הבלוג של solche

Solche

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה... +עוד

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה ו-MA בדיפלומטיה); אוניברסיטת ייל (LLM במשפטים); ובית המשפט העליון. במקור מושבניקית, היום תל אביבית. גרה בשכונת פלורנטין עם בילבו הרועה האסיאתי. כפי שניתן להבין ממרבית הפוסטים, חיה את חיי הרווקות הארד קור. אבל לא רק אותם. בגדול, אלייב אנד קיקינג.

עדכונים:

פוסטים: 23

החל מדצמבר 2013

03/06/2015

15

לא היה לי כוח לקום. אז נשארתי במיטה. הדפיקות לא פסקו. עד שפסקו. דממה. ואז דפיקה חזקה כל כך. קפצתי מהמיטה ומיד חזרתי אליה בחזרה. מתחת לשמיכה. לברוח.

דלת הכניסה נפתחה בסערה. צעדים. איזה מלמול לא ברור. הם התקרבו אליי. התקרבו ונכנסו אל החדר. והרימו מעליי את השמיכה. שני פרצופים. גברים. הבטתי באימה. “הכל בסדר”.

לא. הכל לא בסדר.

הם תפסו אותי. ברוך. ולאחר שהתחלתי להשתולל כבר לא. “הכל בסדר”, נשמע קולה של אישה. הבטתי מעבר לכתפיהם הרחבות וראיתי אותה. זרה. לבושה יפה. עם שיער מסורק. היא הסתכלה עליי בצורה מוזרה. הגברים עדיין אחזו בי בחוזקה. השאירו סימן.

האישה יצאה מהחדר. לאחר כמה רגעים חזרה ואחזה בי. במקומם. “לכו אל החדר השני”, אמרה. או ציוותה. היא התיישבה על המיטה. לצדי. והחלה לדבר אליי. היא חשבה שאני מקשיבה. אבל אני אפילו לא שמעתי. רק הבטתי אל מעבר לחלון.

“תפסי את הענף, ילדה”, קרא לי העץ, “אקח אותך אל האביב”. טיפש, חשבתי. על המיטה הארורה. שיר הלל לחורף הנצחי.

הסבתי ראשי אל דלת החדר. הגברים עברו בסך, אוחזים באמא, שמוטה על ידיהם. כמו סמרטוט. “אנחנו לוקחים אותה אל מקום”, אמרה. “ניקח גם אותך”.

דעכתי אל תוך ידיה.

16

שממה ושממון. המקום החדש לא מצא חן בעיניי. בכלל.

קירות לבנים בוהקים. דלתות סגורות. חלון אחד גדול. ומבעד לו מצע דשא. גדר. מאחוריה חומה. ומאחוריה מי יודע. ישבתי על הספה. שותקת. בודדת.

מידי פעם היא עברה לידי. האישה המסורקת. והתבוננה בי במבט המוזר הזה שלה. פעם אחת ניגשה אליי. “תשתדלי לא להתגעגע אליה”, אמרה בקול קר. תקעתי בה מבט נוקב. הוצאתי מהכיס את הכחולה שלי. שלפתי. הדלקתי. שאפתי. ונשפתי לה ישר לתוך הפנים.

דקה, לא יותר, עד שהגיע אחד הגברים. משרת עושה דברה. לקח לי את הסיגריה מהיד וזרק לפח. “את עוד ילדה”. את הקופסא דחפתי מהר לתחתונים. “לא. אני לא”, העברתי את הלשון על השפה העליונה. לאט. הוא לא נגע שם. אבל גם אם היה נוגע. אז מה.

הימים חלפו. לא ראיתי אותה אף לא פעם אחת. ישבתי שם. על הספה. מול מסך קטן מרצד.

הכל עבר לידי. מעליי. מסביבי. ואני כיליתי את זמני בבהייה. סתמית. צפה על פני הכלום. חלקיק אבק. חלקיק של אבק.

היה שם ילד אחד. רוב הזמן היה יושב עם עצמו. על שטיח. ומצייר עם אצבעותיו ציורים דמיוניים שלא ידעתי לפענח. מידי פעם היה ניגש אליי. בהתרסה. תמיד אמר את אותו המשפט. “אני יודע איך לצאת מפה”. ואז היה מתפקע מצחוק, מושך בשיערי, ובורח. התעלמתי ממנו. כלא קיים.

פעם אחת היה קיים. קמתי לרדוף אחריו. כשתפסתי, השכבתי אותו על הרצפה. נצמדתי אליו חזק עם הגוף שלי. רגליי מפוסקות מעל רגליו. חזה נוגע בחזה. הבל פי על פיו.

“אתה מרגיש אותי?”, שאלתי. “אתה רוצה להרגיש אותי?”, שאלתי. הסתכלתי אל תוך עיניו. לכסנתי את עיניי. “אני מרגישה אותך”, נשכתי את השפה התחתונה.

הוא נבהל נורא. ואני הזדקפתי לשבת מעליו. איבר באיבר. ואז התפקעתי מצחוק.

הגבר, משרתה של האדונית, בא להרים אותי ממנו. חזרה אל הספה. הוא אחז בי. קצת מעל המותניים.

“גם אתה רוצה, אני יודעת”, חככתי את רגליי ברגליו.

הוא הרים אותי, שתי ידיו מושטות קדימה, מרחיקות אותי ממנו כמה שרק ניתן, ואז הניח אותי על הספה. “את תפסיקי עם השטויות שלך”, סינן. חייכתי בסיפוק. ושקעתי אל תוך נחמת הנקמה.

הספה.

מקום מושבי. מקום מבצרי. שנים. אולי דורי דורות. ככה. כמו שאני. סתמית. חלקיק. אבק.

לא קיים. או קיים. הוא לא הניח לי. והוסיף לגשת לפרקים. “אני יודע איך לצאת מפה”, היה לוחש. אך לא העז לגעת עוד. שומר מרחק.

ומן הפינה. הגבר. המשרת. שהמשיך להפשיט אותי במבטיו. הארוכים. הממושכים. המיוסרים. בורות שחורים. לא הייתי מורידה את עיניי עד שהוריד את שלו. כובש את יצרו. בין רגליו. ואני ידעתי. כמו תמיד. סופו של היצר להיות הכובש.

בשאר הזמן רק רבצתי. ללא מעש. מבוקר עד ערב. על ספינת המבטחים שלי. שטה אל מחוזות רחוקים. אל עולמות אחרים. גדלה לתוכה.

17

באחד הבקרים חשתי. ורצתי מהר לשירותים.

הרגעים האלה. הקצרים האלה. תחילה מפתיעים. עד שהחלו לחזור על עצמם. בתדירות. בשעות המוקדמות. בלי שאיש יבחין. בינות ארבעה קירות. ודלתות סגורות. וגדר. וחומה.

כן. פרי הבאושים שבי. הוא הלך והבשיל. עד שלא נותר מקום. חלק היה חייב להשתחרר. לצאת החוצה. לחשוף את הסוד. לא. אי אפשר היה לשמור הכל בבטן.

אז הקאתי בשקט. לבד.

כמה יצא החוצה. כמה נשאר בפנים.

18

השמש טרם עלתה. ואני רכנתי מעל האסלה. מותשת. שפתיי מלאות רוק. יבשות. התנשפתי בכבדות. בתוך דממה מוחלטת. ואף על פי כן הרגשתי בהן. ננעצות בגבי השפוף. נוקבות. חוצבות.

הסתובבתי לאחור באבחה. היא עמדה שם. מבעד לפתח הצר שבדלת. עיניה האטומות. חדרו מבעד לרקמות. יודעות.

באותו יום חלפה על פניי כמה פעמים. פעם אחת נעצרה. מלווה באישה אחרת. בלבן. השתיים התלחשו, שלחו לעברי מבטים חטופים, ואז נעלמו אל מעבר לדלת הזכוכית.

המסך המרצד. כל הזמן שינה פניו.

היו שם חיות מצוירות. שרות ורוקדות. את רובן זיהיתי, אני חושבת. אבל שתיים מעולם לא ראיתי קודם לכן. פתאום חשבתי על חומי. שותף גורל פרוותי ומקשקש. הוא בטח יושב שם על המרפסת. צופה על העולם. בחדווה. ובחרדה. והעץ שלי. ודאי שולח ענפיו גם אליו.

הגעגוע אחז בי. והתפשט. קמתי מהספה וניגשתי אל המסך. נגעתי בו. יד קטנה נגעה בידי. “מה את עושה?”.

זו הייתה ילדה. מעולם לא ראיתי אותה קודם לכן. כנראה חדשה. “אני רוצה להיכנס פנימה”, אמרתי לה. “להיות עם החיות”. “אני יכולה להיכנס אתך?”, שאלה. הבטתי בה. שותקת. היא הביטה בי בחזרה. “בשביל מה?”, שאלתי. “הוא יודע איך יוצאים מכאן”, הצביעה אל הפינה. הילד. מצייר קווים דמיוניים. “הוא לא יודע כלום”, השבתי. “ומה את יודעת?”, שאלה באכזבה.

ניגשתי אל הפינה. אליו. “איך יוצאים מפה?”. הוא המשיך להעביר את אצבעותיו על האוויר. מתעלם ממני לחלוטין. כאילו כלל לא שמע. “היי”, קראתי לעברו. אך הוא לא הגיב. רכנתי אליו וניערתי את כתפיו. כלום. שום דבר. “מה יש לך?”, שאלתי. הוא הטה ראשו לעברי. מבטו המזוגג. לא פה. לא שם.

“אני יודע את הקוד”, אמר, “אבוא לקחת אותך בלילה”.

החשיכה ירדה. התכסיתי בה. כיסיתי גם אתכם.

19

אתם. מיליארדי מיליארדים של זוגות עיניים. שחור בתוך לבן. על השחור שעל הלבן.

לא לא. לא באמת.

את כל מה שקראתם. לא באמת קראתם. לא.

עליכם להבין. אני אינני יודעת מילים.

גם אני. גם אני אינני יודעת מילים. מילים מהן נולדת תפילה. או תקווה. אינני יודעת אותן. אז אני נותרת. כפי שאני. שותקת. שתוקה. מושתקת. שותקנית. רק אפלה.

ואתם הרי חושבים. אתם חושבים. הרי.

אבל אני אינני יודעת. מעולם לא ידעתי. לעולם לא אדע. לא תפילה. לא תקווה. אהבה.

החשיכה ירדה. כיבוי אורות. ראשי על הכר. לבי הדופק. מציפייה.

20

הכחול הזה. העצום הזה. סביב. סביב.

ואני. כן. אני.

שליטה יחידה. חולשת. ביד רמה. מלמעלה. מלמטה. מהצדדים. על המים. על הרוח. בפקודתי יסערו. בפקודתי ישקטו. והם הופכים אחד. ומתקדמים הלאה. הלאה. הלאה. וסוחפים הכל אתם. כמו סוסי אלים המרכיבים על מרכבתם את העולם כולו.

ולאן שלא אפנה את ראשי, את מבטי, שם הוא מרכז היקום.

אני המרוממת. ואני המשפילה. מחשקת גל אל גל. ופוחסת אותם. ורותמת אותם. וקומצת אותם. ואז מנפצת הכל לרסיסים.

יהי שמי. לעלמי עלמיא.

עוד מהבלוג של solche

אונליין דייטינג מיי אס

תכ'לס, לא היה לי כוח לצאת לדייט הזה בשיט. דיברנו יומיים לפני והוא דווקא נשמע נורמלי. מצרך נדיר בימינו. מצד שני, כבר היו לי כמה כאלה שנשמעו נורמליים. והנה אני שוב באותו המקום בדיוק. בסוף שמתי על עצמי את השמלה המנצחת ויצאתי....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מי? אני? פתאטית?

זו הייתה הפעם הרביעית שנפגשנו. היה ברור שהיום אשחרר קצת.. אחרי הכל, אני אישה עם צרכים. נסעתי אליו לדירה. אזור הצפון הישן, על הפארק, עם חנייה. קבענו לראות סרט, שזה כמו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

פאק הים! פאק דם אול..

"את הרי יודעת שזה לא ייגמר טוב", אמרתי לעצמי, ובכל זאת בחרתי לעלות על החצי כדור גומי הזה שהם מחזיקים בחדר כושר.. ועוד עם שתי משקולות של ארבעה קילו.. מי ישמע האלק הוגן איז אין טאון. "תנשמי. תנשמי! הכל בסדר.. אם הבלונדינית המעלפת...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה