הבלוג של solche

Solche

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה... +עוד

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה ו-MA בדיפלומטיה); אוניברסיטת ייל (LLM במשפטים); ובית המשפט העליון. במקור מושבניקית, היום תל אביבית. גרה בשכונת פלורנטין עם בילבו הרועה האסיאתי. כפי שניתן להבין ממרבית הפוסטים, חיה את חיי הרווקות הארד קור. אבל לא רק אותם. בגדול, אלייב אנד קיקינג.

עדכונים:

פוסטים: 23

החל מדצמבר 2013

המקרה של ניסים חדד. יצא ארוך, ואפילו מאוד – מדובר בסיפור משוגע לגמרי, שמבוסס רק על ראיות נסיבתיות, קרי, ראיות שקושרות את הנאשם למעשה בעקיפין – ויש הרבה מה לתאר ולומר. עדיין, קיצרתי מאוד ביחס לפסקי הדין עצמם, אבל שלא תגידו לא אמרתי.

חדד הורשע פה אחד במחוזי, עם שלושה שופטים, ששוכנעו מעל לספק סביר כי אמנם ביצע מעשה סדום בפעוט בן שנה וחצי. העליון החליט להפוך את ההכרעה ולזכותו, מחמת ספק סביר, אבל עם דעת מיעוט. חייבת להודות ששני פסקי הדין, זה המרשיע וזה המזכה, לא היו מספיק משכנעים בעיניי. אם הייתי צריכה לתת למערכת המשפט ציון הוא לא היה גבוה במיוחד. אם כי עדיין גבוה מזה של המשטרה והפרקליטות.
אפתח ואומר, אני שמחה בשביל חדד על הזיכוי ומקווה שישקם את חייו אם רק יצליח. הבנאדם עבר גיהנום עלי אדמות, וככל שאמנם לא ביצע את המיוחס לו, זה יהיה לא פחות מאנדרסטייטמנט שבאנדרסטייטמנט לומר שנגרם לו עוול נוראי, מהגדולים שיכולים להיגרם לאדם חף מפשע.

ולקייס עצמו..

גבר ואישה יוצאים מזה שלושה חודשים. היא מגיעה אל דירתו לא מעט. זוהי דירת פאר באחד מהמגדלים היוקרתיים בעיר, הואיל ומדובר באיש עסקים מצליח ונודע בציבור. מפעם לפעם היא מגיעה עם בנה הפעוט, בן שנה וחצי, והשלושה מבלים יחדיו. גם לו יש פעוטה בת שנה וחצי משל עצמו, שהוליד עם אישה אחרת, ולעתים נפגשים כל הארבעה.

עד לאותה פרשיה, שתשנה את חייהם לנצח, מעולם לא נתפס חדד, בשום פנים ואופן, במעשה או בהתנהגות או באמירה או בצל-צלו של דבר-וחצי-דבר, המעידים על איזושהי סטייה הקשורה לאלימות מינית כלפי ילדים. ודאי לא באינפנטופיליה, משיכה מינית לתינוקות, שהיא סטייה נדירה ביותר, שבית המשפט הישראלי מעולם לא עסק בה קודם לכן, שגם בתי משפט ברחבי העולם עסקו בה פעמים בודדות בלבד, ושהסיכוי שהיא תגיע כדי אונס ממש, במקרה זה מעשה סדום, הוא מאוד נמוך. לחדד, כך מסתבר, היו סטיות אחרות. לדעתי, היה מיותר ומרושע לפרסם זאת, ואגיע לכך לקראת הסוף, אבל השופט עמית, בדעת מיעוט, דווקא כן מצא לנכון לפרט לגבי הסטיות הללו – פטיש לכפות רגליים, ונמצאו על מחשבו תמונות רבות להעיד, וכן פטיש לעשיית צרכים בתוך פיו, כפי שנלמד מתוך ספר הטלפונים שלו. נו טוב, כל אחד ומה שהוא אוהב.

האישה והילד מגיעים אל הדירה באחד הימים. הפעוט חולה, על אנטיביוטיקה ותוספות ברזל, אבל סך הכל פעיל. הם מבלים יחדיו, ישנים את הלילה, ולמחרת בבוקר, מחליטים לצאת למסעדה. היא רוצה להתקלח ולהתארגן, וחדד מצדו מציע לקחת את הילד אתו למטה, לחדר הכושר שבבניין. לא לגמרי ברור למה לקחת ילד כל כך קטן למקום כל כך מסוכן ממילא, אבל הוא מתאמן שם בתכיפות גבוהה יחסית, ואולי חשב בתמימות להעביר כך את הזמן, אני לא יודעת. מצלמות האבטחה רואות את השניים יוצאים מהמעלית לכיוון חדר הכושר. הפעוט צועד על רגליו לבדו, בעודו עירני וחיוני. כאשר הם מגיעים למקום הם נתקלים בבני הזוג בר, שמתגוררים בבניין גם כן. כל הארבעה נמצאים בחדר הכושר יחד משך כרבע שעה עד לעזיבת בני הזוג. הגברת בר מתארת בעדותה כי הפעוט נראה בסדר גמור. הוא התרוצץ, ניסה לטפס על אחד ההליכונים, ובשלב מסוים, כשהיא ובעלה עזבו, ישב על ברכיו של חדד, שרכב על אופני הכושר. אני מציינת כבר כעת, שאמירתה זו, לעניין הפעוט היושב על הברכיים, הוזכרה פעם אחת בלבד, ולא נחקרה או נותחה במסגרת פסקי הדין כלל. שיהיה.

החל מנקודה זו בזמן, ולמשך כרבע שעה, אולי קצת יותר, עומד לקרות או לא לקרות המעשה שסביבו נסובה הפרשיה כולה. זמן עלום, שלא ברור מה התרחש במהלכו. לכן אני קופצת רגע קדימה.

כעבור כרבע שעה נצפים חדד והילד במצלמות האבטחה, מגיעים חזרה אל המעלית. הילד על ידיו, שמוט על כתפו. עם הגיעם למעלית, הם נעלמים מהפריים שוב, בחזרה לחדר הכושר, למשך כדקה וחצי. אחר כך שבים אל המעלית, כאשר הילד עדיין שמוט על הכתף. אז הם פוגשים בשכן, מר לוי. השכן שואל את חדד אם הילד מרגיש לא טוב, אולם נדמה כי חדד איננו משיב. עם זאת, השכן מציין בעדותו, כי מצבו של הילד לא נראה גרוע בצורה יוצאת דופן. סתם פעוט חולה, שרצה לדעת אם הוא מרגיש טוב אם לאו. הילד, מצדו, מזדקף ומביט אל עברו של לוי בעת המפגש, אך לאחר מכן מחזיר את הראש אל הכתף. המעלית מגיעה ללובי וכל השלושה יוצאים ממנה. חדד לא עולה לדירה אלא צועד עם הילד לעבר השומר. הוא מבקש ממנו סיגריה – למרות שהוא מנסה להיגמל, וממילא ממעט לעשן כשהוא עם האישה והילד, אם כי מרשה לעצמו לחטוף סיגריה פה ושם כשהם בדירתו – אבל אין לשומר אחת לתת לו. הוא יוצא עם הפעוט להראות לו דגי פלסטיק באיזו בריכה קטנה בחצר, ולאחר דקות ספורות שב למעלית ועולה לדירה.

הוא מגיע לדירה ומניח את הילד על הספה כדי לחתל אותו. יצוין, כי הוא מעולם לא חיתל את הילד קודם לכן. מדובר במאורע ראשון מסוגו. האישה יוצאת מהחדר, למיטב הבנתי לאחר שחדד קורא לה לבוא, כי “תראי מה קרה”. אז מתחילה הדרמה הגדולה. היא מגלה בפי הטבעת של הפעוט פצע מדמם. היא שואלת מה קרה, סופגת את הדם עם מגבונים, מחליפה לו, ככל הנראה נכנסת לאיזו סערת רגשות. היא לא מבינה מה קרה לילד. עם זאת, הילד עצמו במצב לא רע. סך הכל בסדר, מסתובב בבית, ודאי לא מגלה סימנים מיוחדים של טראומה או של כאב. בשלב מסוים היא מתקשרת להוריה ולאחיה, ככל הנראה גם בוכה וצועקת.

בתוך כך, חדד מבקש מהנהג הצמוד שלו להעלות שלוש סיגריות והוא מעשן אותן בדירה. הוא והאישה ממשיכים בחילופי דברים, כשהוא מנסה להרגיע אותה, אם כי ניכר שהוא עצמו עצבני גם כן. בסוף הוא מצליח, או לפחות חושב שהוא מצליח, והם מחליטים ללכת לישון ביחד. אלא שהיא לא באמת נשארה במיטה. חדד מתעורר כעבור זמן מה ומגלה שהשניים כבר לא בדירה. למיטב הבנתי, ולמרות שהדבר הוזכר בפסקי הדין רק פעם אחת, משאינו מוצא אותה, הוא מתקשר אליה כעשרים פעמים אך היא לא עונה. הוא שולח שלוש הודעות אך היא לא עונה. הוא מתקשר לאחותו שתגיע אליו בדחיפות וכך היא אמנם עושה. כשהשוטרים מגיעים לעצור אותו כעבור כמה שעות, אחותו נמצאת אתו בדירה.

בזמן הזה האישה נוסעת עם הילד להורים שלה. היא מראה להם את פי הטבעת והם חושדים שמדובר באיזו התעללות. לא ברור מה עוד קורה או לא קורה שם. בשלב מסוים, תוך זמן קצר יחסית, כולם חשים לבית החולים שניידר. הרופאה מגלה פגיעה חמורה בפי הטבעת – קרע בשריר הסוגר נוסף על שני חתכים באורך כחצי סנטימטר וכארבעה סנטימטר ובעומק של כשני מילימטר – באופן שאכן מעלה חשד להתעללות מינית. היא מפנה אותם לוולפסון, שם נעשית בדיקה מקיפה במקרים כגון אלה. הרופא, פרופסור סרור, מאבחן חבלה קשה בפי הטבעת של הפעוט. לאחר מכן מצטרף לחגיגה גם דוקטור זייצב מהמכון הפתולוגי. יצוין, שכל הרופאים מתעדים כי הילד רגיש מאוד לכאב שבפי הטבעת. את הצילומים, למשל, לא ניתן היה לבצע ללא הרדמה. עם זאת, אף רופא לא מציג את מצבו של הילד כמצב מדאיג מאוד, של טראומה או של אפאתיה או של כגון זה.

במאמר מוסגר אציין, כי בזמן שחלף בין הדיון לבין הערעור התפרסם תחקיר עובדה המזעזע – שחדד ביקש להגיש כראיה חדשה – אודות המכון הפתולוגי בכלל ודוקטור זייצב הידוע לשמצה בפרט. מי שנחשב לאורים ותומים של המכון, ולפיכך גם של ערכאת השיפוט, עד לאותה תקופה, שעל פי חוות דעתו יקום וייפול דבר, התגלה, לפחות בתחקיר, כחתיכת שרלטן עם קבלות. אדם שכלל לא ברור מהי הכשרתו הרפואית, שנהג באדישות וברשלנות כלפי האבחנות שביצע, תוך עיגול פינות, ואפילו הונאה ממש, עם אפשרות בלתי מבוטלת לקומבינות מול הפרקליטות, שעבד, איך לא, בשיתוף הדוק עם פסיכופת אחר, מר יהודה היס. לא אתפלא אם יום יבוא ויגלו שהיס עצמו, להזכירכם ראש המכון לשעבר, ביצע לאורך השנים מעשים מגונים באיברים משומרים בפורמלין. אבל לא משנה. ככל שהתחקיר היה קרוב, במידת מה, לאמת, הרי שדוקטור זייצב הוא אדם מסוכן שצריך להיכנס לכלא עד סוף ימיו, ואם אפשר לסדר לו בתא איזה מייט שידאג לספק לו עוד כמה רפרנסים לעניין פגיעות בפי הטבעת, מה טוב. על על פנים, דוקטור חן קוגל, מי שעומד בראש המכון הפתולוגי נכון להיום, שנדמה, לפחות מהתרשמותי, כאדם הגון וראוי, דיבר בתחקיר עובדה על התנהלותו הבלתי תקינה של המכון תחת פיקודם של סייקו-היס ושל מיני-סייקו-זייצב. בהקשר זה יהיה מעניין לבחון את דריסת הרגל התקשורתית. שופטי המחוזי הסתמכו על חוות דעתו של זייצב ושל מומחים נוספים, בטרם פרסום התחקיר; בעוד שופטי העליון השתדלו להצניע את ההיסמכות על חוות דעת זו, לאחר פרסומו. ייתכן שכאן טמון ההבדל בין הנרטיב שבנה את ההרשעה לבין זה שבנה את הזיכוי. לא יודעת.

בחזרה לפרשיה. כעת מתחילות הגרסאות להתפצל. שאלת השאלות: מה ארע בחדר הכושר באותה רבע שעה? ושאלה נוספת, שהמחוזי לא נתן לה משקל רב אך העליון דווקא כן: מה ארע בדירה לאחר שעלו אליה חדד והפעוט?

כאן צריך לזכור, ולזכור היטב: אין זה מתפקידו של הנאשם להוכיח שהוא זכאי אלא זה מתפקידה של התביעה להוכיח שהוא אשם מעל ספק סביר. לכן, ככל שהראיות והנסיבות והטיעונים והתרחישים יכולים ללמד כי קרה לילד דבר מה שאינו מעשה סדום, גם אם קיימים ראיות ונסיבות וטיעונים ותרחישים שיכולים ללמד ההיפך, הרי שיש לזכותו, ולו מחמת הספק, כפי שאכן קרה בסופו של דבר.

עוד לפני הפיצול בגרסאות, מילותיים לעניין הממצאים. אין חולק כי הפעוט נפגע בטווח הזמן שבין חדר הכושר לבין הגעתו לשניידר, לא לפני ולא אחרי; אין חולק כי הוא נפגע באורח קשה; אין ספק כי דימם, במידה זו או אחרת, כבר כשהיה בדירה וחדד ביקש לחתלו; אין חולק כי נפגע מחפץ קהה גלילי שהוחדר אל פי הטבעת שלו, איבר מין או אצבעות. אמנם, ההגנה ניסתה לטעון שהוא נפגע מצואה קשה וגדולה שגרמה לו לפיסורה – פצע בפי הטבעת שנגרם לפעוטות הסובלים מעצירות, כשעצירות יכולה להיגרם, למשל, מנטילת תוספות ברזל, כפי שאמנם נטל – אלא שההגנה לא פיתחה את התזה הזו, וכך למשל, לא חקרה את פרופסור סרור לעניין האפשרות כלל. דוקטור קוגל, שהעיד לטובת הנאשם – ואמר שהוא מוכן לשים את כל המוניטין שלו על הקביעה כי הפגיעה לא נגרמה עקב החדרתו של איבר מין לפי הטבעת של הפעוט – קבע כי פיסורה היא תופעה אפשרית, המופיעה אצל 26% מקרב הפעוטות, וייתכן כי זה מה שקרה גם הפעם, אך כי סביר שהפגיעה נגרמה עקב חדירתו של חפץ קהה גלילי פנימה אל פי הטבעת. בין היתר, אולי, משום שלפעוט מעולם לא הייתה עצירות או פיסורה בעבר; עוד, אין חולק כי על תחתוניו של חדד, בדיוק היכן שנמצא איבר המין, וכן מאחורי מכנסיו, נמצאו מספר כתמים מיקרוסקופיים של דם הפעוט; ולבסוף, אין חולק כי על לחיו של התינוק נמצא שטף דם שנגרם, ככל הנראה, בזמן בו בילה בחדר הכושר. ייתכן כי נגרם מלחיצה בחוזקה של אצבעות אך ייתכן שנגרם גם מסתם מכה שקיבל תוך כדי משחק. בעוד המחוזי קבע כי שטף הדם הזה קשור ברמה שמעל לספק סביר לפגיעה בפי הטבעת, העליון סירב לקשור בין השניים.

עניין נוסף שיש להזכיר הוא מחדלי החקירה. לא ברור מדוע – או אולי כן ברור, כי המחוזי עצמו אומר שהיחידה שחקרה את המקרה לא הייתה מספיק מתורגלת בחקירות מסוג זה – אבל המשטרה עשתה עבודה לא מי יודע מה, וזאת בלשון המעטה. היא לא סגרה את חדר הכושר באופן הרמטי לאחר האירוע; לא אספה ראיות פורנזיות, למשל מאופני הכושר, מהספסל ומהשירותים בחדר הכושר; לא אספה אשפה מפחי הזבל בחדר הכושר; אספה אשפה רק מפח הזבל במטבח של חדד אבל לא מפחים אחרים בדירה; כך גם לא נאספו, ובסופו של דבר נמחקו, קלטות מצלמות האבטחה שתיעדו את יציאתם של בני הזוג בר מחדר הכושר או שתיעדו כניסה ויציאה אל חדר האשפה בבניין לאחר האירוע; גם חקירתו של חדד הייתה מגמתית, וניכר כי הוא מותקף בה בצורה בלתי הוגנת; אחת מהחוקרות הייתה משוכנעת כי הוא אשם וניהלה את חקירתו וחקירת האישה על פי אג’נדה זו; אותה חוקרת גם כתבה את פרוטוקול העימות בין בני הזוג, וסילפה אותו בחלקו, כאשר כתבה דברים שכלל לא נאמרו במהלכו, כפי שעולה מהשוואה של הפרוטוקול לקלטת העימות עצמה; ועוד כהנה וכהנה. גם הפרקליטות לא הצטיינה במיוחד בטיפול בתיק, וכפי שאבהיר בקצרה אחר כך, לא זימנה לעדות כל מיני עדים שניתן ואף ראוי היה לזמן.

על מחדלי החקירה אני רוצה להעיר. כמי שעבדה בבית המשפט העליון וכתבה בעיקר קייסים פליליים, אני כמעט ולא זוכרת פסקי דין שבהם לא נאלצנו, בעל כורחנו, לדחוף גם כותרת נפרדת של “מחדלי חקירה”. משטרת ישראל, וכך גם הפרקליטות, שאמורות להיות מתורגלות היטב באיסוף ראיות ובחקירת חשודים ועדים, כמעט ולא מצליחות לפספס הזדמנות לפספס הזדמנות. חלק מהמחדלים הם כל כך בולטים וחמורים, ועדיין, כל כך מטופשים ומיותרים, שבא לתלוש את השערות. לו הייתי שופטת וכאלה מחדלים היו מתחוללים בתיק שבו אני נדרשת להכריע, הייתי דואגת לזמן לעדות את האחראים לרשלנות הפושעת, שלא לומר התנהלות שעולה עד כדי זדון ממש, לתת בפניי דין וחשבון; הייתי פועלת כדי לייצר מערכת של תמריצים חיוביים ושליליים לשוטרים ולחוקרים להתנהל במקצועיות הנדרשת; ודאי הייתי מנסה לשנות את גישתה של מערכת המשפט בכללותה כלפי מחדלים מסוג זה. לא יאומן, שאדם יישלח או לא יישלח לכלא, ובמקרה הזה אנחנו מדברים על המון זמן, שבע עשרה שנים, לא פחות, על בסיס ראיות נסיבתיות בלבד, כשניתן היה להביא ראיות נוספות בקלות יתרה. זה נוראי בעיניי. ואפילו מצדיק, כשלעצמו, זיכוי.

אבל חזרה לפיצול בגרסאות.

אז חדד טוען: לאחר עזיבתם של בני הזוג בר את חדר הכושר הוא מריח ריח חריף שיוצא מהטיטול של הפעוט, לכן הוא פותח אותו ומגלה צואה קשה, עגולה וגדולה, מלווה בנוזל צהוב ובדם. לאחר מכן הוא זורק את הטיטול לפח – ובשל מחדלי החקירה, כאמור, הטיטול לא נמצא – מנגב את פי הטבעת של הילד, שם לו חזרה את האוברול שהיה עליו, ואז יוצא מחדר הכושר חזרה לדירה. בצילומים רואים כי ידו של חדד אוחזת מתחת לישבנו של הילד, כשהוא ללא טיטול, שמוט על כתפו, ולא נראה כי הילד כואב במיוחד ממנח זה. לדבריו, מיהר הביתה ולכן לא חשב שתהיה בעיה אם הילד לא יהיה עם טיטול כמה דקות, מה שלא לגמרי משתלב עם ההחלטה לעצור בדרך בלובי, אבל שיהיה. בכל מקרה, לטענתו, הוא נכנס הביתה, מניח את הילד על הספה כדי לחתל אותו, אז הוא גם קורא לאישה, שבדיוק יצאה מהחדר, “בואי תראי מה קרה”. היא מגיעה ורואה את הילד מדמם, הוא מספר לה על הצואה, ועוד מוסיף, כי לאחר שהלך להביא נייר טואלט מהשירותים, שב וראה את הילד משחק לעצמו בפי הטבעת ופוצע את עצמו עוד יותר. אגב, הוא גם אומר לחוקרים שהילד פצע את עצמו, וכששואלים אותו איך יכול להיות שפעוט ידחוף אצבעות לפי הטבעת ויגרום נזק, הוא משיב שמדובר ב”ילד חזק מאוד”. בכל מקרה, היא שואלת אם עזב את הילד לבד כשהלך לשירותים של חדר הכושר, והוא משיב שכן, אבל שהיה בקשר עין אז לא דאג כי יאונה לו כל רע. לגרסתו של חדד, כשהאישה רואה את הדימום היא נכנסת להיסטריה, מתחילה לנגב ולספוג את הישבן, ובאיזשהו שלב – וזו גרסה כבושה, קרי, גרסה שהוא העלה רק בשלב מאוחר ולא במהלך החקירה עצמה – דוחפת את האצבע שלה, עם ציפורן ארוכה וחדה, לתוך פי הטבעת של הילד, מוציאה משם חתיכת בשר קטנה, ושואלת אותו “מה זה?”. הוא עונה שהוא לא יודע כי הוא לא רופא. קו ההגנה הסתמך גם על הטענה כי לאחר שהלכה עם הפעוט אל בית הוריה נגרם לו נזק, ללא כוונה תחילה, כחלק מסערת הרגשות שאליה נקלעה, ככל הנראה כתוצאה מדחיפת אצבעה שלה לפי הטבעת של הילד, מתוך רצון להבין מה באמת קרה לו.

האישה טוענת: היא החליפה לפעוט לפני שירד עם חדד לחדר הכושר כך שלא הגיוני שעשה צרכים פעם נוספת. כשהם חוזרים מחדר הכושר היא רואה את הילד “קרוע לגזרים”. בית המשפט מסכים שהיא מגזימה בעדותה זו, ושבאופן כללי היא קצת נוטה להגזים בתיאוריה. אניווייז, היא מנסה להבין מה קרה, סופגת את הדם במגבונים, בשום שלב לא דוחפת את האצבע שלה פנימה, רק בודקת את המקום. לאחר מכן הילד מתחיל להסתובב בחדר, אז היא רואה לראשונה את שטף הדם על הפנים שלו ושואלת לפשרו. חדד לא עונה ובמקום זה מדליק סיגריה. בשלב מסוים הפעוט מתחיל לחוש אי נוחות ולבכות, היא פותחת את הטיטול ומגלה צואה מלווה בנוזל צהוב ובדם, ובתוך כך גם חתיכת בשר קטנה. היא מנופפת בחתיכה לעברו של חדד ושואלת במה מדובר, והוא בתגובה לוקח את הטיטול ומשליך אותו לפח. היא טוענת שלאחר מכן בטווח של חצי שעה התינוק עושה את צרכיו עוד פעמיים והיא מחליפה לו. סך של שלוש פעמים בחצי שעה. אלא שבשל מחדלי החקירה נעשה חיפוש רק בפח הזבל במטבח של חדד, שם נמצא טיטול אחד בלבד, לכן אי אפשר לדעת אם גרסתה מהימנה אם לאו. המחוזי מניח שהיא לא משקרת, משום שהגיוני שעל הבוקר תחתל את הילד, ומשום שהשניים מסכימים שהוא חותל גם לאחר ששב מחדר הכושר. כלומר, היו אמורים להימצא לפחות שני טיטולים על פי כל הגרסאות ובכל זאת מצאו רק אחד.

עד כאן ראיות ועדויות, בגדול. ומכיוון שפירטתי, אני לא בטוחה עד כמה יש לפרט גם לגבי פסקי הדין ולכן אקצר. המחוזי סבר כי מכלול הראיות, לרבות מהימנות עדותה של האישה ואי מהימנות עדותו של חדד, מצביע על תוצאה אחת ויחידה – כי בוצע בילד מעשה סדום, לאו דווקא עם איבר המין, אולי עם האצבעות, בזמן השהות בחדר הכושר. העליון סבר כי גם אם התוצאה של המחוזי הגיונית, היא לא התוצאה היחידה המסתברת מעל ספק סביר, וייתכן כי הנזק נגרם לפעוט לאחר העליה מחדר הכושר, אולי על ידי האישה, שדחפה לפי הטבעת שלו אצבעות בלא כוונה להזיק, רק לבדוק מה קרה.

דעת המיעוט בעליון, של השופט יצחק עמית, יישרה קו עם המחוזי, בטענה כי מכלול הראיות הנסיבתיות מלמד על תוצאה מסתברת אחת ויחידה, שהיא מעל לספק סביר. לעניין זה, ואני מוצאת מקום להתעכב על כך בעקבות ויכוח נוקב שהיה לי בעניין עם חבר, עמית הוסיף, אם כי במובלע, כי חדד לא היה במיינסטרים של ההעדפות המיניות, מה שלשיטתו של השופט – שלא טרח לפרט לגבי תוספת זו, ודאי לא בצורה מלומדת או מושכלת, שום מחקר, שום אמפיריקה, שום סטטיסטיקה, שום דעת מומחה, סתם עמדה אישית שלו, ספוגה בדעה קדומה שמרנית – עשוי לחזק את הטענות נגדו. בתוך כך, עמית פגע קשות בצנעתו של חדד, אף כי ידע שכבר הוכרע לגבי זיכויו, ופירט מהן העדפותיו המיניות הבלתי רגילות, כפי שהתגלו מחומר הראיות. זו הייתה פסקה מיותרת מאין כמותה. כעת, כל העולם ואשתו אולי לא יודעים אם ביצע את מעשה הסדום אם לאו, שהרי זוכה רק מחמת הספק, אבל כל העולם ואשתו יודעים גם יודעים מה הוא נהג לעשות בחדר המיטות קודם לפרשיה. עמית צריך להתבייש לו, לא פחות, על הכללתה של פסקה חסרת אחריות כזו בתוך פסק הדין.

כפי שכתבתי תחילה, לא שוכנעתי לגבי התוצאה, לא מפסק הדין המרשיע ולא מזה המזכה. ראשית, בתיק עצמו היו הרבה מאוד חסכים, שחבל שלא נחקרו, כי יכולים היו לשפוך אור לפחות על חלק מהקייס. נורא קשה לכתוב בלעדיהם פסק דין משכנע, ודאי מרשיע. דוגמאות הן מצבו הבריאותי של הפעוט עובר לפרשיה, כל שארע לאחר עזיבת הדירה, עדויות ההורים, מי ניקה את חדר הכושר לאחר המקרה, בדיקת הספסל והשירותים שם, עדות בן הזוג בר, עדות הנהג, עדות אחותו של חדד, פרטים מקצועיים ענייניים בהתייחס לסטיות מיניות רלוונטיות, דחפים מיניים אלימים חד פעמיים, ועוד כהנה וכהנה סוגיות שכלל לא הופיעו. ככל שהייתה למחוזי הסמכות והאפשרות להשיג את הראיות והעדויות הללו, לעשות משפט צדק עד כמה שניתן, הרי שהשופטים לא ביצעו מלאכתם נאמנה. העיקר, לשלוח לכלא לשנים ארוכות הם ידעו לשלוח.

שנית, לעניין הראיות והעדויות הקיימות, אני חושבת שלא נתנו מספיק משקל ולא היה ניתוח מעמיק ומשכנע לגבי חלקן. כך למשל בהתייחס למהימנות העדים, שזו נקודה קריטית מאין כמותה בעיניי, הן לצרכי הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות והן לצרכי זיכוי בערעור, הדיון היה כמעט עקר. מדוע ביכרו את גרסתה על גרסתו? לא ברור. כך גם הטיטולים שנעלמו, העישון, שלילת תיזת הפיסורה ועוד כמה עניינים. אני מבינה שהיה על ההגנה לדאוג לשאול את המומחים שאלות לעניין תיזה זו של פיסורה, אך משעה שלא עשתה כן, מסיבותיה שלה, היה מוטל על בית המשפט, שבמצבים חריגים, ובהחלט מדובר במצב חריג, יכול לעשות כן בעצמו, לשאול את השאלות הרלוונטיות כדי להבין היטב עד כמה התיזה הגיונית, כדי להגיע לאמת עד כמה שניתן.

שלישית, פסק דינו המזכה של השופט ג’ובראן, שמתבסס על כך שיכול היה להיות תרחיש חלופי שבו הנזק לא נגרם בחדר הכושר, לא מספיק מהודק ומדויק לעניין התרחיש החלופי, ודאי לא נוכח העובדה שהתרחיש הזה לא נבחן כהלכה על ידי הצדדים עצמם במהלך המשפט. אז העליון מציין שזה אפשרי אבל לא מוסיף יותר מידי בדבר האפשרות. בנוסף, כיאה לערכאת ערעור, היה על בית המשפט להקדיש מילים ארוכות לסיבה שלשמה הוא שולל את פסיקתם פה אחד של שלושת שופטי המחוזי גם יחד. יש לזכור שהם התרשמו מהעדים במישרין, ושלהם הכלים המקצועיים הטובים ביותר להכריע הכרעות בדבר מהימנות עדים, הרבה מכפי שיש לעליון, לכן התערבות בהכרעתם, שכמוה ככפירה במקצועיותם, מחייבת הנמקה חזקה מאוד. אלא שבית המשפט העליון לא עשה פה את העבודה כפי שמצופה ממנו, לפחות לא בעיניי.

מדובר בסיפור משוגע לגמרי. חקירתו צריכה הייתה להדיר שינה מעיניו של כל שוטר ופרקליט. כתיבת פסק דינו הייתה צריכה להדיר שינה מעיניו של כל שופט. צריך היה לחקור ולנתח כל אחד מהיבטיו במלוא הרצינות, באופן רחב ומקיף ככל הניתן, כדי לשלול או לאשש כל פרט ופרט. זה נכון לגבי כל קייס פלילי, וזה ודאי נכון כשעל הפרק הכרעה לעניין מעשה סדום בפעוט בן שנה וחצי, שתשפיע על כל המעורבים בפרשיה משך שנים ארוכות באופן כמעט חסר תקדים. היה צריך לנהל את התיק הזה, על כל שלביו, עקב בצד אגודל, מבלי לוותר על בדל ראיה או עדות, כדי להגיע להכרעה עדינה ומעודנת, רגישה לשני הצדדים גם יחד, שמשקללת בתוכה את כל הרבדים של דיני העונשין ודיני הראיות שנדרשים לשקלול, בלי לחפף שום פינה ושם טיעון. ככל שיש מי שהתרשלו במלאכתם, צריך היה להעלות אותם על המוקד ולאחר מכן על טיל. הייתי מתחילה עם זייצב כפי שוודאי הבנתם, אבל הוא לא היחיד.

כשלעצמי, בהתעלם מחוסר האפשרות להתרשם מעדויות במישרין, אני חושבת שהייתי בוחרת לזכות. אם הייתי בוחרת להרשיע, קרי, הייתי משוכנעת מעל כל ספק סביר שחדד ביצע את העבירה, הגיוני שהייתי שולחת אותו לכלא עם עונש מקסימלי של עשרים שנים. האם אני חושבת שעל סמך הראיות הקיימות די לשלוח אדם לכלא לעשרים שנים, בלי צל של ספק כי הוא איננו חף מפשע?! עם כל הקשיים הכרוכים בדבר, התשובה היא לא.

עוד מהבלוג של solche

אונליין דייטינג מיי אס

תכ'לס, לא היה לי כוח לצאת לדייט הזה בשיט. דיברנו יומיים לפני והוא דווקא נשמע נורמלי. מצרך נדיר בימינו. מצד שני, כבר היו לי כמה כאלה שנשמעו נורמליים. והנה אני שוב באותו המקום בדיוק. בסוף שמתי על עצמי את השמלה המנצחת ויצאתי....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מי? אני? פתאטית?

זו הייתה הפעם הרביעית שנפגשנו. היה ברור שהיום אשחרר קצת.. אחרי הכל, אני אישה עם צרכים. נסעתי אליו לדירה. אזור הצפון הישן, על הפארק, עם חנייה. קבענו לראות סרט, שזה כמו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

פאק הים! פאק דם אול..

"את הרי יודעת שזה לא ייגמר טוב", אמרתי לעצמי, ובכל זאת בחרתי לעלות על החצי כדור גומי הזה שהם מחזיקים בחדר כושר.. ועוד עם שתי משקולות של ארבעה קילו.. מי ישמע האלק הוגן איז אין טאון. "תנשמי. תנשמי! הכל בסדר.. אם הבלונדינית המעלפת...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה