הבלוג של swift

חוזרת לעצמי

סטודנטית נצחית שחושבת הרבה מידי ורחוק מידי...

עדכונים:

פוסטים: 11

החל מיולי 2012

הנה אני מתחילה בגיל 28 את הכל מחדש

לפחות ככה זה מרגיש עכשיו.

לפני כמעט חודשיים שמתי קץ למערכת יחסים של 3.5 שנים, לאחר הרבה סבל ובכי והמון התלבטויות שנמשכו בערך כמשכה של מערכת היחסים הזו…

זה לא הדבר היחידי ששמתי לו קץ לאחרונה – גם מהעבודה התפטרתי לא מזמן.

נותרתי בלי שום מחויבויות, מרגישה כאילו הורידו לי את כל הרגלים של הכיסא ונשארתי באוויר.

מסתבר שאני לא יודעת מה לעשות עם חופש, את זה אמרה המטפלת שלי, שאני תמיד בורחת ל-Doing במקום פשוט להיות ב-Being.

אז שבוע שעבר אחרי שהתפטרתי וכבר יום אחרי זה מצאתי עבודה חדשה, היא אמרה לי לשים את העבודה הזו בצד בינתיים ולקחת שבוע בלי לעשות כלום. מוזר וקשה למישהי כמוני שרק רגילה לחשוב מה הצעד הבא עוד לפני שהצעד הנוכחי נגמר, אבל החלטתי לקחת על עצמי את האתגר.

השבוע הזה היה לא קל, הרבה מחשבות על העבר, על העתיד, על האקס… הרבה רגשות אשם על זה שאני לא עושה כלום והתחמקות מההורים שכל שנייה שואלים מה התכנית שלי עכשיו. אין לי בעיה לחיות עם עצמי ללא תכנית ברורה – הרי כבר סיימתי תואר שני בגיל 26 – לי נראה הגיוני שמגיע לי עכשיו קצת להשתהות ולחשוב. יותר קשה לי להודות על זה בפני המשפחה וגם החברים כי האמת שמבין האנשים שאני מכירה אני אחת המשתהות, החושבות, המתלבטות… לקחתי שנתיים אחרי הצבא כדי לעבוד בסתם עבודות ולחשוב מה באמת בא לי ללמוד ואחרי התואר השני טסתי למזרח לשלושה חודשים. אז נכון שהייתי רוצה להישאר שם יותר, אבל היה לי חבר בארץ שחיכה לי, אז חזרתי בתקווה שיהיה לנו עתיד. ועכשיו, כשהתקווה הזו התגלתה כתקוות שווא כאילו כל התכניות שלי איבדו מערכן וכבר לא כל כך נעים לי להשתהות שוב.

אז מה עשיתי בשבוע הזה?

סיימתי את עונה 7 של How I met your mother.

סיימתי את העונה הראשונה וכמעט את השנייה של The Big Bang theory.

קראתי כמעט את כל הספר “פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית” של ארווין יאלום (ששכב לי פה כבר חצי שנה ולא היה לי זמן להתרכז בו).

ראיתי סרטים.

הלכתי לים.

נפגשתי עם חברות.

הלכתי לעשות ציפורניים.

ובעיקר חשבתי, חשבתי וכתבתי.

איך זה התחיל ולמה זה נגמר?

את האקס הכרתי לפני כמעט 4 שנים בדיוק חודשים אחרי שהתחלתי טיפול שהמטרה העיקרית שלי בו הייתה להבין למה לא הולך לי בקשרים (טיפול טוב או התחמקות מהבעיות העיקריות שעלו בו בהתחלה?). הדייט הראשון שלנו היה חלומי, שמונה שעות שבהן ריכזנו 4 דייטים נורמליים. פשוט היה לנו כל כך כייף ביחד שלא רצינו שזה יגמר. הקשר התקדם נורא מהר והרגשנו מאוד בבית ביחד. הוא הרגיע בי את הפחד והלחץ מהעתיד ואיתו בפעם הראשונה בחיי הצלחתי פשוט להיות. אך מהר מאוד התגלו הבעיות שלו – פחד או חוסר יכולת להביע רגשות, התרכזות בחייהם של החברים שלו ובמרדף אחריהם יותר מאשר בחייו שלו ובמערכת היחסים שלנו. אני, שהייתי בטיפול מוצלח וכבר התחלתי להרגיש את השפעותיו החיוביות על חיי, התעקשתי שאינני מסוגלת להישאר בקשר עם מישהו כמוהו שיש לו כל כך הרבה בעיות רגשיות בלתי מטופלות ויותר מזה, שהוא מסרב לטפל בהן. כמובן שזה לא מתפקידי להכריח אותו ללכת לטיפול, זה משהו שהוא צריך לבחור כשהוא מוכן. כל פעם שרציתי לעזוב הוא משך אותי פנימה חזרה (או שאני אקח אחריות על מעשי ואומר שאני נמשכתי פנימה חזרה…), הוא טען שבקשר צריך לעבוד על דברים ביחד ושאם טוב לנו יחד אז נשאר ונעשה שזה יעבוד. אז חיכיתי חצי שנה עד שהוא הצליח לומר לי שהוא אוהב אותי ומאז לא הפסיק לומר זאת לשנייה, חשבתי שזה יפתור את כל הבעיות אבל מסתבר שטעיתי. כל כך רציתי שזה יעבוד והמשכתי להאמין בדבריו – שביחד נגרום לזה לעבוד, אבל כנראה שבשלב מסוים לאורך הדרך אני התחלתי להאמין בזה יותר ממנו. ברגע שהתחלתי לדבר איתו ברצינות על זה שאני רוצה להתחתן, גיליתי שהוא חושב שיש לנו המון בעיות בקשר ושלפני שיהיה מושלם הוא לא יכול לחשוב על חתונה. נתתי לזה צ’אנס אבל בסוף הבנתי שהמושלם שלו לא קיים ושלא משנה כמה ננסה שום דבר לא יספיק לו. הוא לא היה מוכן לשמוע על המשך עבודה על הקשר תוך כדי נישואים ולי כבר נמאס לכלות את כל האנרגיות שלי לריק. הכי קשה היה לי עם העובדה שמהרגע שהתחלתי לחשוב על חתונה והתחילה מסכת של עינויים ושיחות מתסכלות שלא הובילו לשום מקום, כל חברותי מסביב (שנמצאו בקשר פחות זמן מאיתנו…) התחילו לקבל הצעות. ממש הרגשתי שמרוב השיחות שלי איתן על התסכול שלי, החברים שלהן החליטו להציע להן כדי שגם הן לא יהיו מתוסכלות. מסבבי כולם התחילו להתחתן, גם האקסים שלי שהיו פחות בשלים ממני לקשר בזמן שהיו איתי…או כך חשבתי…והתסכול שלי הלך והתגבר.

עד שאמרתי ביי. מצאתי דירה חדשה ועזבתי. ומה שונה עכשיו? אני עדיין מתוסכלת מזה שזה לא הצליח, מנסה כל יום לנסות להבין מה לא הלך טוב? מה היה חסר לו? מה יכולתי לעשות אחרת? כל יום נאבקת עם המחשבה שאולי אם אני אוהבת אותו, אני אמורה לקבל את זה שהוא לא החלטי ולחכות יותר. ועם המחשבה הזו בראש אני עדיין ממשיכה לעבוד על עצמי כדי שבקשר הבא לא אתן לזה לקרות שוב. אהיה יותר מודעת, יותר חזקה ויותר בטוחה בעצמי כדי לא להישאר כל כך הרבה זמן עם מישהו שלא סגור על עצמו.

ובחזרה לשבוע שעבר…

כל יום נפלו לי עוד ועוד אסימונים, תוך כדי קריאה, שיחות עם חברות או צפייה בסדרות וסרטים. מה שמצחיק זה שהאסימונים שנפלו גרמו לי להבין כמה אני עדיין אוהבת אותו וכמה אני עדיין רוצה שזה יצליח, אבל אסימון חשוב נוסף שנפל לי זה שדרושים שניים כדי לגרום למערכת יחסים להצליח והוא כנראה לא רצה מספיק. מסקנה כואבת מאוד אבל חשובה והחלטתי שמותר לי להודות שאני אוהבת אותו ובו בזמן לדעת שזה כנראה לא ילך.

בנוסף המשכתי לחשוב המון על עצמי, על מה אני רוצה לעשות בחיים אני חושבת שאני דיי סגורה אבל קשה לי יותר לחשוב על מה אני רוצה לעשות עכשיו. אני כנראה חייבת למצוא עבודה כי להחזיק דירה במרכז בלי לעבוד זה לא בא בחשבון. אחרי שבוע של חוסר מעש דווקא התחלתי לחבב את החופש ואת חוסר הוודאות אבל מתישהו אצטרך להתחיל לעשות משהו…

ואז קראתי את הכתבה בכלכליסט – העשור האבוד http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3576133,00.html ועוד יותר נכנסתי לדיכאון, עם כל המחשבות האלו על מה שאני רוצה ומה יעשה לי טוב כנראה איבדתי עשר שנים חשובות בחיי שבהן הייתי אמורה כבר להתחיל קריירה ולהקים משפחה. וזה לא שלא ניסיתי – עבדתי, למדתי, אהבתי…זה מה שהכי מתסכל  - במהלך כל השנים האחרונות ניסיתי לחשוב איך לפנות מקום לקשר, כי תואר שני כבר יש לי ועבודה אין לי בעיה להשיג, רק רציתי כבר להיות בעבודה מסודרת שתאפשר בסיס כלכלי יציב כדי שנוכל להקים משפחה ועכשיו כשהשאיפה למשפחה נגוזה אין לי טעם בעבודה יציבה, עכשיו אני רוצה עבודה מעניינת ומספקת שיהיה לי כייף לקום אליה כל בוקר. האם זה באמת נורא ואיום שאני משתהה עכשיו מחדש? האם זה באמת נורא שבזבזתי את שנות העשרים החשובות שלי?

לגבי משהו אחד שהיא אמרה בכתבה אין לי כל ספק – אני חייבת להתנתק מהפייסבוק. נמאס לי לפתוח אותו ולראות את כל החתונות והילדים של כולם. לראות איך כולם מתקדמים בחיים בזמן שאני מרגישה שרק עכשיו יצאתי מקיבעון של שנים, שרק עכשיו אני מתחילה לחיות באמת…

ולהיום…

קמתי בבוקר בתחושה שלמרות כל מה שקראתי והבנתי ולמרות כל ההחלטות שהגעתי אליהן במהלך השבוע – אין לי עדיין מושג מה בא לי לעשות.

אז מה עשיתי? פשוט התחלתי ללכת לי בתל אביב, נהנית לראות את כל הרחובות והחנויות והאנשים שיושבים בבתי קפה. המשכתי ללכת עד שהגעתי לים ואז המשכתי ללכת עוד על החוף כשהרוח החמימה מלטפת את שערי והמים נוגעים ברגלי וחוזרים. היה שקט ורגוע, לא להרבה אנשים יש זמן לטייל על החוף ביום ראשון בבוקר. המשכתי ללכת כמעט עד לנמל של יפו ואז הוזמנתי לקפה על ידי המציל של אחד החופים. איזה כייף להם שם למצילים, יושבים כל יום בסוכה למעלה, עם הרוח הנעימה ורעש הגלים המרגיע. ברור לי שזו עבודה לא קלה, כך גם המציל מיהר להבהיר, אבל כשישבתי שם מלמעלה מביטה על כל הילדים בקייטנת הגלישה ונהנית מהיופי והרוגע הכחול הזה שנפרש עד אין סוף…הרגשתי לשנייה שמותר לי להירגע ושהכול יהיה בסדר.

עוד מהבלוג של swift

תצוגה מקדימה

גבר רגיש

ישנתי כל כך טוב הלילה, כמו שכבר הרבה זמן לא ישנתי. למרות שאתמול עבר עלי יום קשה ומתיש של מלא טקסטים לא מוצלחים, תסכולים ויאוש של משבר אמצע קורס והתמודדות עם תגלית לא נעימה שצבטה לי את הלב (אוף, למה אני לא מתנתקת כבר...

תגובות

פורסם לפני 7 years

אם מישהו רק היה אומר לי...

"כדי להצליח צריך לעבוד קשה" זוגיות זה לא משהו שבא בקלות - צריך לעבוד בשביל זה" "אם לא תחפשי לא תמצאי" "אם לא תתאמצי לא תצליחי" * קומץ משפטים שעלו לי לראש ומסמלים את החינוך היהודי/פולני שגדלנו עליו (אם מישהו חושב על עוד...

תגובות

פורסם לפני 7 years

מנסה להתמקד ב-15.9 אבל לא מצליחה להפסיק לחשוב על ה-30.6

הנה עברו חלפו להם חודשיים עמוסים ומלחיצים מכל טוב. ההתרגשות מקבלת טלפון לזימון, הלחץ לפני כל ראיון, והמחשבות הבלתי פוסקות לאחריהם - "מה יכולתי להגיד אחרת?" "איך המראיין פירש את מה שאמרתי?" "האם המראיין חשב שאני מתאימה להיות...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה