נער האופניים/אלי עמיר-סקירת קריאה

דוח קריאה שהתנדבתי לכתוב על ספרו החדש והנפלא של אלי עמיר-נער האופניים, מסיבות שהיו ידועות לי, כתיבתו של האיש, ספריו הקודמים והתקופה עליה מדבר. לקחו אותי גם לחוויה אישית מרגשת, על הספר ועל הנגיעה שלו בי, אני כותבת בפוסט זה.

כאשר ביקשתי לקבל לידי עותק מספרו החדש של אלי עמיר-נער האופניים, ידעתי שמזומנת לי חווית קריאה מענגת, לא ידעתי עד כמה.

אני אוהבת את כתיבתו של עמיר, והנושאים בהם הוא עוסק מעניינים אותי. כמורה להיסטוריה אני נדרשת כל שנה לשוב ולהסביר את התקופה המסעירה הזו בתולדות המדינה והעם, של העלייה ההמונית וקליטתה ,לנערים ונערות צעירים, שאין להם שמץ של מושג מה שהתרחש כאן, ובהזדמנות זו, לנסות להבין עוד משהו בעצמי.

כך שאם אתם רוצים במילה אחת את חוות דעתי על הספר, אני אומרת לכם, לכו להתחיל מיד לקרוא אותו, אפילו וותרו לשם כך על המשך סקירה זו. הספר הוא ספר מופת. לטעמי אחד מהספרים שצריכים להופיע ברשימת הקריאה האישית של כל ישראלי, לצדם של  "רומן רוסי" של מאיר שלו, ו"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז.

New Doc 2019-03-25 22.13.29_635x1024

לצערי, בימים האחרונים, המציאות הישראלית העכשווית לקראת הבחירות המתקרבות, יוצרת בי מועקה, תסכול, תחושת אובדן דרך, והתפרקות הערכים הבסיסיים והמשותפים לכולנו עליהם נבנתה מדינת ישראל. הספר לא רק היווה לי מקום מפלט מכל אלו, אלא העניק לי את החוויה ההפוכה. זאת לא כי חסך חלילה מקוראיו את האמת הכואבת והערומה, על התנהלותה של ישראל הצעירה בשנות קליטת העלייה ההמונית הגדולה. להפך, הוא הכביר במילים, שחלקן היו כל כך כואבות וקשות לעיכול, שלמרות שקיבלתי את הספר בכדי לבטא את התרשמותי ממנו, וחשוב היה לי להגיש אותה כמה שיותר מהר, לא יכולתי לקרוא יותר משניים שלושה פרקים בערב, חווה את המועקות, מריחה את הריחות, שומעת את הקולות, מרגישה את עקיצות הפשפשים (הקטמלים בשפתו)  על המזרונים בצריף השוודי בכפר העיוורים בעל השם מאיר העיניים –כפר אוריאל. כמו גם את התבדרות שולי יריעות האוהל המצליפות בגשם וברוח ב"שער עליה". כואבת את הכאבים, האכזבות, הדחייה, והגעגועים למה שהיה.

היו ימים שבהם אמרתי לעצמי:  "די, קראת מספיק, כתבי את התרשמותך מבלי לסיים את הספר, מה שכבר קראת, מספיק טוב כדי להמליץ על הספר ואיכויותיו, והמשיכי לאט לאט, קחי אויר". כך חשתי אחרי מאה עמודים, ואחרי כל מאה נוספת משש מאות עשרים ושלושה עמודי הספר. שמחה כל פעם שלא מיהרתי לכתוב, כי הנה, הגיע עוד פרק שהוא "הפרק" של הספר.

פרקו הראשון של הספר לטעמי הוא יצירת אומנות בפני עצמה, אין דבר שעמיר הרגיש כל כך בכתיבתו, לא מניח בפנינו. זו גדלותו של הספר, הכל מונח פרוש ופתוח לפני הקורא. הוא אינו מסתיר דבר, גם את חולשותיו, כעסיו, מכאוביו, בגידותיו, תשוקותיו, רעבו ופגיעותו.

הספר מתאר את המציאות כפי שהיא, מנקודת מבטו של נער חסר גיל, בוגר כל כך בחשיבתו והתמודדויות שנכפו עליו, וצעיר כל כך בגילו. הוא מניח לפנינו הקוראים דבר על יד דבר. הוא אינו שופט וגם אינו מייפה. החשוב ביותר לתחושתי, הוא אינו מאשים, ואינו מתבצר בעמדתו של צד אחד. עמיר, כמו כולנו, נמצא בכל אחד מהצדדים.

הוא מדבר על מנגנון הפקידים של מפא"י, על שיטת ה"פתקים" ועצרות אחד במאי, ומספר כיצד נתרם על ידי אותם אנשים באופן אישי מיטיב ומסור. הוא מדבר באותה ראייה נוקבת על הוריו, על חורבן חיי העבר שלהם,  כמו על התנהלותם התובענית  והנוקשה מולו, דבר לא נסתר מעיניו, ודרכם גם מעינינו.

אין טובים ורעים בסיפורו, יש מציאות מורכבת מאוד, יש מעשים טובים ויש מעשים אחרים, והקורא ישפוט. היא אינו תעמולתן, הוא אינו נסחף לקורבנות. יש בו הכרת תודה, ויש בו כבוד עצמי גאווה ותבונה, ולכן מתאפשר לעשות עמו את המסע הספרותי והרגשי עם שק היוטה הכבד של העיתונים, מדווש על אופניו בעליות ברחובות ירושלים, ומטפס על מדרגות הבתים ברחביה, טלביה והמושבה הגרמנית.

IMG_20180709_115742_1024x768

על כל מה שהזכרתי, ועוד, מבלי להיכנס לתוך העלילה עצמה, כדי לא לפגוע בחוויית הקריאה שלכם, הספר נהדר בעיניי, כדאי לפנות את הזמן והלב, ולצלול לתוכו.

חוויה נוספת שהעניק לי עמיר בספרו, אליה כלל לא הייתי מוכנה, אך נהניתי ממנה מאוד, הוא המפגש המחודש עם אמי, מלכה ז"ל. לפני כשלוש שנים הלכה אמי לעולמה, לאחר עשור של דמנציה קשה, וגם לפניהן, לא היה קל או פשוט.

עמיר מספר על אמו שבגיל 37 כבר היתה שקועה ב"עצבונותיה", כמו שהוא מכנה אותם, כתוצאה מהשבר הגדול, והפכה יחד עם אביו, את בנה הבכור, אותו, לנושא על כתפיו הנעריות את הדאגה לגורל המשפחה, עתידה וכבודה במחיר של אובדן ילדותו, תמימותו, חלומותיו, מסלול ההגשמה שלו, והקשר המשפחתי הטבעי והתקין עם אחיו .

לא רק מן הממד הזה הרגשתי קרבה רבה  אל הכותב, אלא גם אל החוויות אותן תאר מ"ירושלים של פעם". השילוב של נער בן -מהגרים שמנסה למצוא ולפלס נתיבות כדי להשתלב בתרבות, לשלוט בשפה, להתקיים, לאכול ולהתפרנס בעיר כשהוא חש לבד בעולם. כך התנהלה אמי לאחר מות הוריה, אמנם נולדה בארץ ונשארה עם קורת גג לראשה, אך חשבה כל יום  איך ואיפה תאכל את ארוחתה הבאה. גם אמא שלי בדיוק כמותו, עבדה ב"סוכנות היהודית" כפקידה קלדנית. לומדת "הקלדה עיוורת" בכוחות עצמה בכדי להיות עוד יותר טובה. גם היא היתה בעלת מוטיבציה גבוה מאוד להצליח, מתרגשת מעוד דלת ועוד דלת שנפתחו בפניה, מעוד קידום שניתן לה באותו מנגנון, וראתה את הדרך להתקדם ולהיבנות במציאות החדשה.

IMG-20190325-WA0039_623x1024

גם אמא, שנאלצה לוותר על שנותיה האחרונות ב"תיכון" בשל מחלת אמה, אותה סעדה עד יום מותה, נכנסה לתוך לימודים ב"תיכון ערב" מגיעה עייפה וצמאת דעת לאחר יום עבודה, חוטפת חצי מנת פלאפל, ומנסה ללמוד, להרחיב את אופקיה, ולקנות את עולמה. פוגשת טיפוסים שונים ואחרים מאלו שהכירה בשכונת ילדותה, טווה אהבות ראשונות. ככל שתיאר עמיר את סמטאותיה של העיר, על חנויותיה, בתי הקפה, מסעדות הפועלים והטיפוסים המעניינים  נזכרתי באמי מדברת בערגה על השנים האלו.

הרגשתי פתאום שאני מצטערת שאני לא יכולה לשאול אותה , כמו פעם, מזמן מזמן אם היא זוכרת את המקומות עליהם דיבר, אם היא הכירה את האנשים, אם היא הריחה את הריחות, או לפחות להגיד לה:  "אמא, את חייבת לקרוא את זה, את ממש תאהבי". שנים רבות לא עלה בי הרגש הזה.

ואם אתם עוד איתי, אחרי כל הנגיעה הכל כך אישית הזו, שהרי הבנו שכתיבה טובה, היא כתיבה שמעוררת בך את הרגש שלך, ועמיר עשה זאת בגדול.

אז יש כאן גם סיפור אהבה מקסים.

אהבתי מאוד את הספר, מהפרק הראשון, חיכיתי לסוף, ולא רציתי שיגיע.

הדבר החזק ביותר בעיניי בספר הוא האמונה ברוח האדם, שהיא כל כך חזקה אצל עמיר, ומחזקת. תודה לך על יצירת מופת ישראלית

IMG_20190219_154906_1024x768

______________________________

תמונה 1-כריכת הספר נער האופניים

תמונה 2-מרכז העיר ירושלים

תמונה 3-אמא מלכה ביום חתונתה. (תודה לאחותי עופרה, ובתה אורי שעזרו לי להציג אותה)

תמונה 4-מסעדת "עזורה" בשוק "מחנה יהודה" שנזכרת בספר.

וכמו תמיד, תודה לעוזרים השקטים והמסורים שלי

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.