אני ואתה נשנה את העולם. פרק שני

בחורה עם מחשב נייד

גאנה, הגענו

לאחר 2 טיסות ונסיעה של ארבע שעות הגענו ל"הונולולו" אכסניה בה נלון בשבועיים הקרובים. הבית הזמני שלנו  ללינה, לאכול ולשהות לאחר הפעילות היומית. חדרים "משופרים" עם מקלחת ושירותים ודלי גדול. הדלי שילווה אותנו כאשר אין מים בכלל או שהם זורמים מברז הכיור. כך גם המאווררים, המזגנים – עובדים או לא, משנים את האוויר בחדר או שמהווים עוד פריט בחדר. ארוחות הבית נסבו על לחם וחביתה בבוקר, אורז, עוף וסלט חסה בצהריים, אורז, עוף, סלט חסה בערב. מדי פעם הופתענו בפסטה ובירקות מבושלים. כך גם לגבי הישיבה – כל מקום פנוי על מרצפות ה"מרפסת", וה"חצר"– הוא מקום לישיבה.

גרסת המנגל במטבח
גרסת המנגל במטבח

כל אלו היו רק התנאים. למדנו כולנו שככה זה וזה בסדר. למדנו גם שניתן להתקלח בפחות מים מאשר במקלחת בבית, שלא תמיד הצבע שנדבק לגוף יורד או שלא תמיד רואים את כל הצבע שנותר, שאפשר לשבת על הרצפה לאורך זמן ובכל מקום, שכאשר אתם באים למטרה מסוימת, השולי והבסיסי באמת שוליים ובסיסיים.

יצאנו לדרך של עשיית טורבו.

בבית הספר "שיקגו" בכפר denu כ-550 תלמידים. בנייני כיתות וגני ילדים, חצר ענקית מלאת חול וחול עליהם הסתערו 39 מופלאות ומופלאים (כן, כן 32 משלחיסטיות ו-7 משלחיסטים. אבל זה נושא לפוסט אחר) פעלנו בכל דרך אפשרית למקסם את העשייה. כל יום התחלקנו לבוקר של הוראה/הדרכה ושיפוצים, והמשך היום של שיפוצים.

 

יום אחר יום בית הספר קיבל צורה, צבע, תוכן, והשראה. צבענו קירות, שיפצנו כיתה מוזנחת לכדי ספרייה מלאת צבע, יצירה, ספרים ומקום ללימוד ולרביצה, עזרנו וסללנו חלק משביל הנגישות, כתבתו משפטי השראה, לוח כפל, רכשנו מתקני שעשועים, משאבה למים זורמים, אילתרנו והכנו רשת כדורעף כמו בוגרי צופים טובים.

הספרייה
הספרייה

 ואת הכל עוטפים הילדים המקסימים, שבאים ומחבקים, צוחקים, עובדים יחד איתנו, רוקדים, שרים, שמחים, לומדים בהקשבה מלאה ובכבוד גדול, מצטלמים. השמחה שלהם מדביקה אותנו ומראה לנו כי האושר לא תלוי בחומריות, בעושר ובתשתיות.

 משלחת המופלאים לפני פרידה

משלחת המופלאים לפני פרידה

 

קצב העשייה, ההתלהבות שמייצרת עוד משימות, התחושה של זמן מוגבל, הקשר עם הילדים – מייצרים אדרנלין הזורם כל הזמן, כמו אינפוזציה טובה, ואין תחושת כאב או עייפות. רק כאשר שבים לנוחות של הבית, למים זורמים וחמים, לפינוקים האחרים – מרגישים את העמוס הרגשי והפיזי.

התמונות, הסיפורים לחברים ולמשפחה על מה שהיה, השיחות עם המופלאים שנדמה שרק הם באמת מבינים את גודל העשייה, כל אלו מנחיתים לאט לאט וברכות את החוויה בלב ובזיכרון.

בפרק הבא: רגע לעצמי

תמר בדרכים
אישה של מלא דברים בעוצמות שונות. הרבה שיווק, מעט ייננית וצלמת. מחייכת, לא פחות מתנדבת. הרבה שוקולד וקמח לבן בצורות שונות, לא מספיק תיירת. אוהבת....