הבלוג של solche

Solche

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה... +עוד

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה ו-MA בדיפלומטיה); אוניברסיטת ייל (LLM במשפטים); ובית המשפט העליון. במקור מושבניקית, היום תל אביבית. גרה בשכונת פלורנטין עם בילבו הרועה האסיאתי. כפי שניתן להבין ממרבית הפוסטים, חיה את חיי הרווקות הארד קור. אבל לא רק אותם. בגדול, אלייב אנד קיקינג.

עדכונים:

פוסטים: 23

החל מדצמבר 2013

05/04/2015

5

עיניים גדולות נפקחו לאט. אלה היו עיניי.

התקרה הלבנה. עמוסת סדקים לעייפה. רצים לאורכה ולרוחבה. בורחים זה מזה. בורחים זה אל זה. כמו אדמת מדבר צחיחה. מותשת. נשכחת. פוגשת את עצמה בכל פעם מחדש. ואין טיפה של מים לנחם.

שכבתי על הספה בלא ניע והבטתי על המדבר. מעליי מגבת גדולה, פרומת קצוות. מצד אחד שיערי הפזור. מן הצד השני כפות רגליי המבצבצות. ומתחת, שום דבר. עירומה כביום היוולדי. עירומה כמו היום. יום מותי. אור מעומעם נזרק אל תוך החדר מן המסדרון. ומלבד זאת, חשיכה. ודממה.

צמצמתי את עיניי אל ההשתקפות שבחלון. לראות. שכבות של לכלוך ניסו למנוע בעדי. כמו קוראות לי לעצום בחזרה. אבל ראיתי. שם. על הכיסא שמאחור.

הדם שרץ הלוך ושוב, מן השיער אל הכפות, קפא. ואז החל לרוץ שוב, במהירות מסחררת, כאילו מחפש איזו נקודת יציאה, להישפך החוצה ממני. ולהמשיך הלאה. אל מקום אחר שאינו אני. לא יכולתי לזוז.

איך זה ככה, חשבתי לעצמי. ככה. כואבת, משותקת, רואה, אילמת. חושים עלובים. חושים בוגדניים. לו רק ניתן היה להחליף ביניהם. לוותר עליהם.

עיניים מנצנצות הביטו בי מבעד לשכבות הלכלוך. אלה היו עיניו.

הרגשתי את פניי וצווארי מתקשים. את חוט השדרה מתארך. ואז מתכווץ. את ידיי הדרוכות. עצמתי את העיניים להעמיד פני ישנה. פני מתה. אך דפיקות הלב, שניסה לצאת מן הגוף גם הוא, הסגירו. “אני יודע שאת ערה”, אמר. ואז שתק. לא אמרתי דבר. נשימותיי הכבדות. נשימותיי המהירות. והזמן נקף.

ריח סיגריה מילא את חלל החדר. העשן הגיע אל נחיריי. הם התרחבו מלוא רוחבם. שאפתי אותו אל תוכי. עמוק. עמוק. הוא רץ עם הדם. דפק עם הלב. שאפתי שוב. עם הדם. עם הלב.

“זה יעבור, ילדה”, שמעתי את קולו, “לאט לאט”. הוא ניגש אליי. לא פקחתי את עיניי. גופו רכן מעל גופי. מביט בי מלמעלה. לא פקחתי את עיניי. “זה יעבור”, הבל פיו עטף את פניי. לא פקחתי את עיניי. ידיו אחזו בכתפיי. ואז מתחתיי. לא. לא. הוא הרים אותי ולקח אותי אל החדר. למיטה. לא פקחתי את עיניי.

6

מטושטשת.

הרמתי את השמיכה והסתכלתי. עדיין עירומה. כאב לי. אבל קצת פחות. מיששתי עם האצבעות. לא הרגשתי. התיישבתי באיזה פיסוק. העקבים נגעו זה בזה. הסתכלתי אל תוך המשולש שנוצר. אבל לא ראיתי. הצמדתי את האף להריח. גם לא. הרמתי את המבט. ימינה ושמאלה. לצד המיטה הייתה כוס מים. כמה כדורים ורודים מבריקים מפוזרים. לא זכרתי כיצד הגיעו לשם. נעמדתי בכיפוף אל מול המזרן. הצמדתי את כפות ידיי אליו. העברתי אותן הלוך ושוב. בחלק איפה שאמור היה להיות. אבל כלום. התיישרתי ופניתי לכיוון הארון. אך הסחרחורת הכניעה אותי. מעדתי.

נותרתי שרועה על הרצפה. עד שזה נרגע. ואז נעמדתי חזרה. לאט. נשענתי על הקיר והתחלתי להזיז את ידיי עליו. להיעזר בו כדי להגיע. לאט. הוצאתי תחתונים, ומכנסיים, וחולצה. התלבשתי מהר. כמה מהר שרק יכולתי. וחזרתי אל המיטה. לחפש שוב. מיששתי עם האצבעות. עם הכפות. הצמדתי את האף להריח. לא. שום דבר.

הוא חס עליי הלילה.

צעדתי החוצה מהחדר. הבית היה ריק. אור השמש החמים נכנס דרך החלון. ושקט אפף את הסביב. הלכתי אל המטבח ופתחתי את דלת המזווה. הייתה שם שקית גרעינים. זה הכל. היא כבר הייתה פתוחה, והם היו קצת יבשים. אבל התחשק לי לפצח אותם. לפצפץ אותם. ולירוק החוצה. אז לקחתי אותה והלכתי להתיישב על השרפרף הקטן במרפסת.

הבטתי למטה. היו שם ארבעה ילדים. ידעתי מי הם. שלושה אחים ובן דוד, מהבניין ממול. בנים. הם הסתכלו על משהו מאוד מקרוב. נעמדתי על קצות אצבעותיי. לראות גם כן. זה היה גור של כלבים. פרוותי ומגושם. הוא קפץ ביניהם. בשמחה. אחד מהם ניסה לגעת בו, אבל נבהל בכל פעם שהשמיע נביחה. זה היה מצחיק. פיצחתי את הגרעינים שלי וצחקתי. בהתחלה בשקט. אחר כך יותר חזק. ואחר כך יותר חזק. בכוונה.

“מה את צוחקת?”, הוא קרא לעברי. המשכתי לצחוק בקול גדול. ירקתי את הקליפות של הגרעינים למטה. “מה את צוחקת בכלל? רוצה שאני אעיף עליך אבן?”, הוא הרים אבן מהקרקע. “אני יכול להרוג אותך עם האבן הזו”. שתקתי. ואז לא שתקתי. “אתה לא יכול להרוג אף אחד”, התרסתי. “אני יכול להרוג את מי שאני רוצה. אני אפילו יכול להרוג את הגור הזה. תיזהרי”. הסטתי את מבטי הצדה.

הוא לא מבין. מה בכלל אכפת לי אם יהרוג אותו. מה בכלל אכפת לי אם יהרוג אותי.

סובבתי חזרה את ראשי. “זה בכלל לא אכפת לי”, צעקתי לעברו. “אתה שומע? זה בכלל לא אכפת לי. תהרוג את מי שאתה רוצה”.

הוא הביט בי משתומם. אחיו הגדול לקח את האבן מבין ידיו. “אתה לא יכול להרוג את גורי עם האבן”, צעק. “אני כן יכול”. “אם תהרוג אותו עם האבן אני אהרוג אותך”, הוא הדף אותו לאחור, עד שנפל, והשליך את האבן לצדו. “גורי זה הגור שלי. רק אני מחליט עליו”. “אתה לא”, מלמל הקטן, קם על רגליו, וברח משם. אחיו לקח את האבן, הצמיד אותה אל ראשו של הגור, הסתכל סביב, וקרא בקול גדול אל עבר שני הילדים שנותרו לעמוד, וגם לעברי, “גורי שלי. שלי. ורק אני יכול להרוג אותו”. לאחר מכן השליך את האבן הצדה ולקח את הכלב בשתי ידיים. “אני מחליט מה לעשות אתו”.

הוא הכניס את הגור לתוך דלי מלא במים שעמד בקרבתו וטבל אותו פעמיים. אחר כך התחיל לשפשף עם מברשת. הגור יילל. אבל הוא המשיך. בכוח. היללות גברו. הוא דחף את כל ראשו של הגור פנימה אל המים. ואז שלף החוצה. ועשה זאת שוב. ושוב. ושוב. הגור הפסיק ליילל. כשסיים, הוציא אותו מהדלי. הוא שכב על הקרקע בלא ניע. לאחר מכן ניע. ולאחר מכן ניסה להתרומם. בקושי עמד על רגליו. הגדול לקח חבל, כרך סביב צווארו, צמוד. צמוד. ואז הוביל אותו אחריו, משתרך, אל תוך הבניין.

ישבתי על השרפרף. רק מזל. לא צריך יותר מזה.

יללה עמומה נשמעה מתוך הבניין. אומללה. זה היה גורי. דלת הכניסה נפתחה באבחה. הוא רץ החוצה ממנה, האח הקטן. אחוז רוח קרב. בידיו מוט גדול. מיד אחריו יצא בריצה הגדול. אחוז חימה רושפת. הוא רדף עד שהצליח לתפוס אותו. חטף את המוט, דחק אותו אל עבר קיר הבניין, הניף אותו. מעלה. בכוח. וחבט. הקטן התקפל מעוצמת המכה. הוא נפל על הקרקע. והתפתל. אחז בבטנו. והתפתל. ויילל יללה עמוקה. אומללה.

לא הייתה בי טיפה של רחמים.

7

קמתי להיכנס חזרה אל תוך הבית. משהו זז בזווית העין. על המעקה.

זחל. כנראה נפל מהעץ הגדול. שמנמן וירקרק ופתלתל. התכופפתי לקראתו. הושטתי אצבע. הוא התקרב אליה. ונאחז. והחל לטפס. הזדקפתי חזרה והבטתי בו.

מתישהו יתגלגל להיות פרפר, חשבתי לעצמי. כל כולו פאר היצירה. רוח דרור. כנפיו. הכנפיים שלו. הן תשתחררנה ממנו אט. תיפרשנה במלוא הדרן. תפרחת קשקשים. הוא ודאי יביט בהן. יביט בעצמו. הופך מגולם מאובן לחמדת הטבע. ולא ידע את נפשו. לא. הוא לא ידע את נפשו. ישוט אל החלל. בעדנה השמורה רק לפרפרים. מלא חיוניות. נטול דאגות.

ואז ימות.

כן. הייתי מתחלפת אתו. כמה ימים של רוממות רוח. לא יותר. המוות ממילא בלתי נמנע.

הנחתי את הזחל חזרה ונכנסתי אל הבית. הדלקתי את הרדיו. רעש לבן. סובבתי את הכפתור. המחוג הקטן נע על פני התדרים. אני סובבתי. והוא נע. אני סובבתי. והוא נע. ופתאום, מוזיקה. זרה. צלולה, עכורה, רכה, רועמת. הגברתי. היא עטפה את אוזניי. התפשטה פנימה. עד שלא נותר מקום. ומצאה נתיב החוצה. ומשם חזרה לתוכי. ושוב יצאה.

עצמתי את העיניים. פרשתי את הידיים. דקה. ועוד דקה. ועוד דקה. ועוד אחת. דמעות נקוו בזוויות.

פריטה על מיתרי מתכת
קול חד וצלול
צלילי ייאוש תקווה יוצאים
מגוף עץ דק חלול

פריטה על מיתרי הלב
קול דק ומיותם
צלילי ייאוש תקווה יוצאים
מגוף של בנאדם

צלילים ועוד צלילים. מיתרים. בחוץ ובפנים. ואני. שם באמצע. הווה ואינה. נוכחת נפקדת.

לפתע הכל פסק. שקט. זו הייתה אמא. היא עמדה ליד הרדיו. הביטה בי. מבט ארוך. ונוקב. עיניה שלה לא אמרו דבר. פקוחות לרווחה. עגולות. וסתומות. הבטתי חזרה. לא הסטתי את עיניי מהן. עיניי התאבות. עיניי המתעבות. אישון פגש באישון. שחור ועוד שחור. שני בורות כהים. עמוקים. כמה סודות הם כבר כומסים. כמה סודות עוד עתידים הם.

בורות. בורות שחורים. פתח אל האינסוף. אל הסוף שאינו.

וכך, נותרנו לבהות זו בזו.

“שימי על עצמך בגדים”, אמרה. לא הבנתי. הסתכלתי סביב. ואז מטה. החולצה שלי הייתה על הרצפה. וגם המכנסיים. אני עמדתי שם. באמצע. הווה ונוכחת. בתחתונים. התכופפתי לאט. בזהירות. לקחתי את החולצה ושמתי אותה עליי. היא הייתה גדולה בכמה מידות. עדיף. ואז את המכנסיים. הם היו קצרים עליי. כרגיל. אמא הוסיפה לנעוץ בי את מבטה. הצמדתי את כפות ידיי אל הבטן בהצלבה. כמו חייל הממתין לפקודה. והבטתי חזרה. בדממה.

היא ניגשה אל הספה והתיישבה עליה. בידיה שקית. היא שלפה ממנה קופסא והניחה על השולחן. “שבי”. התיישבתי. היא פתחה אותה. אדים מהבילים. “תאכלי”. לקחתי מהקופסא. “את הכל?”; “כן”; “ואת?”; “אני לא רוצה ילדה”. אכלתי. בלי להשאיר. זה היה טעים. ואני הייתי רעבה.

דפיקה בדלת. אמא קמה לפתוח. עוד לפני שפתחה דפיקה נוספת. בפתח עמד האח הגדול ובידו המוט. “איפה היא?”, שאל. היא חסמה את הכניסה. הוא ראה אותי מעבר לכתפיה. “הכל בגללך”, הוא צעק, “זה הכל בגללך”. אמא סובבה את ראשה אליי. לאחר מכן אליו. הוא ניסה להיכנס אך היא מנעה בעדו. “תישאר בחוץ”; “זה הכל בגללה”. היא אמרה לו משהו. לא שמעתי אבל ראיתי את פרצופו המאוכזב. הוא סב על עקביו והלך. היא סגרה את הדלת וסובבה את ראשה אליי בשנית.

“בכלל לא אכפת לי”, לחשתי, “זה בכלל לא אכפת לי”.

8

אני יושבת על ספסל. ומביטה בכם. עוברים על פניי. הלוך ושוב. צעדיכם הבוטחים. נחושים על פני האדמה. אותה אדמה, שעוד מעט ממש, תהיה על פניכם. העיניים שלכם מצטלבות עם עיניי. בורות שחורים. סודות כמוסים. אך אתם אינכם מבחינים בי. לא. אני האישה השקופה. רואה ואינה נראית. יושבת על ספסל ומביטה בכם עוברים על פניי.

אני עומדת בקרן רחוב. וקוראת אליכם. עוברים על פניי. עם צעדיכם הבוטחים, הנחושים, על פני האדמה הזו, שעוד מעט ממש תהיה על פניכם. מיתריי המתנגנים. אני פורטת עליהם לשווא. קולי. הוא נופל על אוזניכם. אוזניים ערלות. ואין תשובה. כן. אני האישה האילמת. שומעת ואינה נשמעת. עומדת בקרן רחוב וקוראת אליכם. הלוך. ושוב.

איש לעולם לא יספר את סיפורי.

עוד מהבלוג של solche

אונליין דייטינג מיי אס

תכ'לס, לא היה לי כוח לצאת לדייט הזה בשיט. דיברנו יומיים לפני והוא דווקא נשמע נורמלי. מצרך נדיר בימינו. מצד שני, כבר היו לי כמה כאלה שנשמעו נורמליים. והנה אני שוב באותו המקום בדיוק. בסוף שמתי על עצמי את השמלה המנצחת ויצאתי....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מי? אני? פתאטית?

זו הייתה הפעם הרביעית שנפגשנו. היה ברור שהיום אשחרר קצת.. אחרי הכל, אני אישה עם צרכים. נסעתי אליו לדירה. אזור הצפון הישן, על הפארק, עם חנייה. קבענו לראות סרט, שזה כמו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

פאק הים! פאק דם אול..

"את הרי יודעת שזה לא ייגמר טוב", אמרתי לעצמי, ובכל זאת בחרתי לעלות על החצי כדור גומי הזה שהם מחזיקים בחדר כושר.. ועוד עם שתי משקולות של ארבעה קילו.. מי ישמע האלק הוגן איז אין טאון. "תנשמי. תנשמי! הכל בסדר.. אם הבלונדינית המעלפת...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה