט? ומדוע כמה שעות מאוחר יותר כשישבתי בכסא המזכירות והמתנתי לבדיקת הדם שלי במקרה עיני נחה על גליון הלידות שבוצעו לאחרונה בבית החולים ומתוך כ20 שהיו מסומנות בראשי התיבות CS (ניתוח קיסרי) רק אחת היתה מסומנת כלידה רגילה (שלי אולי?)
אצלי בכל אופן, היתה התערבות רפואית נרחבת. לא רופא אחד ולא שניים. קאסט שלם של “האנטומיה של גריי”, עשרה מתמחים ומומחה אחד, שתי מיילדות ועוד אחת שהצטרפה מאוחר יותר, רופאה נוספת שקפצה לביקור חולין וגם סמארטפון שצלצל ללא הפסקה, תאורת יום נרחבת ותנועה בלתי פוסקת בחדר הלידה שלי, כן שלי.
ושפחתכם הנאמנה אתם ודאי תוהים מה איתה? אני שכבתי לי על הגב, שוב בתנוחת החרק ההפוך. המוניטור (אלחוטי? הצחקתם אותי) על הבטן כאילו יש לו חיים משל עצמו, צהוב וכבד צוחק לי בפנים, “חשבת שתמלטי ממני כל כך מהר?”

“בלי אפידורל?” “כן, בלי אפידורל”.

עשרים גבות התרוממו בחדר לשמע הדברים.

והרופאה החביבה שלא ננקוב בשמה, אולי נקרא לה ‘Chicken’ שאומרת לי בנונשלנטיות של עוף קפוא, ” את חייבת מוניטור כי אם לא התינוק שלך ימות”.
ואז הרופא המומחה נכנס, אותו אחד שכולם קוראים לו “הבוס הגדול” כי אף אחד לא מעז לערער על החלטות שבאות מהבוס הגדול אומר אני חותך, והוא חותך. ושבועות של עיסוי פרינאום יורדים לטמיון. ואותה רופאה עדינה וחביבה אומרת “אני עושה סטריפין” ואני בשארית כוחותיי מנהלת את הלידה שלי “את לא עושה לי סטריפין!” לרגע היא הרימה מבט “לא סטריפין?” “לא!” עניתי לה וסופסוף בקשה אחת שלי כובדה.
ומדוע בכלל יש פה כל כך הרבה רופאים? ושתי מיילדות תימניות מדביקות אותי למיטת הלידה ומכריחות אותי להיות על הגב, ואני מנסה להשתחרר מאחיזתן ולהיות על שש ושוב הן הופכות אותי. “העובר שלך במצוקה” כולם שם אומרים, וגם אותו בוס גדול שהחליט שהעוברית הקסומה שלי במצוקה כי הוא הביט באותם גליונות מהבוקר שכבר אז לא הראו דופק סדיר (של העובר או של המוניטור, לא ברור).
בשלב הזה אתם ודאי שואלים היכן היה בעלי. בעלי היה שם כל הזמן, הוא כמעט בכה יחד איתי. הוא החזיק לי ביד ואמר לי שאני גיבורה, היחיד שעודד אותי באמת. הוא וניבה. בסוף המיילדות התימניות צילי וגילי נעלמו וניבה הגיעה.
כשניבה הגיעה כבר הכריזו על מים מקוניאליים, אבל זה היה הסוף. ניבה השתמשה בז’רגון חיובי ונסתה לעודד כפי יכולתה. אתם שואלים אם זה עזר? ברור שזה עזר! אבל איפה היית ניבה קודם? ומה זה הג’ונגל הזה שהגעתי אליו? ואיפה החדר הוורדרד שהבטחתם?
והנה מאיה מוציאה ראש, והנה הבוס הגדול אומר: “אני עושה וואקום” ואני שומעת אותו ממלמל “אני מוציא אותה עכשיו, היום!” סליחה דוקטור לאן אתה ממהר? ברית? בר מצווה? אולי אשתך מחכה בבית קפה?
מאיה נולדה בוואקום בשעה 15:00 ותשע דקות. תינוקת בהירה ויפה, מוארת ללא רבב. תזכורת להריון בריא ומושלם, תשעה חודשים של שמירה קפדנית ודבקות במטרה.
אתם חושבים שכאן הסתיימה המסכת? לאחר חמש או עשר דק’ של להסניף את הגוזל המתוק שלי שלחו אותי לגרידה כדי לראות שלא נותרו שאריות שלייה ברחם. ניתוח של כמה שעות, פלוס הרדמה כאילו לא מספיק מה שחוויתי עד כה. דוקטור Chicken דאגה להחתים אותי על המסמך (ועל כל מסמך אפשרי בנוסף). הנה חלומי המתוק על Skin to Skin נגוז לו.
אולי כדי לסיים בנימה חיובית אספר שהאשפוז שלי לאחר הלידה נמשך אמנם שבוע אך זכיתי לטיפול מסור, וגם מאיה. האחיות בתינוקיה היו נהדרות כולן, וגם היחס בהתאוששות היה נעים וטוב. קיבלתי עוד עירוי ברזל וגם עירוי דם, מאחר ואיבדתי דם רב בעת הלידה וגם בהליך שאחרי.
בדרך כלל מסיימים סיפורים כאלה ב”זה היה שווה את זה”. ברור שמאיה שווה את זה, ובכל זאת אני בוחרת לסיים בשאלה פתוחה, האם כל זה היה הכרחי?

תודה לכם שקראתם את סיפורי.
טלי בירנברג קפצן, אמא למאיה בת שנה וחצי.

עוד מהבלוג של talibirenberg

תצוגה מקדימה

להתפרנס מאמנות

להתפרנס מאמנות/ טלי בירנברג   בתאריך ה24/3/15 הייתי אורחת אצל שולי זיו מנכ"לית "בית ציוני אמריקה" בכנס שכותרתו היתה "להתפרנס מאמנות." למעשה אני היא זו שיזמה הרצאה זו כאשר...

תגובות

פורסם לפני 5 years

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה