הבלוג של solche

Solche

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה... +עוד

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה ו-MA בדיפלומטיה); אוניברסיטת ייל (LLM במשפטים); ובית המשפט העליון. במקור מושבניקית, היום תל אביבית. גרה בשכונת פלורנטין עם בילבו הרועה האסיאתי. כפי שניתן להבין ממרבית הפוסטים, חיה את חיי הרווקות הארד קור. אבל לא רק אותם. בגדול, אלייב אנד קיקינג.

עדכונים:

פוסטים: 23

החל מדצמבר 2013

26/07/2015

21

שכבתי על המיטה. לבי הדופק. ולפתע.

יד על הכתף.

החסרתי פעימה.

זה הוא.

הוא בא אליי. לקחת אותי. אל העולם האחר. שמעבר לקוד הדלת. שחוצצת ביני. ובין כל מה שממילא. אין לי בו שום עניין. ובכל זאת.

הזדקפתי והסתובבתי אליו. אך הוא לא היה הוא.

“מה את עושה פה?”, לא הצלחתי להסתיר את שאט נפשי.

“אני יודעת שאתם בורחים”, היא השיבה. “מה זה בכלל עניינך?”; “אני רוצה לבוא”; “אז מה?”; “אני רוצה לבוא”; “איך את בכלל יודעת?”; “מה זה משנה”; “איך התגנבת לפה?”; “מה זה משנה”; “אם כלום לא משנה אז כלום לא משנה”; “אני רוצה לבוא”.

היא עמדה שם והביטה בי בעיניים כלות.

“את לא יכולה לבוא אתנו”; “למה לא?”; “כי לא”, אמרתי בזעף.

“אל תשאירי אותי פה”; “אני לא חייבת לך דבר”; “אל תשאירי אותי”; “אני לא אמא שלך”; “ואם היית?”; “זה לא היה משנה”; “אף פעם לא הייתה לי אמא”; “ואבא?”; “לא”; “אז מה היה לך?”; “מה שהיה לך”; “מאיפה את יודעת?”; “אני יודעת”; “אז תברחי לבד”; “לא”; “דיברת אתו בכלל?”; “אני מדברת רק אתך”; “הוא לא יסכים”; “רק אתך”; “לכי ממני”; “אל תשאירי אותי מאחור”; “לכי ממני”.

“בבקשה, אין לי איש בעולם”, אמרה בשקט. “גם אני אינני איש בעולמך”.

הילדה התיישבה על קצה המיטה. “לא אפריע לכם”. “לא אפריע”, היא חזרה על עצמה, “לא אפריע לכם”.

עיניה הגדולות. העגולות. מלאות אמונה. תום נעורים שטרם נרמס תחת סוליות המציאות האכזרית.

לא דאגתי. גם זה עוד יקרה.

לבי התמלא חמלה. “טוב”, אמרתי, “תוכלי לבוא”.

היא נפלה לרגליי. למרגלותיי. בכניעה מוחלטת. מבזה ומתבזה. בזויה.

תחושת החמלה פינתה מקומה לדחף עז. להיות לה לסוליה של מציאות.

“אבל בתנאי אחד”, חייכתי אליה חצי חיוך. אכזר.

“אעשה כל מה שתאמרי”, הנהנה.

“כן. את תעשי כל שאומר לך. אבל לא עכשיו, ילדה”, לחשתי לעברה.

“עכשיו נמתין”.

22

הזמן עבר. והוא לא בא. אני על המיטה. והיא למרגלותיי.

דרוכות.

והוא לא בא.

קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר אל המסדרון. היא אחריי. פסעתי אל עבר החדר שלו. וכבר הייתי קרובה ממש. כשקול רשרוש נשמע מעבר לפינה. נבהלתי.

“בואי מהר”, קראתי לעברה. להתחבא. הצצתי החוצה בזהירות. זה היה הגבר. הוא הגיח מבעד לפינה וכשנכנס למסדרון נעמד מול החדר שלו. פתח את הדלת. הביט פנימה. ואז סגר אותה וחזר חזרה אל מעבר לפינה.

הוא בטח תפס אותו, חשבתי. “איזה טיפש”, אמרתי בקול. אבל במקום לסוב על עקביי התחלתי ללכת אחריו. חרישית. ספק אדישה. ספק רוצה שיתפוס גם אותי. ויעניש.

אבל הוא לא שם לב אליי. גם לא כשהפסקתי להקפיד על צעדיי. והמשיך עד שנכנס לחדר צדדי. הצצתי מבעד לסדק של הדלת. הוא התיישב על הרצפה שם. והשעין ראשו אל הקיר.

הילד לצדו.

עמדתי שם. מציצה מבעד. וכשהספיק לי חזרתי לחדר. היא איתי. כמו איזה צל. נכנסתי למיטה. והיא נותרה להישען על הקיר ליד. בלא ניע.

נרדמתי. וכשהתעוררתי, קרניים דקות של שמש כבר הפציעו מבעד לחלון הצר. היא עוד נשענה על הקיר. כאילו לא זזה כלל כל הזמן הזה.

התעלמתי ממנה.

עד מהרה חשתי. ורצתי לשירותים. שעונה עליהם מלמעלה. מרגישה איך הקיבה מתרחבת ומתכווצת. ויונקת ופולטת. פעם ועוד פעם. שעונה שם מלמעלה. עיניי מלאות בדמעות של מאמץ. שיערי הסתור. נדבק אל שארית הפליטה. הסטתי אותו הצדה. ניגבתי את השארית. והנחתי את היד על האסלה.

שעונה. שואפת. ונושפת.

כשנגמר שבתי למיטה. צנחתי עליה. באפיסת כוחות מוחלטת.

היא כבר לא הייתה שם. אינני יודעת לאן נעלמה.

לא היא. ולא הילד.

לא באותו היום. וגם לא בימים שלאחר מכן.

שוב לבד.

על ספינת המבטחים שלי. במקום הארור הזה. ויבשה באופק – אין.

23

“בואי”.

זו הייתה האישה המסורקת. היא עמדה מולי. הביטה עליי מלמעלה. בסנטר מתוח.

קמתי. אפילו לא שאלתי למה. והתחלתי לצעוד בעקבותיה.

היא הוליכה אותי לאורך המסדרון. וממנו יצאנו למסדרון אחר. דרך עוד כמה דלתות. ובהמשך גם אולם קטן. שם. פתאום. ראיתי אותו.

יושב בפינה ומצייר עם האצבעות את הציורים המדומיינים שלו.

“הי”, רצתי לעברו. האישה בעקבותיי. הגעתי אליו. ירדתי על ברכיי. ותפסתי אותו בשתי ידיים. “חיכיתי לך”, קראתי. “חיכיתי לך”.

הוא בהה בי. או יותר נכון דרכי. בלי לומר מילה.

“חיכיתי לך”, ניערתי אותו. “אני חיכיתי לך”, ניערתי בכל הכוח.

האישה תפסה אותי וניסתה להרים אותי מעלה. התעקשתי להישאר שם. על הברכיים. “אני חיכיתי. חיכיתי לך”, המשכתי, “איפה היית? איפה היית?”. הוא הוסיף לבהות. היא משכה אותי מעלה והחלה גוררת אותי אחריה. ראשי הסתובב לאחור. אליו. רק אליו.

“עוד אגיע”, שמעתי אותו לוחש לעברי.

היא גררה אותי דרך עוד כמה מחלקות. בסוף הגענו.

דלת כבדה נפתחה. קירות לבנים. בוהקים.

נכנסנו. גבר בחלוק. ושתי נשים.

וגם הילדה. היא ישבה שם בצד. הסתכלתי עליה בשקט. והיא לא הסירה ממני את המבט.

“מה זה פה?”, שאלתי. “זה לא ייקח הרבה זמן”, אמרה אחת מהנשים.

הגבר ניגש אליי. קפצתי לאחור. לא. לא.

“לא”, צעקתי, “לא”. “אל תדאגי, ילדה”, הוא אמר, “הכל בסדר”. הוא אחז בכתפיי. לא. התחלתי להתפתל. ידיו ירדו אל מותניי. “לא”, צעקתי.

הסתכלתי אל תוך עיניה של הילדה. בתחינה. והיא רק ישבה שם והביטה בי. כמו שהיא.

שנאתי אותה. שנאתי אותה כל כך. וידעתי. שיום יבוא.

היא את חובה אליי עוד תשלם.

התחלתי להשתולל. כמו רוח סערה. כמו רוח פרצים. כמו הרוח המנשבת על פני המים. משולחת רסן. מתירה את השלשלאות כולן. על פני חלל החדר. לכל הכיוונים. בה בעת. והוא. עם שתי ידיו האוחזות. מעמיקות בתוך בשרי החי. בתוך בשרי המת.

הנשים ניגשו לסייע לו. הם גררו אותי יחד אל מיטה. ואני הוספתי להשתולל. בתוך שש כפות ידיים. ואמות. וזרועות. ולא הסכמתי. “אל תדאגי”, אמרו אחד אחד. אמרו במקהלה.

ולא הבינו. לא הבינו. שאין בי דאגה. וכל הזמן הזה הילדה. שם.

מחט ארוכה. ונרדמתי.

24

התעוררתי. לבד. בחדר שלי. בלי אף זכר לסערה שהתחוללה בין ארבעה לבנים.

הרמתי את השמיכה.

כלום. שום כלום. רק סימן קטן של דקירה על היד.

התיישבתי. קצת מטושטשת. סובבתי את רגליי אל הרצפה, להיעמד. ואז ראיתי אחת מהן. יושבת שם. בפינה. מביטה בי בעיניים טובות. “מה עשיתם לי?”; “לא עשינו לך דבר, ילדה”; “אני לא רציתי את זה”; “לא יכולנו. לא יכולנו”, היא אמרה. היא ניגשה אליי. אל המיטה. ליטפה את ראשי. עם עיניה הטובות. הכה זרות. “זה היה מאוחר מידי”, אמרה והניחה יד רכה על בטני.

החולצה הייתה גדולה. אבל המגע לחץ אותה מטה. וחשף את החיים שמתחת.

הבטתי אל הבטן הזו. העגולה הזו. המתעגלת הזו. לא הרבה. רק קצת. כל פעם קצת.

“את יודעת מה זה אומר?”, היא שאלה. “זה לא מעניין אותי”, השבתי. “אבל את יודעת מה זה אומר?”; “אני לא יודעת כלום”.

עיניה הביטו בי בשקט. כאילו הבינה את צפונותיי. ליטפה את ראשי שוב. ברוך. קמה. והסתלקה מעליי.

החזקתי את הבטן. את הפרי הזה. המבשיל. בפנים. עד שיצא. החוצה. אליי. אל הגלים. אל האינסוף.

ובתוך ידיי. בתוך הכחול הגדול. יירקב. עד כלות.

עצמתי עיניים. חייכתי לעצמי. וקמתי מהמיטה. יצאתי מהחדר. להתיישב אל מול המרקע.

הגבר עמד שם בפינה. בדממה הזו שלו. והביט בי. הבטתי חזרה. משועממת. וידעתי את מה שידעתי.

רק בואי תתקרבי
אני מבטיח לא לגעת
תביני גם אותי
אני רוצה לדעת
גופך נראה מזמין
עיניך החומות
אני חולה על מין
ועל רגליים עירומות

לא אל תבכי עכשיו
עזרה לך לא תגיע
כדאי שתתנחמי
בחושך המרגיע
כי עוד מעט נגמר
אני מכאן הולך
ואת הולכת גם
אני גזלתי את קרבך

25

קמתי מהספה וניגשתי אליו. “אתה לא היחיד”, אמרתי לו. “מה?”, שאל. “אתה לא היחיד שיודע”, לכסנתי את עיניי. “אני לא מבין על מה את מדברת”. התקרבתי אליו. ממש קרוב. “ראיתי אותך”, לחשתי. “ראיתי אותך אז, אחרי שיצאת מהחדר”. “מה ראית?”, הוא שאל.

“הכל”.

הפשלתי את שרוולו מעלה. הוא לא התנגד. הנחתי את אצבעותיי על החורים הקטנים שבעורו. הוא לא התנגד. הגלשתי את ידיי אל בין רגליו. הוא לא התנגד.

“גם לי יש סוד”, החזקתי את הבטן. הפניתי את הגב. וחזרתי למקומי.

דלת הזכוכית נפתחה. זה היה הילד. לבוש בבגדים לבנים שלא ראיתי קודם. רגליו קשורות בבד. עיניו בעיניי כשחלף. בורות שחורים. עמוקים. פעורים. תהומות של שותפות גורל.

“הלילה”, הוא זרק לעברי.

ואני רק הסתכלתי עליו. פי פתוח. עיניי בוהות. סנטרי מושך מעלה. והנהנתי.

עוד מהבלוג של solche

אונליין דייטינג מיי אס

תכ'לס, לא היה לי כוח לצאת לדייט הזה בשיט. דיברנו יומיים לפני והוא דווקא נשמע נורמלי. מצרך נדיר בימינו. מצד שני, כבר היו לי כמה כאלה שנשמעו נורמליים. והנה אני שוב באותו המקום בדיוק. בסוף שמתי על עצמי את השמלה המנצחת ויצאתי....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מי? אני? פתאטית?

זו הייתה הפעם הרביעית שנפגשנו. היה ברור שהיום אשחרר קצת.. אחרי הכל, אני אישה עם צרכים. נסעתי אליו לדירה. אזור הצפון הישן, על הפארק, עם חנייה. קבענו לראות סרט, שזה כמו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

פאק הים! פאק דם אול..

"את הרי יודעת שזה לא ייגמר טוב", אמרתי לעצמי, ובכל זאת בחרתי לעלות על החצי כדור גומי הזה שהם מחזיקים בחדר כושר.. ועוד עם שתי משקולות של ארבעה קילו.. מי ישמע האלק הוגן איז אין טאון. "תנשמי. תנשמי! הכל בסדר.. אם הבלונדינית המעלפת...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה