הבלוג של סטרומזה

stromz

34, כותבת. אוהבת. חושבת. לאו דווקא בסדר הזה.

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מספטמבר 2012

זה היה עניין של הרגל. צבע אדום. רצים מהר לממ”ד. תמיד ההתלבטות- מה לקחת איתי. לרוב זה רק הפלאפון. לפעמים גם בקבוק בירה, כי לא פעם זה תפס אותי במפגשים חברתיים בבית או בחוץ. תמיד פחדתי שקסאם יתפוס אותי במקלחת, או שאמות עם פיג’מה. הכי מפחיד היה להתעורר עם זה. לזנק מהמיטה כשעוד לא לגמרי מבינים מה קורה. לשמוע את הבומים מבחוץ. לקוות שכולם בסדר. לנסות להרגיע את דפיקות הלב המהירות. לנסות לחזור לישון, ללא הצלחה. להתעדכן בהודעות וסטטוסים עם כל החברים הדרומים, לוודא שכולם בסדר. לצחוק על עצמנו, כי זה כל מה שנותר לנו לעשות.

קמתי הבוקר וראיתי את הפייסבוק שלי מוצף סטטוסים על הדרום. יש לי שם עוד כמה אנשים שיקרים לליבי. נכנסתי לרוטר, ראיתי תמונות. ראיתי סרטונים. ראיתי את ההודעה הכל כך מוכרת בפייסבוק של אגודת הסטודנטים- לא יתקיימו לימודים. לא תתקיים מסיבת פתיחת השנה שהייתה מתוכננת לצהריים. אני זוכרת כשביטלו לנו מסיבות בגלל המצב. כל כך כעסנו, והחברים מהבית מעולם לא הבינו. איש לא מבין. מי שלא חווה את זה לעולם לא יצליח להבין.

מי שלא חווה את זה לעולם לא יבין למה זה נראה לי מוזר לשבת באוניברסיטת תל אביב, להסתכל על הקירות, והשלטים היחידים שתלויים הם “לא להכניס טלפונים סלולריים” ולא שלט שמסביר מה לעשות כשיש צבע אדום. איך אפשר לשבת במרכז גבעתיים, לראות סרטון של תושבת שדרות מהבוקר, לשמוע את קולות הבומים ואת ה”צבע אדום” ולהגיב, פיזית, כאילו אני שם. הדופק, הדמעות, הלחץ בגוף. כאילו חזרתי בין רגע ליום שבת הארור ההוא שהיה לנו בדרום לפני מספר חודשים, יום שבת שכולנו קוראים לו “השבת ההיא”. שבת שהשכמנו בה עם צבע אדום, ועוד אחד, ועוד אחד. שראינו את הסימנים של העשן בשמיים ושמענו את הנפילות כמו היו על קיר ביתנו. השבת ההיא, שכולנו יודעים שההרגשה אחריה כבר לא הייתה אותו דבר. שהבנו, הבנתי, כמה זה קרוב. כמה זה מזל. רק מזל. לא שום דבר אחר. אחרי “השבת ההיא” באו גם “היום ההוא בבריכה” ו”הפעם ההיא על הדשא” ו”כשכולם נכנסו אליי לממ”ד”. תמיד היה משהו. תמיד זה היה חוויה. אף פעם זה לא תופס אותך מוכן.

הוראות הפעלה

עזבתי את הדרום לפני מספר חודשים, לאחר 3 שנות מגורים ליד שדרות ולימודים במכללת ספיר. על הפוסט טראומה של כל מי שיוצא משם איש לא מספר בשומקום. על זאת שהתקשרה לנט”ל, זאת שהלכה לחוסן, וזאת שלא מוכנה יותר לבוא לדרום. על איך כשעשינו פיקניק בפארק ברמת גן, כולנו קפצנו כשהיו רעמים בשמיים. על איך כשהלכתי לנמל תל אביב השבוע כדי להירגע ולנשום אוויר, שמעתי את הגלים מתנפצים על שובר הגלים וקפצתי. לרגע זה נשמע לי כמו ההפצצות בדרום. על איך ילד קטן שיחק עם בלון ירוק כמה מטרים מאחוריי בטיילת והחליט לקפוץ עליו ולפוצץ אותו, ואני הסתובבתי בבהלה וצעקתי בקול רם “אלוהים ישמור!” וקיללתי אותו בלב כשראיתי שזה רק בלון. על איך כל סיבוב של משטרת גבעתיים ברחוב שלי מקפיץ אותי שוב ושוב כי כשהם אומרים במיקרופון שלהם “יונדאי אתה חוסם את הכביש” אני רק שומעת את צליל פתיחת המיקרופון, צליל שנשמע כמו פתיחת הרמקולים לפני אזעקת ‘צבע אדום’.

תמיד כשאני מדברת על המצב בדרום אני מדברת עלינו, הסטודנטים. אלה שבאים לשם לזמן קצוב ממקומות שונים בארץ ויוצאים משם שגרירים של הדרום. לפעמים אני שוכחת שיש אנשים שחיים ככה כבר שנים. שזה הבית שלהם. שהמילה הסלמה עבורם היא עניין של הרגל. של דרך חיים. הרי כל מספר חודשים קוראים לזה הסלמה, אז על מי עובדים כאן? זאת שיגרה. שיגרה שמצליחה בכל פעם מחדש לשבש את השיגרה, לבטל לימודים, לבטל אירועים, לשנות את סדר היום, לפגוע-בעיקר בנפש- בכל כך הרבה אנשים, לא רק ילדים.

שיגרה שמצליחה בכל פעם מחדש להזכיר לכולם שהדבר היחיד ששומר עליהם הוא המזל. לא אף אחד אחר.

עוד מהבלוג של סטרומזה

תצוגה מקדימה

הגברים שגרמו לי לבכות מרוב צחוק

לרכישת כרטיסים למופע הקרוב לחצו כאן... כסא בר, בקבוק מים, וילון אדום ומיקרופון. זה כל מה שיש על הבמה. מפחיד. אני בלחץ בשבילם. הלוואי שיהיה מצחיק. אני לא אוהבת סטנד אפ. אני מאוד אוהבת...

תצוגה מקדימה

הלילה בו התאהבתי במצפה רמון

בדרך למצפה רמון, כשהבניינים הגבוהים והכבישים הפקוקים מתחלפים בהרים בהירים וכביש ריק, דיברנו על מירוץ החיים, על השיגרה ועל עבודות ששוחקות את הנפש ולפעמים נשארים בהן בכל זאת. כשהגענו למצפה נזכרתי שיש גם חיים אחרים. את...

תצוגה מקדימה

רווקה זקנה

קוראים לי סיוון סטרומזה ואני רווקה בת 30, כמעט 31. למה רווקה? כי ככה יצא. כי ככה זרמו החיים, הגורל, "המצב", הנסיבות. לא, אין אצלי משהו "לא בסדר", הכל מתפקד (חוץ מהבלקברי). לא, אני ממש לא דוגמנית, אני מטר וחצי ויש לי חזה קטן, אבל אני...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה