הבלוג של solche

Solche

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה... +עוד

דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב. חברה בפורום הדוקטורנטים של עמותת קהלת. עוסקת בכתיבת ספרי סטודנטים בלשכת עורכי הדין. מתנדבת כעורכת דין בתנועה למען איכות השלטון. בוגרת אוניברסיטת תל אביב (LLB במשפטים, BA בהיסטוריה ו-MA בדיפלומטיה); אוניברסיטת ייל (LLM במשפטים); ובית המשפט העליון. במקור מושבניקית, היום תל אביבית. גרה בשכונת פלורנטין עם בילבו הרועה האסיאתי. כפי שניתן להבין ממרבית הפוסטים, חיה את חיי הרווקות הארד קור. אבל לא רק אותם. בגדול, אלייב אנד קיקינג.

עדכונים:

פוסטים: 23

החל מדצמבר 2013

11/03/2015

1

שנים רבות לא שבתי אל המקום הזה. אבל עכשיו אני כאן.

לא הרבה השתנה. הים הוא אותו ים. או שאולי לא. אינני יודעת. העיניים אותן עיניים. כבויות. אטומות. כהות. עיניים מתות. ניצוץ החיים היחיד הוא השתקפותם המתעתעת של גלי הים. לא יותר. גם הידיים. גם הן אותן ידיים. מקומטות. בלות. מוכתמות. למודות שנים. למודות פציעות.

ידיה של רוצחת. ידיי שלי.

ואין דין. ואין דיין. ואני עודני משוטטת חופשיה.

גל ענק. כחול. כהה כהה. מכה בחוזקה. לא מוותר. מאיים לשטוף את כל ישותי מעליי ולהטביע אותי אתו. אני עומדת שם. במרכזו של משטח אבן. לבן. בוהק. כמעט מסנוור. אני מרימה את ידיי לאוויר, כמו מנצחת על הסערה שסביב. עומדת על קצות האצבעות ומלטפת את קיר המים המתעקל.

לבד בעולם. רק אני. והסערה. אבל לא פוחדת. לא פוחדת כלל.

לפעמים הם עוד חוזרים אליי. החלומות ההם. מפעם. מאירים אותי מבפנים. ממלאים אותי. מפיחים במפרש העלוב והקרוע שלי משב רענן של רוח. משכיחים ממני הכל. כמעט הכל. שוטפים אותי. מציפים אותי. כמו מים. מישהו אמר לי פעם, מזמן, כשעוד הייתי ילדה, באמת ילדה, שמים זה סימן למזל טוב. לשפע. להצלחה. הוא אמר שהחלומות שלי הם נבואה.

לו רק ידע.

אני יושבת ומביטה על המים המתנפצים אל הסלע. מכים בכל הכוח. ואני תוהה. איך זה שהמים לא מתייאשים. אף פעם. למרות שהם יודעים. הם הרי יודעים שלא יצליחו. שיפלו בכל פעם מחדש חזרה אל תוך הים. אך הם בשלהם. כמו שוכחים. מוחקים את זיכרון העבר. ממשיכים לנסות. לראות מה מסתתר אי שם. מעבר לקו החוף. ואני.

כמה שאני שונה מהם. העוצמה ממני והלאה. איני אלא נציב מלח מט לנפול. אין בי ולו טיפה אחת של כוח. שבריר. זיכרונות עברי נאחזים ולא מרפים. איני מסוגלת לשכוח. הבזקים מהבהבים שבים ועולים. כל הזמן. כמעט כל הזמן. מזכירים לי מי אני. ומה לעולם לא אהיה.

והנה, למרות הכל, אני עדיין כאן. כמו הגלים.

2

את אבא אף פעם לא פגשתי. אמא בדיוק יצאה החוצה מהבית ולא אמרה לאן. היא אף פעם לא אמרה לאן. מזה תקופה שהייתה יוצאת ונכנסת דרך הדלת המתפוררת בלי לומר דבר. לובשת מצבי רוח. פרצים של כעס או שמחה. צעקות מקוטעות, מלמולים מבולבלים. לפעמים היה אפשר להבין. לפעמים לא. לפעמים היא רק שתקה. זה הכל. מאז שהוא הגיע זה אפילו החמיר. לא הבנתי מה הוא עושה אתה. שמחתי בשבילה שהיא לא לבד. שמחתי גם בשבילי.

ישבתי בחדר והסתכלתי מבעד לחלון. העץ הגדול שליווה את נוף ילדותי הקצרה. נטוע בבטחה בקרקע. פורח בחגיגיות. עלה נשר מן העץ. הסתלסל לו מטה אט אט. התערסל על כנפי הרוח הקלילה. שט לעברה של המדרכה המטונפת. מעניין אם הוא יודע, חשבתי לעצמי.

מעניין אם הוא יודע שאלו רגעיו האחרונים. שעוד מעט יתחיל לקמול. לנבול. להינמק. להתפורר לרסיסי רסיסים של אבק ושכחה. ככה סתם.

כמה עצוב להיות חלק מת בעץ פורח.

הדלת נטרקה. דבר מה הוטח על הרצפה. רעש שקיות. אמא הגיעה. היא רצה במהירות לחדר השינה. מלמלה לעצמה דבר מה לא מובן. שוב פעם רעש. הפעם של מגירות. צעדים. היא התייצבה בפתח החדר שלי. בעיניה המבט המוכר. אחוז התזזית. ידעתי. זה הולך להיות אחד מאותם ימים.

רציתי להיעלם. התפללתי לאדמה שתבלע אותי. רק לכמה רגעים. אבל תפילות, כידוע, לא מתגשמות.

לא היה לי מה לעשות. אמא רצה לעברי. היא תפסה לי בכתפיים.”כמה פעמים אמרתי לך להפסיק לבהות בחלון”, הטיחה לעברי. היא טלטלה אותי מצד לצד. “אם רק היית יודעת כמה קשה אני עובדת כדי שיהיה לך החלון הזה לבהות דרכו. אבל זה לא אכפת לך. זה לא אכפת לך”. הידיים שלה אחזו בי בחוזקה. הרגשתי ציפורניים בבשר. היא הדפה אותי לאחור. הסתכלה עליי מלמעלה. פניה התעוותו. היא הצמידה את אפה לצווארי.

“מה זה ילדה? מה זה הריח הנורא הזה? עכשיו. עכשיו את תבואי איתי, את שומעת אותי? את תבואי איתי”. אמא משכה אותי לחדר האמבטיה. דחפה אותי פנימה. סגרה את הדלת. “אצלי את תריחי מסבון”, היא צעקה מהמסדרון, “תקרצפי את עצמך בסחבה מיד”. וסובבה את המפתח במנעול.

נעלבתי. עד עמקי נשמתי. כמו תמיד. גוש גדול צמח לו בגרון. חנק אותי. עד שהצליח להשתחרר. בכיתי. ביד רועדת פתחתי את המים. נכנסתי פנימה אל מתחת לזרם. הדמעות שלי התערבבו עם המים. עד שכבר אי אפשר היה להבחין. אבל אני הבחנתי.

שטפתי מעליי את הריח. שילך ממני שילך.

מאז לא נגעתי בבקבוקון הבושם הקטן שלה. היא גם ככה לא שמה לב.

3

התעוררתי והלכתי להביא כוס מים. בדרך ראיתי אותו. הוא ישב שם. כמו ממתין לה שתגיע. אבל היא באה והלכה. ולא הודיעה. הוא הסתכל עליי. עיניו בהקו. ראיתי שכואב לו עליה. עליהם. ראיתי שכואב לו עליי. כאב לי גם. ריחמתי עליו. ריחמתי עליו יותר ממה שריחמתי על אמא. לא יודעת למה. לא באמת היכרתי אותו. לא. לא היכרתי אותו בכלל.

שבתי אל החדר. התיישבתי על יד החלון והבטתי מטה. היה שם ספסל. שתי ילדות ישבו עליו. בשמלות ובצמות, ועם שני ילקוטים מונחים ליד. לא יודעת בדיוק על מה הן דיברו, שמעתי רק קצת. הביטו זו על זו בלהט. פתאום התפקעו מצחוק. ואני התפלאתי. איך יש חיים לגמרי אחרים. ממש מתחת לחלון.

פתאום התעצבתי נורא. גם אני רציתי מישהו משלי. להתפקע אתו מצחוק על ספסל. בשמלה ובצמות. ועם ילקוט מונח ליד. הקנאה מילאה אותי מבפנים. התפשטה בכל גופי. רעה רעה. שוחקת. בוערת.

לפתע.

הוא חלף על פני הדלת. אחר כך שב. נעצר והביט בי. הבטתי בו חזרה. היה נדמה לי לרגע שהוא מבין אותי. ואז הלך מן הבית. מותיר אותי לבד. כרגיל.

ניגשתי אל הארון ומצאתי את השמלה שלי. ישנה ודהויה. עם מלמלה וסרט מסביב. לבשתי אותה. ניגשתי אל המראה הארוכה. השמלה הייתה קצרה. אבל מה זה משנה. לקחתי מברשת וסירקתי את השיער. צמה לא ידעתי לעשות. רק אמא. אז אספתי אותו לתוך גומייה רחבה. וירדתי למטה.

עמדתי ברחוב והבטתי לעבר הספסל. הן עוד היו שם. פסעתי שתי פסיעות לעברן. אחת מהן סובבה את מבטה אליי. בדממה. התבוננו האחת בשנייה. ואז סבתי על עקביי, מבוישת.

4

חזרתי אל החדר והתיישבתי על המיטה. הדלת הייתה פתוחה. כמו תמיד. צל חלף על פני החדר. אחר כך שב. ראיתי אותו עומד שם. על המפתן. עיניו המשיכו לבהוק. הוא נכנס פנימה והתיישב לידי. “איפה אמא שלך, את יודעת?”. לא ידעתי. “גם אני לא”, הוא אמר. “אני חושב לעזוב. אין סיבה להישאר עוד”. לא עניתי. הוא הרי צדק. לא הייתה סיבה להישאר.

הוא הביט בי. עיניו המנצנצות. הוא שלח לעברי יד חמה וליטף את ראשי. היה זה רגע אחד קטן של תעתוע. לא יותר. לפתע משך אותי אליו. ידיו החזקות הצמידו את גבי אל המיטה. ואז עלה עליי.

עלה נשר בחוץ. נשרתי גם אני אתו. קמלה. נבולה. נמקה. רסיסי רסיסים. ככה סתם.

רציתי לצעוק. רציתי כל כך. אבל לא יכולתי. הכאב הזה שפילח אותי. קרע אותי מבפנים. שיתק אותי. הותיר אותי מובסת. מוטלת על המיטה בחוסר אונים. כאבתי בדממה של הלם. נוזלת דמעות ורוק. מדממת בין הסדינים הישנים טיפות אחרונות של ילדות שלא תשוב. וזרע.

הספקתי לראות את העיניים של אמא מבעד לדלת החדר הפתוחה.

הוא הושיט לי כוס מים. “קחי. זה ירגיע אותך”. הייתי צמאה אבל לא הושטתי לעברו את היד חזרה. לא יכולתי. בן אדם. בנו של אדם. לא רציתי ממנו דבר. רק שילך. הוא הלך. אני נשארתי במיטה. כבדה כבדה שקעתי בתוכה. נתתי לשינה לחטוף אותי אליה.

כן. השינה תמיד הייתה טובה אליי.

השקט שמילא את הבית העיר אותי. שטופת זיעה וזימה. בעל כורחי. התרוממתי לאט. נעמדתי על שתי רגליים כושלות. מיד צנחתי מטה. הכל כאב. כל כך כאב. נעמדתי שוב. בתוך כל השקט הזה. התחלתי לצעוד החוצה מהחדר. חיפשתי את אמא. רציתי אותה. את אמא שלי. אבל היא לא הייתה בבית. וגם הוא לא. נכנסתי אל חדר האמבטיה.

הקיר המתקלף. האריחים הסדוקים. כתמי העובש על התקרה. הרגשתי שייכת. סובבתי את ידית המים החמים. זרם קולח פרץ החוצה. אדים מעשנים. רציתי להיכנס פנימה לתוך המים. לזרום איתם רחוק רחוק. הלאה. אל האבדון. רציתי לנקות את עצמי מכל התועבה. מהבושה.

מכל מה שלא הצלחתי באמת, גם שנים לאחר מכן.

אבל בעיקר רציתי שכבר לא יכאב לי יותר. את זה הכי רציתי. הרמתי רגל להיכנס פנימה. פתאום הכל הפך לבן בוהק ומסנוור. מהבהב. החדר התחיל להסתובב סביבי. לסגור עליי.

יד תפסה אותי מאחור.

עוד מהבלוג של solche

אונליין דייטינג מיי אס

תכ'לס, לא היה לי כוח לצאת לדייט הזה בשיט. דיברנו יומיים לפני והוא דווקא נשמע נורמלי. מצרך נדיר בימינו. מצד שני, כבר היו לי כמה כאלה שנשמעו נורמליים. והנה אני שוב באותו המקום בדיוק. בסוף שמתי על עצמי את השמלה המנצחת ויצאתי....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מי? אני? פתאטית?

זו הייתה הפעם הרביעית שנפגשנו. היה ברור שהיום אשחרר קצת.. אחרי הכל, אני אישה עם צרכים. נסעתי אליו לדירה. אזור הצפון הישן, על הפארק, עם חנייה. קבענו לראות סרט, שזה כמו...

תגובות

פורסם לפני 6 years

פאק הים! פאק דם אול..

"את הרי יודעת שזה לא ייגמר טוב", אמרתי לעצמי, ובכל זאת בחרתי לעלות על החצי כדור גומי הזה שהם מחזיקים בחדר כושר.. ועוד עם שתי משקולות של ארבעה קילו.. מי ישמע האלק הוגן איז אין טאון. "תנשמי. תנשמי! הכל בסדר.. אם הבלונדינית המעלפת...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה