סלט יווני

בחורה עם מחשב נייד

בשעה 10:00 בבוקר התייצבתי בדירתה של קרני (אני ולא מלאך) ישראלית  שמעידה על עצמה שבישול הוא בנשמתה, והחליטה לפיכך לתת לנשמה חופש ביטוי בסדנאות בישול יצירתיות שהיא מעבירה. אני בחרתי להשתתף בסדנת המאפים שלה שהבטיחה לענות על הצורך שלי בפחממות ריקות, וללמדני איך להכין פוקצ'ות ולחמנג'ון שנראים מרשימים כאילו יצאו הרגע ממטבחו של המסטר שף מריו בטלי.

כמובן שכמו לכל חובבת בישול בנשמה, יש לקרני במרפסת מטר על מטר שלה, עציצים קטנים ובתוכם תבלינים, כדי שחלילה לא נשתמש בבזיליקום קנוי ומקורר וברוזמרין שאיבד את חוש הריח. מבעוד מועד היא קטפה את התבלינים הרלוונטיים לנו והניחה אותם בפשטות באגרטל במרכז שולחן פינת האוכל עליו עבדנו. באותה מרפסת שמש קטנה ויפה עמדו להן גם צנצנות של לימון כבוש ומלפפון חמוץ שקרני עושה בעצמה, שהחזירו אותי במנהרת הזמן לאדן החלון בדירה של סבתא שלי בחולון. כמה הדברים האלה נותנים תחושה של בית, וכמה הם מנותקים ולא מתאימים להוויה הסינגפורית ולבריכה שמתחת למרפסת עמוסת הטעמים הזו. היה זה הולם יותר לו מתחת למרפסת היה מסתובב לו מוכר קרח או חלבן, שמקנחים את זעתם תחת השמש הארץ ישראלית, ולא אירופאית בביקיני השולקת את עורה מתחת לשמש הסינגפורית, שכובשת את המלפפונים שלי מבית סבתא. אבל זה מה יש, ועם זה נסתדר (וכנראה שנסתדר טוב, כשמדובר בסינגפור).

בעשר וחצי היה כבר בצק השמרים מוכן. אחריו עברנו (אני וארבעת הנשים שנרשמו לסדנא) להכין את המלית הבשרית ללחמנג'ון, את ממרח העגבניות המיובשות, את האנטי פסטי לפוקצ'ה, את הבצק לתחתית פאי הבטטות ו…זהו. עכשיו מחכים. הכל בתנור והרעב בנקודת שיא.

ראשונות יוצאות מהתנור שושני ממרח העגבניות הנפלאות. אחריהן, הפוקצ'ות הצבעוניות בשלל צבעי הפלפל – ירוק, צהוב, אדום, מוקרמות היטב בפרמזן, שלא יהיה שמץ לדיאטטיות. אחריהן יוצא המלך של המסעדות הטורקיות – הלחמנג'ון ואיש בשולחן כבר לא זוכר שפעם אמרו אבותינו "לא תאכל גדי בחלב אימו". כולנו מתנפלות עליו כאילו הוא האחרון שנותר בעולם. טובלות אותו בעוד טחינה ומקנחות בפאי בטטה. פורסות לעצמינו פרוסה נדיבה מעוגת הבננות שהכינה לנו ביתה של קרני בזמן ההמתנה למים שירתחו לקפה.

שבעה ומדושנת, ואחרי שכל היתר עזבו, אני מתפנה לשיחה אישית עם הטבחית הראשית. "אז מאיפה הידע הזה?", אני שואלת קצרות (כי בשל כמות האוכל שזה עתה בא אל פי, אין לי מספיק אוויר לשאלה ארוכה יותר). "מסבתא רחל", היא עונה ומוסיפה, "היווניה, הסלוניקאית", היא מדגישה בגאווה. אני מציינת כדרך אגב שגם אני חצי יווניה. וקרני שואלת באגביות "יוונייה וייה אושוויץ?". "ווייה אושוויץ" אני מאשרת וחושיי נדרכים. "איך קוראים לסבא וסבתא שלך" היא שואלת. ואני עונה שסבתי דבורה ז"ל היתה בולגרייה וסבי, דויד פרחיה, שרד את השואה והוא אף בארגון יוצאי מחנות ההשמדה של יוון בארץ. "סבא של זה דויקו פרחיה?" היא שואלת וכמעט נופלת מהשטיח שעליו היא יושבת.

ועכשיו הבהרה, אם אתה לא משתייך לדוברי הלדינו ולקהילת סלוניקי, אתה לא הופך את השם דויד לדויקו.

דויקו כך מסתבר הוא חברו הטוב של סבה וסבתה של קרני – מרסל ורחל. מייד נעשים ברורים עם הארץ. אמא של קרני מאשרת את הסיפור אחרי תחקור קצר על אבי וסבי ונותנת חותמת חוקית לשידוך. כן, הם חברי ילדות. אמנם סבה של קרני "צעיר" (יליד 1925 שלא כמו סבי, המבוגר ממנו, יליד 1922), אבל בסלוניקי התנהג כמו סלוניקאי (whatever that means) וכן, יש סיכוי שהם אפילו היו בחתונה שלי.

מילים בלדינו מתחילות לעוף באוויר – קומוסטס? ביין, מה קורה איג'יקה? ומה שלום פשאיקה. דיבורים על השוק בלוינסקי שאני רק שמעתי עליו מדויקו שלי, שהיה קונה בו ביצים בכל שני בצהריים אחרי שהיה מסיים את המפגש ב"ארגון", אבל קרני היתה בו וקנתה תבלינים ושאר ירקות. והבטחה למפגש פסגה של שלושה דורות בארץ הקודש ביולי הקרוב.

זהו, הלחמנגו'ן כבר כמעט וסיים את תהליך העיכול. הילדים כבר כמעט וסיימו את הגן וצריך לחזור לחיים האמיתיים. דויקו קיבל עדכון על הקשר הסינגפורי – אמנם הייתי צריכה לדבר בקול רם, שלא לומר לצעוק,ולחזור על כל משפט פעמיים לפחות, כי בכל זאת הוא כבר בן 89, לא צעיר. מענטש אמיתי, סבא שלי.

זהו, וככה ביום בהיר אחר, בבית עם מרפסת עמוסת תבלינים וירקות כבושים, שמתחתיה בריכה של רזורט, על פוקצ'ת אנטי פסטי ולחמנג'ון יצרנו, קרני ואני, את הסלט היווני שלנו בסינגפור.

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.