עדכונים:

פוסטים: 5

עוקבים: 0

החל מיוני 2012

כל סיפור של ילד שהוצא מביתו ומצא בית חדש, הוא סיפור מרגש. אבל הסיפור של רחלי רוף, מרגש שבעתיים. אכן, כן, מופלאות דרכי האל.

29/07/2012

רשות הדיבור לרחלי רוף, אם אומנה ואישה מרגשת:

תראי, אצלי זה תמיד היה קיים, הרצון הזה, להביא הביתה ילד שאין לו, שהמזל פחות האיר לו פנים בחיים. תמיד. לכן, כשפגשתי את ח’, אימא בגן של הבן שלי, שסיפרה לי שיש לה שני ילדי אומנה בבית, הלב שלי החסיר פעימה. באותו רגע זה התעורר אצלי ומילא את כולי וידעתי שאני לא מחכה יותר. אני רוצה לעשות את זה עכשיו, לא “פעם”.

באותו שבוע כבר יצרתי קשר עם סאמיט ונכנסנו לתהליך של מבדקים וסינון, תהליך שאורך מספר חודשים, שבסופו אושרנו לאומנה. עכשיו נשאר רק לחכות. אני זוכרת בדיוק את הרגע שבו קיבלנו את הטלפון המיוחל, שמחכה לנו ילד. זה היה יום חמישי ואני הייתי באמצע שטיפת הבית כשהטלפון צלצל. על הקו הייתה חגית, העובדת הסוציאלית של סאמיט, שאחראית על ההשמה, שהתקשרה להגיד שיש לה ילד בשבילנו והזמינה אותנו לבוא לשמוע פרטים. עזבתי את הדלי והסמרטוט ככה, באמצע הסלון, קראתי לאילן, בעלי, וטסנו לסאמיט.

היא סיפרה לנו על ילד בן כחודשיים, תינוק, אתיופי, שנמצא בבית קלט חירום. הוא ילד עם אופק אימוץ, כי אין הורים ברקע: האימא ידועה וחתמה על אימוץ, והאבא לא ידוע. בשל בעיה שרירית מסוימת יש לו חשד לפיגור שכלי, ולכן הוא יצא לאומנה ולא לאימוץ. במידה ויסתבר שהוא בריא, הוא יהיה מועמד לאימוץ ואנחנו נקבל זכות ראשונים על אימוצו. אילן ואני החלפנו מבטים ואמרנו מיד שאנחנו רוצים, ונקבעה לנו פגישה ביום ראשון בבית הקלט חירום, לבוא ולראות אותו. כל אותה שבת לא ישנו. הכנו את הילדים וכולנו התרגשנו כל כך. בבוקר יום ראשון נסענו לשם, והוקסמנו. ראינו אותו בעריסה, עם האישה המופלאה הזאת מהקלט חירום שדואגת במסירות כזאת לכל הילדים, והרמנו אותו על הידיים והרגשנו בבירור שזה זה. התאהבנו, פשוטו כמשמעו. היינו בעננים. הרגשתי שאני אחרי לידה. קשה לתאר את האושר. וככה, בימים הבאים נסענו אליו מדי יום, להתרגל ולהרגיל, להכיר, להבין, לדעת.

ואז קרה משהו שאי אפשר לקרוא לו בשם אחר מלבד נס. תוך כדי השיחות ששוחחנו עם אם בית הקלט חירום, התעניינתי לדעת מי היה הסנדק של התינוק. זה נושא מאוד חשוב במשפחה שלנו. ראיתי שיש אצלה הרבה תינוקות והבנתי שהיא מקיימת הרבה בריתות וסיקרן אותי למי היא נותנת את הכבוד להיות סנדק. היא סיפרה שכל פעם מישהו אחר משמש כסנדק, ובמקרה שלנו, מדובר ברופא מסוים, שתמיד מגיע לעזור במקרים הקשים במיוחד, והיא נתנה לו את הכבוד להיות הסנדק של התינוק שלנו. ותוך כדי שהיא מדברת, היא מוציאה אלבום תמונות ומושיטה לי אותו, שאראה את הברית. פתחתי את האלבום – וקיבלתי סחרחורת! חשבתי שאני עומדת ליפול! שאלתי את עצמי, אלוהים אדירים, איך קרה שדווקא הילד הזה הגיע אלינו?

ומעשה שהיה כך היה

לפני 12 שנה, אבא שלי, מוריס ביטון, נסע לטיול שורשים במרוקו. זו הייתה הגשמת חלום בשבילו. כל חייו הוא רצה לראות את המקום שבו נולד. יומיים לפני התאריך הודיעו להוריי שהטיול נדחה, כי לא הצטרפו מספיק אנשים לקבוצה. אבל אני הפכתי עולמות  ומצאתי קבוצה אחרת וכך הגיע הרגע והקבוצה נפגשה בנמל התעופה, והמדריך הקריא את שמות הנוכחים, וכשקרא “מוריס ביטון”, שני אנשים קמו ממקומם. זה, כמובן, היה פתח לצחוקים וגם להתקרבות בין שני המוריס ביטונים: מוריס ביטון, אבי; ומוריס ביטון השני, הרופא.

הטיסה עברה בשלום והם נחתו במרוקו והגיעו למלון, ואכלו והתארגנו ויצאו לטיול ראשון במקום, ואחרי נסיעה קצרה, אבא שלי קיבל דום לב, ונפטר במקום. מוריס ביטון השני, הרופא, היה זה שניסה לטפל ולהחיות אותו, ולמעשה, אבי מת לו בידיים. אימא שלי נשארה איתו בקשר כל השנים, והתייחסה אליו כמו בן. כולנו הכרנו אותו וידענו עד כמה הוא חשוב לה.

ועכשיו, כשפתחתי את אלבום הברית של התינוק, ראיתי שהסנדק שלו היה לא אחר מאשר ד”ר מוריס ביטון, האיש שאבי מת בזרועותיו!

בשנתיים שחלפו מאז, מ’ הפך להיות חלק מאיתנו. הוא נכד לאימא שלי ככל הנכדים, אחיין לאחים שלנו ואח לילדים שלנו. בהתחלה הפריעו לנו המבטים והתגובות של האנשים ברחוב, בשל צבע העור השונה שלו. אבל גם זה כבר מזמן מאחורינו. מבחינתי, קיבלתי ילד במתנה, בלי המאמץ של חודשי ההיריון והלידה. וכשהוא קורא לי אימא, או רץ אחרי אילן בבית ואומר לו, “אבא, ידיים” – אני מצטמררת מהתרגשות. וגם העובדה שבאמצעותו הנחלנו לילדים שלנו ערכים כל כך חשובים כמו נתינה ועזרה וקבלה של השונה, רק מרגשת אותי יותר. אנחנו היום כבר בתהליכי אימוץ מתקדמים, והעובדה שמוריס הוא הסנדק שלו, רק הפכה אותו לקרוב עוד יותר.

אז תגידי לי, לא מופלאות דרכי האל?

עוד מהבלוג של Summit Institute

תצוגה מקדימה

2 + 2 = המון

רשות הדיבור לאתי עובדיה: שני הבנים שלי כבר גדלו ועזבו את הקן, ובבית נשארה רק הבת הקטנה שלי, שהייתה אז בת 13 בערך. הבית עמד ריק, והתחושה הייתה ריקה. ובעצם זו היא, הבת שלי, שהדליקה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

מזל טוב, ילד בר מצווה שלנו!

יובלי (שם בדוי), בן יקר שלנו. שאלות ותהיות רבות ליוו אותנו ואותך בחודשים האחרונים לקראת בר המצווה שלך. החל מהיקף האירוע, המיקום, המוזמנים, וכלה בתוכן ובמהות הטקס עצמו. הן הצריכו אותנו לבדוק יחד איתך  את המעגלים שלך ושלנו,...

תגובות

פורסם לפני 5 years

אומנה לילדים בסיכון

הנה כמה מילים רשמיות עלינו: מכון סאמיט הינו עמותה ציבורית, הפועלת בשיתוף משרדי הבריאות והרווחה, משרד הבטחון, עיריית ירושלים והביטוח הלאומי, למציאת משפחות אומנה לילדים בסיכון, ולטיפול ותמיכה בילדים ובמשפחות. מדובר...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר