הבלוג של solche

Solche

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה... +עוד

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה ו-MA בדיפלומטיה); אוניברסיטת ייל (LLM במשפטים); ובית המשפט העליון. במקור מושבניקית, היום תל אביבית. גרה בשכונת פלורנטין עם בילבו הרועה האסיאתי. כפי שניתן להבין ממרבית הפוסטים, חיה את חיי הרווקות הארד קור. אבל לא רק אותם. בגדול, אלייב אנד קיקינג.

עדכונים:

פוסטים: 23

החל מדצמבר 2013

26/02/2016

26

אני מרחפת על פני קרקעית האוקיינוס. גופי הולך ומתמעט. והמים עוברים דרך איבריי הנעלמים. דרכם. דרכי. ואני צועדת. הולכת ומתמעטת. אט אט הופכת. לכלום.

והכלום הזה הולך וגדל. אל האינסוף. מים נוגעים בשמים. והנה. מתוך קו התפר. אלפי כוכבים נוצצים. מרצדים. מתקרבים כצבאות המונים. מכסים את הממעל. כמו שמיכת ענק המושלכת לאטה מן המרחק אל המקום בו אני אינני.

ואתם מביטים אל הממעל. ואני מביטה בכם. בעיניי שאינן. ואתם מביטים בי חזרה. מבטכם. כמו המים. עובר דרכי. והופך אותי פעם נוספת. למה שמעולם לא.

27

על המסך היו שני ילדים מצוירים וכלב. אבל הוא היה לבן עם כתמים. לא חום. הם רצו על דשא. לא הבנתי אם שיחקו או ברחו. הסטתי את המבט אל עבר הקיר שבזווית. הייתה עליו תמונה של בלון וכיתוב. מעולם לא ראיתיה קודם. “הבה נעוף הרחק”.

קמתי מהספה והתחלתי לצעוד לכיוון החדר שלו. המסדרון היה ריק. חלפתי על פני שלושה חדרים סגורים. מעולם לא ראיתי איש נכנס אליהם. או יוצא מהם. נעמדתי. ושבתי אל אחד מהם. אל מול הדלת. פתחתי אותה לאט. מיטה סתורה. וסביבה, על הקיר, ציורים מקושקשים. אולי של הילדה, אינני יודעת.

הוספתי לצעוד לאורך המסדרון עד שהגעתי. הדלת הייתה פתוחה למחצה. הוא שכב על המיטה עם רגליו הקשורות עדיין. “הי”, התקרבתי אליו. הוא הביט אל התקרה במבטו המזוגג. “תפסיק”, לחשתי בזעם, “תפסיק עם זה”. התקרבתי אליו והנחתי את ידי על זרועו. “תפסיק עם זה”. הוא סובב את ראשו אליי. מבטו כמו התפכח באחת.

“הלילה?”, שאלתי. “הלילה אבוא לקחת אותך”; “לא כמו אז”; “לא”; “לא כמו אז”; “לא יכולתי לעשות דבר”; “ראיתי הכל”; “מה ראית?”; “הכל”; “לא ראית דבר”; תוציא אותי מפה”; “הלילה אבוא לקחת אותך”, אמר בקול צלול, “שחררי קצת את הבד”.

התקרבתי אל רגליו ורופפתי את הקשר. הן נעו קמעה. “לכי עכשיו”.

יצאתי מהחדר. היא עמדה מולי. “מה את רוצה?”; “אני גם באה”. עיניי יוקדות האיבה. היא הרי הייתה שם. התבוננה. ולא עשתה דבר. “את ראית הכל”; “גם את רואה הכל”; “לא עשית דבר”; “ומה יכולתי לעשות?”.

“בבקשה, אעשה כל שתאמרי”. “כן”, חשבתי לעצמי. על סוליות של מציאות.

צעדתי אל חדרי. והיא אחריי. נכנסתי אליו ונשכבתי על המיטה. היא נשענה על הקיר. כמו אז. המתנו יחד. בדממה. לבי פעם בחוזקה. פעימותיו הקצובות. הסופרות את הזמן לאחור. מחוגי הגוף המתקתקים. מעתה ועד הבלתי נמנע. שלי. וגם שלכם.

טיק. טק. טיק. טק. טיק. טיק. טק. עוד מעט ונימחה.

נרדמתי.

כשנכנס אל החדר לא שמעתי דבר. הוא הצמיד את אוזנו אל בטני. אינני יודעת מה רצה לשמוע. אך קמתי בבהלה גמורה. “תירגעי, זה רק אני”; “מה אתה עושה?”, התיישבתי על המיטה. “את מוכנה?”. הנהנתי. הוא הושיט לי יד. הושטתי את ידי חזרה.

תחושת סערה אחזה בי. כל הימים הארוכים הללו. כל הלילות הארוכים הללו. הנה הם באים אל קצם. ברגע שאניח רגליי על האדמה שמן העבר השני. כן. ברגע שאניח אותן. ארוץ. כמו אז. אגמע מרחקים. יבשות. אוקיינוסים. שנות אור. ואגיע לאן שאגיע. עד שתעתק נשימתי ממני. אך כעת, מן העבר הזה, אין זמן לחלום על ממלכות רחוקות.

יצאנו מהחדר. המסדרון דמם. צעדנו אל עבר דלת הזכוכית. הוא ראשון. ואני אחריו. ואחריי, בצעדים חרישיים, גם היא. הוא לא שם לב אליה. ואני לא תהיתי אחר דבר. על הקיר הייתה קופסא קטנה ועליה מספרים. הוא הקיש חמש פעמים. אך דבר לא קרה. הוא עשה זאת שוב. אור ירוק קטן. והדלת נפתחה. צעדנו שלושתנו דרכה בלי לומר מילה.

עברנו על פני מסדרון ארוך ואז פנינו. אל עוד מסדרון ארוך. הוא פתח דלת כבדה אל חדר מדרגות. וירדנו לקומה שמתחת. אולם מרווח. כל קירותיו משובצים בתמונות בשחור ולבן ובקצהו דלפק בוהק. חצינו אותו. מן העבר השני עוד מסדרון. בתוכו חדרים חדרים. ועל כל דלת חלון עגול מזכוכית. נעמדתי להציץ מבעד לאחד החלונות בחטף. אישה ישנה במיטה. לבדה. אור דקיק בקע ממנורת לילה ונזרק על פניה. חרושות הקמטים. תלמים תלמים. של זיכרונות רחוקים. ופתאום נזכרתי גם אני.

בה.

“חכה”, אמרתי לו. “אין זמן”; “אבל אמא שלי”; “אמא שלך לא תוכל לעזור לך”; “היא פה. אני יודעת”; “אין זמן”; “בבקשה”, החזקתי את שתי ידיו בשתי ידיי, “בבקשה”, עיניי בעיניו. הוא לא אמר דבר.

חזרתי אל קצה המסדרון והתחלתי מתבוננת מבעד לכל החלונות העגולים כולם. חלון. ועוד חלון. ועוד אחד. אך היא לא הייתה באף אחד מהם. “זה לא יכול להיות”, מלמלתי. כשסיימתי הוא ניגש אלי והושיט את ידו. הושטתי את ידי חזרה באכזבה גדולה. ממנה. כמו תמיד.

הוספנו ללכת. יד ביד. היא צעדה אחרינו בראש מושפל. עד שלפתע. צעדים.

“בואי מהר”. הוא קפץ אל מאחורי דלפק קטן, אל מתחת לשולחן, ואנחנו אחריו. הצטופפנו שם שלושתנו. הצעדים התקרבו. ועצרו קרוב. קרוב מידי. הוא לחץ את ידי בחוזקה. הרגשתי את מחזור הדם בכף ידו. מיליוני כדוריות נעות. במהירות מסחררת. כמו רוצות לפרוץ את הקרום הדק שמפריד בינן לבין כל היתר. ולהישפך אל החופש. הצעדים המשיכו. הולכים ומתקרבים. עד שנעצרו. קרוב. ואז המשיכו שוב. הפעם סבו סביב הדלפק. זוג רגליים מעלינו. אל כיווננו. ואנחנו שם מתחת. מיליוני מיליונים של כדוריות. שקט מוחלט שרר כעת. איש לא נע. ושוב צעדים. חזרה אל מסביב לדלפק. נעצרו ולא התרחקו עוד.

ואני ידעתי. שהוא יודע. וממתין. שנצא משם. המתנו גם אנחנו. נשימותיו הכבדות. נשימותינו האילמות. והזמן נקף.

“את רוצה לראות את אמך?”, נשמע קולו. מהדהד בתוך חדרי לבי. הילד לחץ את ידי לא לענות. “היא נמצאת באגף אחר. אוכל לקחת אותך לשם”, הוסיף. היד לחצה. מחזור דמו במחזורי. לא לענות.

הילדה הצמידה את שפתיה אל האוזן. “אפרע את חובי כעת”, לחשה. לפתע התרוממה מן המקום. והתייצבה מולו. קול לא נשמע. היא הסתובבה סביב לדלפק. לקראתו. אינני יודעת מה עשתה. אך צעדים החלו להישמע. ולהתרחק.

ידו של הילד הרפתה. וצנחה על הרצפה באוזלת כוחות מוחלטת. רכנתי קדימה. על הברכיים. ואז נעמדתי. התחלתי ללכת בעקבותיהם. הם נעלמו מעבר לאחת מן הפינות. אך הדבקתי את הפער כדי לראות.

הגבר נעצר לפני דלת זכוכית והקיש קוד. היא נפתחה. הם עברו בסך ואני מיד אחריהם. התיישרתי אתם בקו אחד. “אני רוצה לראות את אמא”; “לשם אנחנו הולכים”. הוספנו לצעוד. הוא הושיט את ידו השנייה אליי. כעת אחז בשתינו. כשהגענו לחדר שחרר את ידיו ופתח את הדלת. נכנסתי פנימה. ולא ידעתי את נפשי.

אמא.

29

אמא מתה מזמן. או לפחות כך נדמה לי. ואני יושבת לבדי. במקום ההוא. מול הגלים המתנפצים. ומביטה בידיי המקומטות. מחשבותיי הטרופות בתוך הראש. זיכרונות כמו קן של צרעות. עוקצים. עוקצות. בלי רחמים.

התקופה האחרונה הייתה מן תקופה כזו. הייתי שוכבת על המיטה נטולת כל חשק. ממתינה לשום דבר. גוררת את עצמי בקושי רב להביא עוד כוס של מים. נוטלת כדור ורוד. או מעשנת את הכחולות שלי. מידי פעם הוא היה בא לבקר. מביא אתו כמה דברים. יושב ומביט עליי. מביטה על התקרה.

פעם אחת סובבתי מבטי אליו. לא היינו צריכים אלא רגע אחד. עיננו הצטלבו אל תוך צומת זיכרונה של הילדות. שפסחה עלינו. רגע אחד. שאצר בתוכו את מנת חלקנו. את כל מה שלא היה נורמלי. ואת הטירוף ששימש לנו מפלט. מיד לאחר מכן לחץ את ידי. ונזכרתי באותו לילה ששינה את חיינו לעד. אף כי לא שינה דבר. כן. לא היינו צריכים אלא רגע אחד. כדי לומר זה לזו את מה שידענו תמיד. שאין ממשי יותר מעובדת אי היותנו. שלמרות הכל נותרנו. ומה יהיה כעת.

הבורות השחורים שלי. הבורות השחורים שלו. וביניהם כוח המשיכה של האינסוף. הכל יודע. כל מה שסביב הוסיף להסתובב. ואנחנו לא שינינו אף פעם לאף אחד. רואים שאינם נראים. שומעים שאינם נשמעים. תמיד זרים. לא היינו צריכים אלא רגע אחד. של הצטלבות הזיכרון.

וידעתי, שהוא מעולם לא סלח לי. ולעולם לא יסלח.

30

היא שכבה על המיטה. עיניה עצומות. ראשה ישר על הכר. מנורת לילה קטנה שלחה אלומה להאיר. התחלתי לצעוד אליה, מותירה אותם מאחור. ימים ארוכים שלא ראיתיה. הירח התמלא והתרוקן. לא ספרתי כמה פעמים. ותחושה של זרות מילאה אותי. התרחקתי מהמיטה והתקרבתי אליה בשנית. כף ידה מונחת לצידי הגוף. נגעתי בה. תחילה ברפרוף. ובהמשך בלחיצה. סדק צר נפער בין עפעפיה השמוטים לבין תחתיות עיניה. אישוניה נתגלו. ולא ידעתי מה לומר. היא הרימה את ידה ותפסה אותי. ומשכה אליה. “התגעגעתי אליך כל כך”. התמסרתי אליה. דמעות נקוו בעיניי. ולא ידעתי את נפשי. אך אז נפלו הידיים ממני. עפעפיה השמוטים נצמדו אל תחתיות העיניים. הרגע חלף. והיא חלפה אתו. התיישרתי והתחלתי לצעוד לאחור. מבלי להסב את פניי ממנה. עד שהגעתי אל פתחו של החדר. הוא משך אותי אליו וסגר את הדלת. עלטה כיסתה את המסדרון. ואנו עמדנו שם ארבעתנו. ספק אבודים. הוא החזיק אותי ואותה ביד אחת. ואת הילד ביד האחרת. והחל לצעוד אתנו. מגע ידו הגדולה הזכיר לי נשכחות. שמעולם לא שכחתי. פרי הביאושים ההולך וצומח בתוכי. עצמתי את עיניי ונתתי לה למשוך אותי אחריו. כשהגענו אל חדר המדרגות הוא הוביל אותנו דרך מעבר צר אל חדר גדול. אינספור מגירות. הוא פתח מגירה אחת והוציא ממנה חפיסה. לאחר מכן מגירה נוספת. מזרק. ולאחר מכן אחרת. ועוד חפיסה. אז הוביל אותנו חזרה במעבר הצר אל המסדרון שהיינו בו קודם. ומשם אל המסדרון שהיינו בו קודם. ומהר מאוד הבנו. לאן פנינו מועדות.

31

“בפעם הבאה לא אהיה סלחן”, אמר. והצביע עם סנטרו אל עבר רצועות הבד שהיו קשורות למיטתו של הילד. “יש במקום הזה עוד מחלקות”, הביט בי ואז בו ובחזרה בי, “מהן לא תוכלו לצאת לעולם”.

הוא שלף מכיסו את החפיסות ואת המזרק ונשען על הדלת. גופו צנח מטה לאט עד שהתיישב על הרצפה. הוא פתח את שתי החפיסות והוציא מהן כדורים. “תביא את המגש”, זרק לעבר הילד. הוא התכופף אל מתחת למיטה. ומשך מגש קטן. הגבר הושיט יד ולקח אותו. הוא הניח את הכדורים בתוך תבנית קטנה. ושפך עליהם מים. לא הסרתי את עיניי מהכדורים המתמסמסים. כשהם הופכים לקצף לבנבן. וגם היא לא הסירה את עיניה.

לאחר שסיים לערבב את התמיסה הוציא את המזרק. הוא הסתכל מטה בריכוז. ושפך אותה פנימה. “בוא”, אמר מבלי להרים את ראשו. והילד עבר להתיישב לצדו. הוא סובב את הילד על בטנו. הסיט באצבעותיו את המכנס מעט מטה. העור נחשף. הקרום הדק שבין הכדוריות לבין החופש. ועליו חורים קטנים. הוא הצמיד את המזרק.

“חכה”, אמרה הילדה בקול.

“שקט”.

היא ניגשה אליו. והניחה את ידה על ידו. והסיטה אותה. ודחפה את הילד הצדה. עד שהשתחלה למקומו. “אני רוצה”, אמרה ונשענה לעברו, “אני רוצה”. ידיה הקטנות אחזו בידיו הגדולות. הוא הדף אותה ממנו. אך היא שבה ונצמדה אליו.

“את לא רוצה”, הוא הדף אותה פעם נוספת. “גם הוא לא רצה”, לחש. “וגם אני לא רציתי”, נאנח והשעין את ראשו על הדלת. היא שבה ונצמדה אליו. אצבעותיה רפרפו על פניו בעדינות. “ממה אתה מפחד?”, שאלה. אצבעותיה המשיכו לרפרף על צווארו וכתפיו. ולאחר מכן החזה. הוא תפס את האצבעות לפני שהוסיפו לרדת. “את לא רוצה”, לחש. היא שחררה את אצבעותיה ולקחה את המזרק מידו. היא הפשילה את שרוולו. והצמידה את המזרק. ולחצה. כמעט עד הסוף. לאחר מכן הפשילה את שרוולה שלה. ולחצה את מה שעוד נותר.

אינני יודעת איך ידעה. עצמתי את עיניי. הותרתי רק סדק צר בין העפעפיים לתחתיות.

ועפתי הרחק.

עוד מהבלוג של solche

אונליין דייטינג מיי אס

תכ'לס, לא היה לי כוח לצאת לדייט הזה בשיט. דיברנו יומיים לפני והוא דווקא נשמע נורמלי. מצרך נדיר בימינו. מצד שני, כבר היו לי כמה כאלה שנשמעו נורמליים. והנה אני שוב באותו המקום בדיוק. בסוף שמתי על עצמי את השמלה המנצחת ויצאתי....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מי? אני? פתאטית?

זו הייתה הפעם הרביעית שנפגשנו. היה ברור שהיום אשחרר קצת.. אחרי הכל, אני אישה עם צרכים. נסעתי אליו לדירה. אזור הצפון הישן, על הפארק, עם חנייה. קבענו לראות סרט, שזה כמו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

פאק הים! פאק דם אול..

"את הרי יודעת שזה לא ייגמר טוב", אמרתי לעצמי, ובכל זאת בחרתי לעלות על החצי כדור גומי הזה שהם מחזיקים בחדר כושר.. ועוד עם שתי משקולות של ארבעה קילו.. מי ישמע האלק הוגן איז אין טאון. "תנשמי. תנשמי! הכל בסדר.. אם הבלונדינית המעלפת...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה