הבלוג של tom antopolsky

עלילות הפרה הקדושה

אושר היא לא מילה גסה.

עדכונים:

פוסטים: 15

החל ממאי 2010

הוחלט- עולים צפונה למדינת הימאצ’ל פראדש, בה נמצא פרוואטי ואלי. השאלה איך?

10/06/2010

ביפ ביפ ביפ… נודניק עשר דקות אח”כ- ביפ ביפ ביפ… השעון המעורר מתעקש שנקום למונית, השעה 04:50 ויש עשר דקות. אופס. קמנו מהר, ארזנו שאריות ציוד שהיו מחוץ לקיטבגים ויצאנו במהירות לכיוון המונית שאמורה לאסוף אותנו. 

הבטיחו לנו מונית נוחה עם מזגן. חה, הבטיחו, הרי אין כזה דבר… למדתי לגלות. 

הגיע רכב קטנטן, בלי מקום לתיקים, שלא נדבר על מקום לרגליים שלנו. התעכבנו שעתיים בדלהי כי לא היה גגון בכדי לקשור את הציוד שלנו, הנהג שלנו לא הבין כלום, אבל קרא לסוכן אצלו עשינו בוקינג, שניהם התקינו לנו גגון וכעבור שעתיים יצאנו לדרך הארוכה (12 שעות) לכיוון ההרים- קדימה לפרוואטי ואלי (עמק הישראלים והסמים). 

המזגן בינתיים עבד, שמחים וצוחקים נסענו ורקדנו לנו עם הנהג, בהרט שמו. הוא לימד אותי ריקוד קיטשי למדיי בסטייל בוליווד ואני שרתי לו את השיר ההודי היחיד שידעתי (סרי סרי הא מיקטה הא יהי..). כעבור שעה עצרנו במה שנראה כמו מוסך והסתבר שהיה מעיין פונדק דרכים, מקדונלדס לעניים. שתינו שם את הצ’אי הראשון שלנו, היה מאוד טעים, ציפיתי למשהו מגעיל וזה היה מלא תבלינים ומספק. 

לא עברו עשר דקות והודי קטן ומשופם נכנס, החליף משפט עם הנהג והנהג יצא החוצה. לקח לנו כמה זמן להבין מה קורה, הרי משהו היה חייב להשתבש, מסתבר שיש לנו פנצ’ר רציני. מזל שאנחנו במעיין מוסך אמרנו לעצמנו בלב ושמחנו שזה ייקח רבע שעה עד שנצא שוב לדרך. 

טעות, טעות גסה, שהרי זה לא היה מוסך אלא חורבה שיש בה גלגלים גנובים במקרה, ולמה שהנהג יחליף גלגל אם אפשר לתקן ולהדביק את הקיים?! אז הוא “תיקן” את הגלגל וזה לקח כפול מהזמן שהיה לוקח לכל ישראלי ממוצע או בחורה להחליף גלגל. אחרי הסיגריה המאה אלף התעצבנו, חייכנו חיוכים חסרי פשר להמוני ההודים שנהנו לבהות בנו עם עיני העגל שלהם. ובלי שהרגשנו, יצאנו שוב לדרך בטרנטה המקצועית. 

עברו שבע שעות, המזגן התחיל לדלוף ופסק. פתחנו חלון, חטפנו בחילה והזענו את נשמתנו החוצה… הדבר היחיד שעניין אותי היה לדבר עם הנהג. אז התחלתי לשוחח איתו באנגלית עילגת, לא עבר הרבה זמן והוא התחיל להתעניין אם יש לי חבר. למרות שהוא לא הטיפוס שלי, זה מאוד החמיא לי. חברה שלי ענתה לו שאני נשואה (הכינו אותה שלא אומרים להודים שאת רווקה). ההודים האלה כאלו חסרי טקט שזה הפתיע אותי, הוא שאל אם אני מתאגרפת. עניתי לו- לא אני סתם שמנה. והוא כדי לעודד אותי, אחרי שראה שהעליב בטעות שלף את מה שכמעט גרם לי לבכות- אבל את דומה לאל גניש… שרק לידיעתכם, למי שלא מכיר את האלים ההינדיים- זה האל הפיל!!! 

לפני הטיול אמרו לי שההודים מכבדים לבנים, בלונדינים ואנשים כבדי משקל… כן נכון.

מזל שנכנס אבק מהחלון הפתוח, אחרת לא היה לי תירוץ לדמעות.

הגענו רק עכשיו להרים, אחרי שמונה שעות. מחישוב שעשינו זה אמור לקחת עוד שמונה שעות (משמע נגיע אחרי 16 שעות נסיעה ולא 12). אבל לא נורא, אפשר לעמוד בזה, וגם הנוף כל כך יפה שזה מעסיק את העיניים… 

בום טרח, פלופ בינג- המנוע הלך. 

העלייה הראשונה בהרים והמנוע נשרף לחלוטין. 

הנהג היה בלחץ, יצא, ניסה לתקן ללא הצלחה, רץ למלון הכי קרוב לקבל עזרה (במזל נתקענו ליד מלון של מקומיים). אחרי שעה שהוא נעלם לנו, חזר הנהג והציע לנו הצעה שקשה לסרב לה- לחכות 4 שעות לתיקון המנוע ואז לנסוע עוד 8 שעות ליעד הסופי. סירבנו ונתנו לו מבט עצבני וחצי מהתשלום שמגיע לו. 

הזמנו מונית חדשה מהמלון כדי שנגיע לפני שנתחרפן. 

‎‎‎‎‎‎המונית השנייה הייתה עוד יותר קטנה והנהג התברר להיות ממש לא נהג מונית, אלא יותר כמו אח של בעל המלון. הוא לא דיבר מילה באנגלית ועצר בכל מקדש בדרך כדי להתפלל תפילה קצרה. חברה שלי זרקה לאוויר בצחוק- “הוא בטח לא יודע אם נגיע בשלום, אז הוא מתפלל לנסיעה בטוחה”… באמת מצחיק, הרי הוא גר פה, הוא בטח יודע איך להגיע. אז זהו, שלא בדיוק.

שימו לב לתמונות האלים הקיטשיות על ה"דשבורד"

במשך עשר שעות התפתלנו בהרים, עולים על קצפת אחת, מגיעים לדובדבן, מבינים שזה לא הכיוון ויורדים, עולים על קצפת אחרת ומגיעים לדובדבן אחר.הנהג ניסה להתקשר לחברים שלו שיסבירו לו איך להגיע, אבל לא ידענו מה יקרה ואיפה נסיים את הלילה. חולפים על פני כפרים ועיירות נידחות, הכול בגשם וברד עצבני, על כביש חד סטרי וצר בקצה צוק ! 

הגענו לדובדבן הנכון סוף סוף- קאסול, עיירת ישראלים, בשתיים בלילה. גשם זלעפות, עלטה מוחלטת עקב הפסקת חשמל כוללת. היינו בשוק מוחלט. לא ידענו איך למצוא מקום לישון בכאלו תנאים. הנהג היה גם הוא בשוק, כמעט בכה. ניסיתי להבין מה קורה לו אבל הוא לא דיבר מילה באנגלית.  

יצאנו מהרכב ותוך דקה, מצאנו בגשם ישראלי מעושן שאמר לנו- “אחים שלי בואו, אני ייקח אותכם לגסטהאוס שלי ויעיר את הבייג’י. בטוח יש שם חדר” זה היה המלאך השומר שלנו, כך עבר לשלושתנו בראש. 

 

מצאנו חדר עם מיטה אחת. אחרי מקלחת קפואה לאור פנס ובכי מהלם, דיברנו קצת הפגנו מתחים שהצטברו בנסיעה שהייתה (22 שעות ולא 12) ונרדמנו. 

“בוקר טוב” לחש שתיל המריחואנה הפראי מתחת לחלונינו. יואו האם אנחנו הגענו לגן עדן אתמול בלילה? איזה יופי, יצאנו החוצה, איזה נוף, איזה שמש, איזה נהר, איזה אוויר, איזה פרחי גנג’ה! לא האמנתי שזה אותו מקום שבו נרדמתי אתמול בהרגשת חרא. 

מיואשת, אחרי ירידה מהחומה הסינית

 

יצאנו לחפש גסטהאוס אחר שבו יהיה לכל אחד חדר, כדי שלא נשגע אחד את השני… החברים שלי, בכושר טוב, מסתבר, גררו אותי בעליות וירידות, במה שנדמה היה לי אז כמו רפרודוקציה של החומה הסינית. הזעתי כמו חמוס מדבר והרגליים רעדו לי. חשבתי שזה טיפשי ללכת לחפש אם אפשר לשאול אנשים איפה יש גסטהאוס טוב ועוד בעברית. אבל כשהגענו לחדרים, אחרי שפורטר הודי סחב לנו את התיקים תמורת כסף, הבנתי שזה המקום הכי טוב לישון בו בקאסול. נוף להרים, הנהר מנגן מתחת לחלון, חדרים גדולים, מיטה משלי, שירותים ומקלחת בחדר, ועוד עם מים זורמים. תענוג אמיתי.  

אני מרוצה. דיברתי עם ההורים ועם החבר. הוא היה אמור להיות האקס, אבל איך אפשר שלא להגיד “אוהבת אותך” בסוף שיחה… בייחוד אם אני באמת עדיין אוהבת אותו? אני מנסה לא לחשוב על איך מסתכלים עליי, לא לחשוב על איך לאכול מעט, לא לחשוב על איך לא להשתגע, לא לחשוב על איך לעזאזל אני ממשיכה את הטיול הזה. 

מנסה להתעלות על עצמי, להתעלם, לחיות את הרגע, להכיר אנשים ולדבר עם זרים מוחלטים על הכל. רוב התיירים בקאסול הם ישראלים, כרגע זה מנחם אותי. 

מחר סידורים, כביסה, נראה לאן נזרום. מי היה מאמין שאני אגיד את זה בכלל… לזרום? אני? 

קטע, אני מטיילת.  

עוד מהבלוג של tom antopolsky

1. למה את קוראת לעצמך פרה?

אז הכל התחיל לפני כמה שנים טובות, בכיתה ג' כשאיבדתי לפתע את שמחת החיים. מסתבר שהיא אבדה לי. רק אחרי שהוריי ציינו זאת בפניי בסביבות גיל 12 הבנתי שזה קרה. שנים שהאשמתי את הוריי על כך שלקחו את הפקלעות והעבירו אותי ואת שני אחיי...