הבלוג של solche

Solche

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה... +עוד

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה ו-MA בדיפלומטיה); אוניברסיטת ייל (LLM במשפטים); ובית המשפט העליון. במקור מושבניקית, היום תל אביבית. גרה בשכונת פלורנטין עם בילבו הרועה האסיאתי. כפי שניתן להבין ממרבית הפוסטים, חיה את חיי הרווקות הארד קור. אבל לא רק אותם. בגדול, אלייב אנד קיקינג.

עדכונים:

פוסטים: 23

החל מדצמבר 2013

“קטנטונת, רוצה לעשות עליי סיבוב? יש לי אחלה מג’יק-סטיק”..

“הגברים כאן בעיר רק הולכים ומשתבחים”, חשבתי לעצמי וסגרתי את האתר המחורבן הזה, לא לפני שעניתי לפרינס צ’ארמינג – “ברור, מה הכתובת?”, קבעתי להיפגש איתו בתנאי שהוא מזמין לנו טייק אווי מהאיטלקיה ליד, התקשרתי לשם בעצמי כדי לוודא שהוא אשכרה עשה את זה, ונתתי לו ולמקל הקסמים שלו להתייבש כל הלילה עם מנת פסטה, מגש לזניה וטירמיסו אחד קטן קטן..

הייתי מבסוטה על עצמי אש. אבל כמה דקות לאחר מכן, הפולניה הממורמרת שבי החלה לבצבץ.. “תראי אותך.. אוטוטו בת 33.. כל החברות שלך כבר מיניקות. אבל את מה? מבזבזת את הזמן על שטויות.. מתנהגת כמו איזו תיכוניסטית.. לאן הדרדרת?”, שקעתי לתוך הספה. “די. זה פשוט לא עובד ככה. את עוזבת את האתר הזה! גמרנו! את תמצאי דרך אחרת, שמעת?”.

למחרת בבוקר, נחושה מתמיד, יצאתי לסיבוב בבלוק, להתרענן קצת ולחשוב על דרך נורמלית לקדם את עצמי אל עבר המטרה הנשגבת.. בדרך נכנסתי לפיצוציה והצטיידתי בבקבוק מים בטעמים ובסנדוויץ’ שמשום מה זכה לכינוי ‘כריך בריאות’.. “פאק! העיר הזו כל כך יקרה”, חשבתי לעצמי כשנפרדתי משני שטרות, “הדרך היחידה להתקיים פה בכבוד היא לפתוח פיצוציה.. או להתחתן עם בעלים של אחת”. ממ.. מעניין.. הסתכלתי על המוכר. “סך הכל חמוד. קצת חורג מטווח הגילאים שלך, נכון, אבל עם דיאטה הגונה, הסרת שיער לצמיתות בכתפיים, שניים-שלושה גורמטים פחות וקורס מזורז ללימוד השפה העברית, יש סיכוי שזה דווקא יעבוד”, חשבתי. “תגיד, כמה שנים יש לך את הפיצוציה הזו?”; “נשמה, אני עובד פה שכיר אני, למה?”; “אה, עזוב, לא משנה”..

חציתי את הרחוב והתיישבתי על ספסל ליד הגינה.. “למה לא הבאת איתך את ביל, הא? את אמא חרא, זה מה שאת. את יודעת את זה?”, נזפתי בעצמי, “תחזרי לדירה ותביאי אותו מייד!”.. אבל לא היה לי כוח. לקחתי עוד ביס של בריאות, הסתכלתי סביב, פיהקתי קצת, לגימה מהבקבוק.. ופתאום.. פתאום קלטתי אותו.. שם.. בצד השני של הגינה.. גדול כזה, כמו שאני אוהבת, קצת מקריח, ידיים טובות.. לבוש בחליפת ספורט, הוא ישב עם ספר, לא הצלחתי לראות איזה, בעוד הכלבלב השעיר שלו היה עסוק, כדרכם של יצורים מסוגו, בלחפור את דרכו לצד השני של הכדור. “ממ.. איי וונדר מתי הוא הגיע לכאן?”, התקרבתי קצת כדי לראות יותר טוב.. “כן, הוא דפנטלי נראה סבבי”, חשבתי וניסיתי לראות מה בדיוק הוא קורא. זו הייתה איזו שטות על איך לעשות את המיליון הראשון, או משהו בסגנון. מסוג הספרים שמעולם לא התחברתי אליהם. אבל למי בכלל אכפת מספרים?! הוא נראה כמו אחלה גבר! “את רואה? היית צריכה להביא את ביל.. אבל הי, אולי זה עוד לא מאוחר.. את כולה גרה חמש דקות מכאן”.

דפקתי ריצה של הלייף לדירה, “ביל! בוא בוא.. אמא מתארגנת חמש דקות והולכים לטייל, הגיע הזמן שתעשה חברים חדשים”.. ביל הביט בי מתוך הסלסלה הענקית שלו, מנומנם משהו, וחזר לישון. החלפתי לבגדי ספורט, סידרתי את השיער והתזתי קצת מהבושם. בדקתי במראה שהתחת שלי נראה מספיק אטרקטיבי.. “או יה! יו וורק איט אאוט גירל!”, צהלתי בסיפוק.. אבל אז גיליתי שיוצאים לי שומנים מהצדדים. “אוף אוף אוף, השלושה קילו האלה לא עוזבים אותי, קיבינימאט!”, התבאסתי. החלפתי לסט אחר, ואז לעוד אחד, עד שבסוף החלטתי ללכת על לוק הפיג’מה המגניבה, טיפל’ה מרושלת טיפל’ה משוגעת, מחול-מודרני-סטייל כזו.. “יופי, זה לוק מנצח, מי לא רוצה שהאישה שלו תהיה רקדנית.. הן הרי נורא גמישות כאלה”, מלמלתי ורצתי למדף הספרים. “טוב, ז’וזה סאראמגו לא, עמוס עוז לא, פול אוסטר לא, אנטון צ’כוב ממש לא.. או.. הנה!” הוצאתי משם את הספר היחיד שמעולם לא קראתי סלאש תכננתי לקרוא, ושאין לי אפילו מושג איך בכלל התגלגל אליי, ‘לצחוק כל הדרך אל הבנק’, ושמתי בתיק.. “שאלוהים יעזור לך, סולצ’ה, כדאי שכל הטירוף הזה ישתלם איכשהו”.

הגענו לגינה, החיה ואני. הוא עוד היה שם. “יסססס!”.. התיישבתי על ספסל ליד ושחררתי את ביל. הוא רץ כמו משוגע איזה דקותיים עד שפגש את הכלבלב השעיר ההוא, ונורא שמח לגלות שגם הוא, בדיוק כמוהו, מתעניין בחפירת דרכו החוצה מהעולם.. השניים התחילו בדואט ארבע-רגלי שכל כולו תלוליות של חול ובוץ. “חבל שלא עשני כלבה”, חשבתי, “הרבה יותר קל להכיר ככה”.. הוצאתי את הספר והתחלתי לעלעל במבט של מתעניינת. מר בחור הרים את המבט מהספר שלו והסתכל על שני הכלבים, אחר כך עליי – “בואנ’ה, איזה ענק! הוא כמעט בגודל שלך”, חייך. “כן, הוא באמת גדול, אבל שתדע, שיש לו נשמה של גור פיצפון”, חייכתי חזרה. “חתיכת גור”; “גור-גורילה”; “לגמרי. אז מה את קוראת?”; “אה, סתם, קניתי אתמול.. מהספרים הקלילים האלה שמלמדים אותך על איך להתעשר אנד שיט”; “וואללה..”; “כן, אתה יודע, גם מעביר את הזמן, גם כתוב מצוין וגם אפשר ללמוד לא מעט”; “אם את אומרת”; “ומה אתה קורא?”; “אני? אה, בדיוק התחלתי את האחים קרמזוב, זה ספר די ישן ודי ארוך שכתב סופר רוסי בשם פיודור דוסטוייבסקי”. “נו שיט!”, התפלצתי ביני לביני.. “כן, שמעתי עליו”, עניתי באיפוק, שומרת לעצמי את העובדה שדוסטו הוא אחד מהסופרים האהובים עליי. “נו, ואתה אוהב?”; “כן, זו הפעם השניה שאני קורא את זה”.. “איזו הזייה”, חשבתי, “מה דוסטוייבסקי קשור עכשיו? את הרי ראית שהיה לו ביד ספר אחר, מה את עיוורת?”. ניסיתי לשנות נושא כדי לצאת ממעגל האימה.. “אז מה? גר פה באזור?”; “כן, ממש ברחוב המקביל”; “נייס. ומה עושה בחיים?”; “אני? אני עדיין תקוע באוניברסיטה”; “אה, סטודנט?”; “לא לא, עובד שם”; “איזה יופי. בתור מה?”; “מרצה בחוג לספרות”..

החלטתי לפרוש בשיא וללכת לקבור את עצמי בבור הזה שנחפר במרץ לנגד עיניי. “טוב, אממ.. אז היה נעים להכיר.. אני פשוט חייבת לזוז”, זרקתי לעברו וקמתי מהספסל.. ניגשתי לביל, תפסתי אותו ברצועה והסתובבתי לכיוון הדירה, חצי נבוכה חצי מפגרת. “היי, חכי רגע!”, הוא קרא לעברי ופתח את התיק שלצידו, “מישהו שכח את זה בכניסה לגינה”, הוא הוציא משם ספר, “אין לי מושג מי אבל כשאני רואה ספר אני לא יכול לעזוב אותו לבד.. העפתי בזה מבט, רפרפתי ככה.. לא בשבילי הספרים האלה.. אבל יש לי תחושה שזה בדיוק מה שאת אוהבת.. אז.. כולו שלך!”.. הוא הושיט לי את יצירת המופת הספרותית ‘מיליון ועוד מיליון שווה המון’.. “אם כבר אז כבר”, אמרתי לעצמי ולקחתי את הספר, “תודה רבה, זה בדיוק מה שאני אוהבת.. אני אקרא את זה עוד היום!”.

בערב התקשרתי לאיטלקיה להזמין טייק אווי. אחרי זה פתחתי את המתנה הקטנה שקיבלתי בגינה, להעביר את הזמן עם איזו קלישאה או שתיים.. “כלל מספר אחת בדרך להצלחה”, היה כתוב שם, בפרק הפותח – “תמיד, אבל תמיד, הישאר נאמן לעצמך”.. ממ.. אם רק הייתי קוראת את הספר הזה יום קודם ):

עוד מהבלוג של solche

אונליין דייטינג מיי אס

תכ'לס, לא היה לי כוח לצאת לדייט הזה בשיט. דיברנו יומיים לפני והוא דווקא נשמע נורמלי. מצרך נדיר בימינו. מצד שני, כבר היו לי כמה כאלה שנשמעו נורמליים. והנה אני שוב באותו המקום בדיוק. בסוף שמתי על עצמי את השמלה המנצחת ויצאתי....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מי? אני? פתאטית?

זו הייתה הפעם הרביעית שנפגשנו. היה ברור שהיום אשחרר קצת.. אחרי הכל, אני אישה עם צרכים. נסעתי אליו לדירה. אזור הצפון הישן, על הפארק, עם חנייה. קבענו לראות סרט, שזה כמו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

פאק הים! פאק דם אול..

"את הרי יודעת שזה לא ייגמר טוב", אמרתי לעצמי, ובכל זאת בחרתי לעלות על החצי כדור גומי הזה שהם מחזיקים בחדר כושר.. ועוד עם שתי משקולות של ארבעה קילו.. מי ישמע האלק הוגן איז אין טאון. "תנשמי. תנשמי! הכל בסדר.. אם הבלונדינית המעלפת...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה