הבלוג של סתיו יהלום

stavya

ביקורת על תרבות ואקטואליה

עדכונים:

פוסטים: 1

החל ממאי 2018

על מי רביב דרוקר באמת מגן כשהוא קורא לסטודנטיות “מניפולטיביות ומרושעות”?

02/07/2018

 שוב עיתון הארץ ממהר “לאזן”
לצד השיגו של הפמיניזם בתקופה הנוכחית של חשיפת הכמות הבלתי אפשרית של גברים מטרידים, יש כח עיקש עיוור ודכאני שדואג להזהיר הלוך ושוב מסכנותיו של הפמיניזם ולסמן את גבולותיו שחלילה לא יחרוג מהם.
האחרון הוא רביב דרוקר; עיתונאי עם אמינות גבוהה, גם בעיניי, שמתייחס לסיפור האחרון על העסקתו של חיים רמון כמרצה באונ’ תל אביב, המחאה הפמיניסטית שפרצה בעקבות כך ותביעת ההשתקה שחיים רמון בחר להגיש נגד אחת הסטודנטיות על כך שכינתה אותו במכתב עבריין מין. המסקנה של דרוקר מכל המקרה: הפמיניסטיות הקיצוניות איבדו את הצפון, וחיים רמון הוא קורבן של ציד מכשפות.
לאורך כל הטור דרוקר מנסה להקטין את המקרה שרמון הועמד לדין בגינו, ולהעמיד מול זה את זה את “המחאה הלא פרופורציונלית של הסטודנטיות  הפמיניסטיות”, עד שלבסוף חותם את הטור בכך שהן “מניפולטיביות ומרושעות”. הטיעונים הקודמים שנתן אפילו לא כל כך משנים, כשעומדות מולו כאלה מפלצות באמת אין ברירה אלה להיאבק בהן בכל העוז.

בואו פשוט נסכם את החשש שבגדול כל ממשטרי המחאה עומדים בבלבול והשתאות מולו: איך אני בתור גבר נורמלי (או לחלופין איך בן זוגי, אחי, בני)  שהטריד מינית, יכול לזכות מחדש במוניטין שלו ולעבור הלאה בחיים? די חלאס, היה, התחרטתי ונגמר.
התשובה היא שכרגע, על פי התגובות הקבועות של גברים מואשמים, אין שום סיבה להניח שגבר מואשם למד את הלקח, ואין שום סיבה להניח שאנחנו כגברים למדנו את הלקח אם אנחנו מגנים על עברייני מין ודורשים יום אחרי שכבר נסלח להם.
פה נתקע השיח, ואנחנו נמשיך להרגיש תקועים אם לא נתחיל להפנות את הביקורת כלפי עצמנו, הגברים, והחינוך שלנו לגבריות. זה כנראה הדבר היחיד שיתחיל לאותת שאנחנו מנסים לעבור האלה ולהשתפר כחברה.
רביבד רוקר מתוך רשימת " המשפיעים של גלובס 2016" של עיתון "גלובס"  צלם: רמיז רנגר

פמיניסטיות עשו כבר כל מה שניתן להעלות על הדעת כדי שנהיה מודעים לחומרת הבעיה, להיקף שלה ולסכנה המוחשית והמידית שהיא מייצרת וכל זה כבר היה צריך להיות מובן מאליו, אבל כל עוד ננסה להשתיק ולהעלים כל מקרה של הטרדה במהירות המרבית מהעין הציבורית, לא תהיה ברירה אלא להזכיר לציבור האדיש שהמציאות חושפת נשים לסכנה, כל הזמן, והתנצלות ציבורית בפני עבירות מין, היא בדיוק הדבר שמשמר את הסכנה. חלק מההתנצלות הזו היא העסקה של אדם מוכר וחזק שמעולם לא באמת לקח אחריות על מעשיו במקום יוקרתי ומכובד שנותן לו את חסותו.
חיים רמון הוא דמות ידועה ובמקרים מסוימים יהיה חשוף למחאות ציבוריות, אפשר להתלונן על זה שזה לא הוגן, אבל זה די ילדותי בהתחשב בנסיבות, זה בא עם הטריטוריה.
המציאות המפחידה באמת היא שכרגע מרצים אנונימיים יותר, עוברים חופשי בין מוסדות לימוד, לאחר שהואשמו בהטרדה או יותר מזה במוסד אחר. אם לא הייתה מחאה על זה לאף אחד לא היה מושג, לכן המחאה הנוכחית הכרחית ודחופה.

התגובה של חיים רמון לכך מעידה הרבה יותר על המקום שלנו כחברה, מאשר המחאה. הוא יכל להסביר את עצמו ולקחת אחריות ולהבין את החשש שעבריין מין יתקוף שוב, ולא צריך הוכחה משפטית כדי להבין שזה יכול לקרות שוב, הסטנדרטים בחברה הם ההוכחה לכך.
מרוב פחד לעמוד מול הטענות הלגיטימיות לחשש מהעסקתו, הוא לא הבין שהוא החזק בסיטואציה, שהוא זה שיכל בגישה נכונה שלא מנסה לטאטא את האשמה להרוויח את עולמו.
הכישלון של רמון והקבר שחפר לעצמו, זה הקבר אותו אנו חופרים לעצמינו כחברה.
אי לקיחת האחריות תוקעת אותנו ומבטיחה שאותן בעיות יחזרו על עצמן, וביניהן הבעיה הדמיונית שגבר שהתחרט לא יזכה לכפרה.
הכוונה בדמיונית היא שבעצם לא ממש נסינו לקחת אחריות, וזה לא אומר להצביע על עבריין סידרתי ולהגיד שהוא מפלצת, זה להגיד: איך זה יכול להיות שחלק בלתי נפרד מהגבריות שאנחנו מזדהים על פיה הוא יחס משפיל ומפלה לנשים ואיך אפשר לקחת את ההגדרות השרירותיות האלו של גבריות ולהפוך אותן לערכים אמתיים. ערך אחד שצריך לאמץ בדחיפות הוא שגבריות זה אחריות למעשים שלך, אבל חשוב לזכור שהבגרות האמתית היא להבין שהמעשים שאנחנו עושים לא יעלמו לעולם ולא צריכים להיעלם, האחריות שלנו היא להוכיח יום אחרי יום שאנחנו לא ניתן לאותה התנהגות להישנות. אי אפשר להתנצל ולגנות ואז לסייג ואי אפשר להגיד לא נורא ושהפמיניסטיות מגזימות, כי זה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, כי זה מוכיח שלא באמת למדנו את הלקח ולא הבנו את החומרה. אולי כשזה יתחיל לקרות תהיה ערך לחרטה ויהיה אפשר לתת הזדמנויות שניות שהורווחו ביושר.

עוד מהבלוג של סתיו יהלום

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה