כל מילה בפוסט הזה שווה זהב

בעולם בו כל החנויות שאנחנו צריכים נמצאות תחת קורת גג אחת שנקרא “קניון” ואנחנו כבר כמעט לא מוצאים את עצמנו מסתובבים ברחובות העיר יש איזה געגוע. השיטוט ברחובות עיר ולא משנה איזו, הוא קסם בעיניי. באירופה ובטח בניו יורק אין כמו החוויה של שיטוט ברחובות.

זכרון ירושלמי נוסטלגי לימים בהם היינו לוקחים את קו 18 “כדי לרדת לעיר” ולשם נוסעים כדי לקנות נעליים, לחפש בגדים, לפלאפל המוכר והטעים. רחובות מלאים בחנויות עצמאיות. בעולם בו לא היו רשתות.

הסיבוב במרכז העיר כלל את החנות “שיק פריזאין” שם אימא שלי הייתה רוכשת מדי פעם בגדים שהגיעו ביבוא מיוחד מאירופה,( כך לפחות המוכרות היו מתהדרות). היתה הרגשה שנחתת לרגע באיזה בירה אירופאית. משם המשכנו ל“מעיין שטוב” כדי לרכוש כותונת לילה או קומבניזון. הביקורים בחנויות היו מלוות תמיד גם במשא ומתן על המחיר. אמא שלי הייתה ממש טובה בזה. את המחיר שהיא רצתה תמיד השיגה. זו כנראה הייתה גם השיטה לשימור לקוחות ובאמת אימא שלי הייתה לקוחה מושלמת, חוזרת וקונה. מי מתווכח/ת היום על המחיר בחנות בקניון ?

“בואי” היתה אומרת לי אמא שלי, ” נלך להגיד שלום גם לעופרה”. כך היינו מסיימות את הסיבוב, בביקור הקבוע בחנות התכשיטים של חברי המשפחה.

זו היתה מין אתנחתא כזו של המתנה, בזמן שאמא שלי מנהלת שיחה ארוכה מאודדד עם חברתה עופרה בעלת חנות התכשיטים.

זו היתה החנות הכי קטנה שאדם יכול לתאר לעצמו. רוחב החנות היה כרוחב הדלת. אורכה היה לא יותר מעמידה של אדם אחד מול הדלפק מאחוריו עמדה עופרה. הדלפק שקוף מזכוכית מציג לראווה את תכשיטיה של עופרה.

בזמן שהן היו מקשקשות אני הייתי עומדת מתחת לאמא שלי בגובה בול של הדלפק ומולי מנצנצים כל התכשיטים. במשך כל זמן השיחה. הייתי מנצלת את הרגעים האלה לחלום  על נסיכות מהאגדות שעונדות שרשרות יהלומים, אבנים צבעוניות וטבעות מנצנצות. הנסיכה היתה אני.

כשהיה אירוע יום נישואין או יום הולדת אמא שלי ידעה בדיוק איזה תכשיט ומאיפה אבא שלי יקנה אותו. (יש מצב שהיא היתה סוגרת את זה לפני עם עופרה? אני תוהה (:)

לימים הקניונים קמו ומאז הנסיעות למרכז העיר פחתו ופחתו וכך גם אנחנו השתנינו ויחד איתו גם הטעם והסגנון. משהו בקסם החנויות העצמאיות של מרכז העיר נשאר של פעם וספק אם חלקן עדיין עוד קיימות. במקום בו היתה החנות “שיק פריזיאן” היום יש סניף של קאסטרו.

הקניונים מושכים אותנו אליהם

לא מזמן שמעתי אישה מבוגרת מאוד אומרת “התכשיטים של היום שונים מהתכשיטים של פעם”  ואני לקחתי את המשפט הזה  ברצינות והחלטתי לתהות על קנקנו. איזה תכשיטים רובנו קונות היום? כמה אנחנו מוכנות להשקיע בתכשיט? תכשיטים זה טרנד? מה אוריש לנכדיי?

החלטתי לחקור את עולם התיכשוט ומה ההבדלים בין תכשיטי האופנה לתכשיטי הנצח.

הסתכלתי על תכשיטי פנדורה – הצמידים שלהם שנכנסו לשוק בסערה וכבשו כמעט כל פרק יד נשית. האם זה טרנד? האם זה גימיק שיווקי שהצליח מעבר למשוער? מודה שאני פחות אוהבת את הסגנון הזה. איכשהוא זה תמיד יפה על אחרות.

לא הלכתי רחוק. גם לא הייתי צריכה לחפש יותר מדי. במשפחה שלי יש צורפת, גיסתי אורית איבשין וחברה חדשה, שרכשתי לאחרונה, מעצבת התכשיטים  חן אסולין.

שתיהן מייצרות תכשיטים כל אחת בזרם אחר.

טבעת שמסמלת בשבילי את המשפחה – יצירה אורית איבשין – צילום ריקי בירנבוים ל CODE DRESS

אבן ששכבה במגירה שנים קיבלה חיים חדשים – אורית איבשין

התכשיטים הנצחיים של אורית – טורמלינים ירוקים בשילוב 18 K

יצירותיה של אורית

התכשיטים של אורית במגזין ווג המגזין האופנתי הנחשב ליוקרתי בעולם

אורית מפנקת אותי בתכשיטיה – יום צילומים לתוכנית העיצוב “עיצוב בע”מ” קשת 12

כתובת החנות : שבזי 54 נווה צדק‏

‏תל אביב-יפו‏

שעות הפעילות :

03-5160811
א-ה 10:00-19:00
ו’ 10:00-15:00

הזדמנות אדירה לאחל לבת אחותי מזל טוב !!!

ביום השני הקרוב 20/08/2018 יום החתונה, היום  בה היא תקבל את טבעת הנישואין שלה שתלווה אותה לנצח.

וזה היה הרגע שלה בהצעת הנישואין :

טבעת ורגע שלא יישכח לעולם.