הבלוג של סטרומזה

stromz

34, כותבת. אוהבת. חושבת. לאו דווקא בסדר הזה.

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מספטמבר 2012

אבא שלי, אבי סטרומזה, היה חובש קרבי בגולני במלחמת יום כיפור. כשהיה תחת אש תיעד את המתרחש על גלויות ודפים. עד היום הוא לא מבין איך נשאר בחיים.

17/10/2012

“הכל התחיל כשהודיעו לנו על העלייה לחרמון והכיבוש. כמו תמיד שִמחה לעשות משהו היסטורי, ומצד שני חשש כבד. היה ברור לכולם שיהיה קשה ושלא כולם יחזרו” כך כתב אבא שלי, אבי סטרומזה (59), ביומן המלחמה שלו באוקטובר 1973.

הוא היה חובש בפלוגה בגולני, וביום כיפור הקפיצו את הפלוגה שלו והודיעו להם שפרצה מלחמה. “חילקו את הגדוד לפלוגות” הוא מספר, “אנחנו ירדנו דרומה לאזור סיני, ושתי פלוגות עלו לחרמון לנסות לכבוש. מאוד התלהבנו, שמחנו שסופסוף נעשה משהו. לא הייתה הרגשה של פחד, רק של התלהבות”.

כשהמתינו בדרום כשבועיים, היו עסוקים בעיקר באכילת ממתקים ועישון סיגריות, עד שהגיעו ידיעות על החבר’ה בחרמון- המג”ד נהרג ואיתו עוד 46 חיילים, שאת חלקם הכירו. “התגובה שלנו הייתה דיכאון כללי, פתאום בתוך כל החגיגה שהיינו בה, הבנו שזה על אמת כל הסיפור הזה. זאת מלחמה עם הרוגים ופצועים”.

מצד אחד הייתה תחושת דיכאון, ומצד שני זה דירבן אצל החיילים עוד יותר את ההרגשה שהם רוצים לעשות משהו לפני שהמלחמה תיגמר וכל שיוכלו לספר יהיה איזה סוג סיגריות עישנו ומה אכלו. “החבר’ה רוצים לספר על המלחמה ולהתגאות, ובשלב הזה אין להם בסיס לכך” כתב ביומנו. את יומן המלחמה כתב על גלויות אותן חילקו לחיילים על מנת שישלחו מכתבים הביתה. עצם התיעוד נראה היה לו מרתק.

אבא שלי

לקראת סוף המלחמה הוחלט לנסות שוב לכבוש את החרמון, והטיסו את הפלוגות מהדרום לסוריה. “אספו את כולם ואמרו שבלילה מתחילים את הכיבוש. המח”ט דיבר עם כל החטיבה ואמר ‘מחר בבוקר דגל ישראל וגולני יתנופפו שוב על החרמון’”. באמצע הלילה הועלו החיילים לנגמ”שים, איתם נסעו עד לנקודה מסוימת, בה ירדו כולם עם ציוד והחלו לטפס. “הדקות הראשונות היו מאוד קשות” מספר אבא שלי בשצף דיבור של מי שזוכר את הדברים כאילו התרחשו אתמול. “גם ההתרגשות הייתה חונקת, וגם עצם העלייה, הטיפוס הקשה פיזית”. לא היה להם מושג לקראת מה הם הולכים, איך זה נראה ואיך מגיעים לשם. “אנחנו ידענו שהולכים לכבוש את החרמון, להילחם ולעזור לאלה שכבר שם”.

כשעלה אור ראשון בשמי החרמון, החלו חיילי גדוד 51 להוריד את הפצועים למטה והפלוגה של אבא שלי באה במקומם. “היו שם מראות לא מלבבים. אנשים עם רגליים קטועות, מדממים, פצועים, צועקים”. כשכבר היה אור מלא, הבחינו כי המפקדים שלהם כבר מנהלים חילופי אש עם הסורים. “הסורים ישבו במחפורות עם רובה צלפים, מוגנים, ועשו בנו מטווח כמו ברווזים. כדור ובן אדם נופל. עוד כדור ובן אדם נופל”. המח”ט שעלה עם הכוחות עמד וחילק הוראות לחייליו, ונפגע. “הוא היה איש ענק, קרוב לשני מטר גובה, ופשוט ירו בו בגב. החלו לצעוק ‘חובש חובש’, ורק כשהגעתי לטפל בו הבנתי שזה המח”ט. עם כל הגודל שלו, הקצונה והפיקוד, הוא צעק ‘אמא אמא’ והעביר את הפיקוד למישהו אחר.

לאחר שחבשתי אותו לקחו אותו ארבעה חיילים עם אלונקה, על מנת להורידו למקום בו יוכל לקבל טיפול. בעודם הולכים, נורה אחד מסוחבי האלונקה ונהרג במקום. כך היה במשך כמה שעות, מתקדמים קצת, הם יורים עלינו ואנחנו יורים עליהם”. ביומנו כתב אבי: “אחד הפצועים צעק ‘תזיינו את האמא שלהם, תקרעו אותם’. ובליבי אני חושב שחייבים למלא את בקשתו”.

מתוך יומן המלחמה

“רצתי מאחד לשני וטיפלתי בפצועים, הייתי זקוף לגמרי ולא עניין אותי כלום. לא הייתי מודע לסכנה. זה מה שלימדו אותי- לחבוש ולטפל, אז אני רץ ומטפל. המ”מ צעק לי לשכב ולא לרוץ ככה בין אנשים, ועד היום אין לי מושג איך לא ירו בי, כי היו קטעים שלא הייתי מוסתר וברור לי שראו אותי”. בשלב מסוים לא הייתה ברירה אלא להסתתר מאחורי הסלעים, כיוון שהיריות הפכו תכופות. “זה היה שיא הקרב, התחלתי להבין שזה קצת מסוכן האירוע הזה.

לשמאלי היה אחד החיילים שנהג כאילו הוא באימון. באימון צועקים ‘אש אש אש’ ומסתערים, וכך הוא עשה. ברגע שהתרומם הוא חטף כדור בראש דרך הקסדה ונפל כ-5 מטרים ממני. מימיני התחבא מאחורי סלע המ”מ של החייל הזה, והוא אמר לי ‘סטרומזה תיגש אליו לטפל בו’, ועניתי לו שאני לא יכול כי יורים עליי. ניתן היה לשמוע את פגיעת הקליעים בסלע בו התחבאתי ולראות את האבק שיוצא ברגע הפגיעה. אמרתי לו שאם אני זז יהיה לנו חייל פצוע ראש וחובש הרוג. המ”מ אמר שהוא יפנה אותו, ובשנייה שרק ניסה להתרומם מהמחבוא עם חלק גופו העליון, חטף כדור בלב, צעק ‘איי’ וצנח מת”.

הרגע הזה שבר את אבא שלי. הוא לא זוכר את התגובה שלו, אך ביומנו כתב: “אני מתחיל לבכות ונשבע לא להוציא את הראש כדי לא למות”. מאותו רגע, כל שרצה היה לסיים את הקרב הזה בחיים.

בשלב כלשהו של הלחימה לא הייתה תחמושת, וחיילים החלו יורדים ברגל ועולים בחזרה את כל העלייה עם ארגזי תחמושת כבדים. “פשוט לא היו כדורים לירות! זאת הייתה האכזבה מצה”ל. לפני זה חיינו בסרט שאין דבר כמו צה”ל, ופתאום רואים שזה שכונה, ושזה לא כזה קדוש וטהור. היה גם מאכזב לראות מפקדים שבורחים אחורה, זה ההיפך מכל מה שגדלנו עליו”. כשהבינו שחיסלו את הסורים, הרס”פ תלה את הדגל על בחרמון. ביומן כתב אבי: “אני במוצב בחרמון שנמצא בידינו אחרי הכיבוש. אני לא מבין איך נשארתי בחיים, אני עדיין המום”.

החיילים החלו לרדת מהחרמון, ובדרך למטה ראו חיילים מתים שנותרו במקום מהקרב הראשון. “היו שם מראות מזעזעים של גופות מנופחות כמו בלון, שרואים רק את הדיסקית”. אחד החובשים צעק לאבא שלי “סטרומזה, אתה תקבל צל”ש”. הוא ענה לו בביטול, “חשבתי בלב, ואני חושב כך גם היום, שאם הייתי נהרג הייתי נכנס לרשימת הצל”שים”. המ”מ שהתחבא בסלע לימינו של אבי, קיבל לאחר מותו עיטור עוז.

אני ואבא, 2007

אבא שלי לא מתעסק הרבה במלחמה, לא חושב עליה הרבה, ואפילו לא חולם עליה. אך סימן שאלה אחד מרחף מעל ראשו. “הדילמה של יום הקרב הזה לא נגמרת אף פעם, מה הייתי צריך לעשות, האם אני, בתור חובש, הייתי צריך לטפל בחייל הזה בכל מקרה, גם אם בטוח שאיהרג, או שעליי להיות פחדן, נורמלי, אנושי, ולהתנהג כמו שאני התנהגתי. זה סימן שאלה שכנראה לא תהיה לו תשובה”.

את הפחדים שלו ממקומות סגורים ומחושך ואת השנאה לסרטי אימה, הוא לא מייחס באופן ישיר למלחמה. “אין לי קבוצת ביקורת לדעת איזה אבי היה בלי היום הזה בחרמון, ומעולם לא הרגשתי איזה לחץ ללכת ולדבר על מה שהיה שם עם מישהו מקצועי. אין לי קולות או תמונות שחוזרים אליי, וראיתי רגליים חתוכות ומוחות שפוכים. פסיכולוגים אולי יקראו לזה סוג של הדחקה. כל פעם בימי זיכרון ובחודש אוקטובר אני חושב, ביני לבין עצמי, על אותו יום. חושב אם פעלתי נכון”.

כשהסתיימו הקרבות הובאו החיילים לקיבוץ דן, שם התקשר כל חייל מהטלפון הציבורי למשפחתו. “התקשרתי הביתה וסיפרתי שאני חי”. ההורים, שלא שמעו ממנו כשבועיים, הגיבו בבכי והתרגשות. כשחזר הביתה, לתל אביב, התייחסו אליו בכבוד. “נסעתי באוטובוס ואני זוכר שלא נתנו לי לשלם, ואנשים אמרו לי ‘בוא, שב, אתה חייל’. זאת הייתה מלחמה ארוכה וטראומטית ולראות חייל היה אז ביג דיל”.

אבא שלי תמיד אומר שכל יום שהוא חי זה סוג של רווח. “ברור לי שהייתי צריך למות ביום הזה”, הוא מסכם, ולוגם מכוס היין שלו. לחיים.

עוד מהבלוג של סטרומזה

תצוגה מקדימה

הגברים שגרמו לי לבכות מרוב צחוק

לרכישת כרטיסים למופע הקרוב לחצו כאן... כסא בר, בקבוק מים, וילון אדום ומיקרופון. זה כל מה שיש על הבמה. מפחיד. אני בלחץ בשבילם. הלוואי שיהיה מצחיק. אני לא אוהבת סטנד אפ. אני מאוד אוהבת...

תצוגה מקדימה

הלילה בו התאהבתי במצפה רמון

בדרך למצפה רמון, כשהבניינים הגבוהים והכבישים הפקוקים מתחלפים בהרים בהירים וכביש ריק, דיברנו על מירוץ החיים, על השיגרה ועל עבודות ששוחקות את הנפש ולפעמים נשארים בהן בכל זאת. כשהגענו למצפה נזכרתי שיש גם חיים אחרים. את...

תצוגה מקדימה

רווקה זקנה

קוראים לי סיוון סטרומזה ואני רווקה בת 30, כמעט 31. למה רווקה? כי ככה יצא. כי ככה זרמו החיים, הגורל, "המצב", הנסיבות. לא, אין אצלי משהו "לא בסדר", הכל מתפקד (חוץ מהבלקברי). לא, אני ממש לא דוגמנית, אני מטר וחצי ויש לי חזה קטן, אבל אני...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה