הבלוג של סטרומזה

stromz

34, כותבת. אוהבת. חושבת. לאו דווקא בסדר הזה.

עדכונים:

פוסטים: 26

החל מספטמבר 2012

16/11/2012

כל היום חיכיתי כבר לצאת מהדירה. אחרי שעות של ישיבה מול המחשב ועבודה מהבית, קבעתי עם חברה מהדרום שבאה לסופש הביתה, למרכז. בשיחת הטלפון היא מספרת כמה היה לה קשה לעזוב את שותפותיה בדרום, במלחמה, כשהן לא יכולות לישון בלילה מרוב אזעקות, כשנופל להן קסאם מחוץ לבית. אני מבינה אותה. מדברת עם חבריי יוצאי הדרום ורובנו מרגישים רצון וצורך להיות שם איתם בדרום. לסבול איתם ביחד ולא לראות את זה מהטלוויזיה. אני מרגישה כמו בוגדת כשהם עוברים את זה לבד. חיכיתי כבר לבירה שלנו ביחד. להוציא. לשתף. לחפור.

רגע לפני שיצאתי מהדירה, הרעש הזה התחיל. בהתחלה נשמע כמו אחת מאזעקות האמבולנסים שנשמעות באזור לא מעט פעמים. ואז הבנתי. קפאתי במקום, מול המחשב, יד אחת על העכבר, יד שנייה כותבת סטטוס בפייסבוק. “אוקיי למה יש אזעקה בגבעתיים?”. עד שהסתיימה האזעקה לא הצלחתי לזוז. כאילו הייתה זו צפירה ביום הזיכרון. עמדתי ולא זזתי. עד שהרעש הזה נגמר.

**מצטיידת למלחמה**

שיחת טלפון עם החברה שאיתה אני אמורה להיפגש. עוד 5 שיחות בממתינה. אנחנו מתלבטות אם לצאת או לא, ואני מתחילה לצחוק צחוק בלתי נשלט. צחוק היסטרי שלא יכולתי לעצור. אחרי השיחה איתה, עוד שיחה מחברה מאמסטרדם שבאה השבוע לביקור בארץ. אני נקרעת מצחוק. היא שואלת אם אני בהיסטריה, ואני מתחילה לבכות. אפילו לא מצליחה להסביר לעצמי למה. אני מסבירה לה, תוך כדי בכי וצחוק, שזה לא אני, זאת התגובה של הגוף שלי. אין לי חלק בזה.

אחותי מתקשרת, רוצה שאחזור איתה למושב. אני מתלבטת ומודיעה שאני נשארת ואחזור מחר. אני מרגישה שמכאן אני עדיין לא יכולה ללכת. אני צריכה להתמודד. “הכל בסדר” אני משקרת. בדרך לפאב בתל אביב אני מתפללת שלא תהיה עוד אזעקה. אני יושבת באוטובוס ומתקשה לנשום. באמת מזמן לא היה לי התקף חרדה. כל השיחות באוטובוס סובבות סביב האזעקה, איפה זה פגש אותך, לאן הלכתם, ואיזה פחד. תכלס, איזה פחד.

אני בטוחה שכמוני, מרכזניקים רבים ימלאו את הברים בתל אביב כדי “להתמודד” עם המצב, ללגום טיפות של אסקפיזם מהמדינה המשוגעת הזאת שלא יודעת מרגוע. להפתעתי, הרחוב התל אביבי עמוס הברים די ריק. אני מבינה ולא מבינה את זה בו זמנית. אישה מבוגרת בחולצה ורודה וללא חזיה עוצרת אותי ברחוב ושואלת אם ראיתי חדשות. היא מספרת שעזבה הכל ויצאה מהבית כי לא ידעה מה לעשות עם עצמה. “איזה פחד” היא אומרת, ומתלבטת מה תעשה אם תהיה שוב אזעקה. “הכי חשוב זה שתצאי לחדר המדרגות במקרה כזה”. אני אומרת לה בביטחון, ולא מספרת לה שכשהייתה אזעקה הרגליים שלי נדבקו לריצפה וקפאתי במקום, מבלי יכולת להזיז את עצמי לאן שצריך. היא מאחלת לי ערב שקט, אני עונה ב”אמן”, ומרגישה את הדמעות שהחזקתי כל הדרך באוטובוס, מאיימות שוב לפרוץ החוצה.

במרפסת של בר תל אביבי, עם החברה הדרומית ושני חברים שלה שאפילו לא הכרתי, פשוט ישבנו וצחקנו. שָתינו וצחקנו. אפילו שלרגעים נראה שמה שחלקנו רוצים לעשות זה לבכות. שתינו וצחקנו, כשכל כמה דקות מישהו מאיתנו זורק “יהיה בסדר” או “אין מה להיכנס לפאניקה”. הכל בסדר.

אני שולחת סמס לחברה בדרום, “נראה לי שאצטרך טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי אחרי השנה הזאת”. היא עונה לי “כולנו”.

לכי תסבירי למישהו שלא עבר “את זה” למה בחורה בת 30 יושבת בגבעתיים ולא מצליחה להתרכז בכלום. למה היא עוברת מחדשות וואי נט, לריפרוש אובססיבי של רוטר, לערוץ 2 בצפייה ישירה, לדיווחים של חברים בפייסבוק. לכי תסבירי שכשהיו השבוע זיקוקים באזור גבעתיים נפל לך הלב. לכי תסבירי איך את בכלל לא באזור הבלאגן ועדיין את דרוכה כל הזמן. אין למי להסביר, כי זר לא יבין. ואולי טוב שכך. זאת לא תחושה שהייתי מאחלת להעביר הלאה.

בשעות של לפני הירדמות, אני מסבירה לעצמי, למרות שאני יודעת את זה, שאין קשר בין מה שקורה עכשיו לבין ההפגנה, היום האדום והעצומה שהייתי חלק ממנה בימים שלפני ההסלמה, שהפכה למבצע עם שם לא מוצלח. אני מסבירה לי שזו תמימות, יהירות ואופטימיות יתרה לחשוב שכמה איזכורים בתקשורת וילדים עם חולצה אדומה יגרמו לממשלת ישראל להגיב. ועדיין, משפטים שאני שומעת מאנשים כמו “הנה, עכשיו את מרוצה? נכנסים לעזה” או “עכשיו הייתה אזעקה גם בתל אביב, הצליח לך” לא נותנים לי מנוח. הדבר האחרון שאני כרגע, זה מרוצה.

אני מתה מפחד שהצבא ייכנס למבצע קרקעי ויהיו הרוגים. אני מתה מפחד שתהיה עוד אזעקה במרכז, ואיך אגיב הפעם. אני חוששת שאיבדתי אולי את החוזק שלי, ושהחודש האחרון אולי גורם לי להישבר לאיטי. אני חוששת שאני לא באמת יודעת איך להתמודד עם המצב הזה. אני חוששת שלעולם לא אחזור להיות “נורמלית”. ואני בעיקר חוששת.

עוד מהבלוג של סטרומזה

תצוגה מקדימה

הגברים שגרמו לי לבכות מרוב צחוק

לרכישת כרטיסים למופע הקרוב לחצו כאן... כסא בר, בקבוק מים, וילון אדום ומיקרופון. זה כל מה שיש על הבמה. מפחיד. אני בלחץ בשבילם. הלוואי שיהיה מצחיק. אני לא אוהבת סטנד אפ. אני מאוד אוהבת...

תצוגה מקדימה

הלילה בו התאהבתי במצפה רמון

בדרך למצפה רמון, כשהבניינים הגבוהים והכבישים הפקוקים מתחלפים בהרים בהירים וכביש ריק, דיברנו על מירוץ החיים, על השיגרה ועל עבודות ששוחקות את הנפש ולפעמים נשארים בהן בכל זאת. כשהגענו למצפה נזכרתי שיש גם חיים אחרים. את...

תצוגה מקדימה

רווקה זקנה

קוראים לי סיוון סטרומזה ואני רווקה בת 30, כמעט 31. למה רווקה? כי ככה יצא. כי ככה זרמו החיים, הגורל, "המצב", הנסיבות. לא, אין אצלי משהו "לא בסדר", הכל מתפקד (חוץ מהבלקברי). לא, אני ממש לא דוגמנית, אני מטר וחצי ויש לי חזה קטן, אבל אני...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה