הבלוג של מירב שובל

smerav

בת 35, מתל אביב, מגדלת את הכלבה הכי מתוקה בעולם, מאמנת אישית, דודה משוגעת, לומדת על עצמי כל יום, מנסה לראות ולקחת את הטוב מכל דבר, נהנית להתפרק בהופעות, מטורפת על שוקולד ועוד דברים קטנים שתגלו בהמשך

עדכונים:

פוסטים: 8

החל מאוגוסט 2014

אתחיל ואומר שכל מה שכתוב פה זו דעתי בלבד, יכול מאוד להיות שאנשים אחרים יעדיפו תגובות אחרות ושכמובן אני לא באה להעליב אף אחד אלא כותבת מה תחושותיי, רצונותיי וצרכיי בעניין.

אז תגובות… הדבר הכי קשה כמובן היה לספר לאחי הגדול ולאימא שלי. אחי הגדול נראה לי היה קצת בהלם (לא יודעת ממה יותר מזה שיש סרטן או מזה שאחי השני היה מחוץ למשרד בשעות הצהריים) ולאימא שלי סיפר אחי השני – כדי להכין את הקרקע לקראת מה שאני צריכה. ואחרי זה היה קשה לספר לאחיינים הגדולים שלי – אז לא אני סיפרתי אבל זה עדיין כואב שהם צריכים לדעת על זה אחרי שסבא שלהם נפטר מסרטן לא מזמן, אבל המזל שלי שיש לי את האחיינים הכי מדהימים, חכמים ומבינים בעולם.

הייתה לי בקשה את גדולה מכל האנשים שקרובים אליי והיא שאני לא רוצה לשמוע שליליות, לא רוצה לשמוע “למה זה קרה? למה זה מגיע?” וכו’ וכו’. הייתי די פרקטית – זה מה שקיבלתי ועם זה נתמודד.

ואחרי המשפחה – התגובות שחששתי מהן היו של החברות והחברים הקרובים שלי – ולמרות שהם היו מודעים לכל מה שעובר, אני חושבת שכולם היו בשוק שהסתבר בסופו של דבר שזה The big C, אבל הם גם הבינו שמה שאני צריכה זה בדיחות, ציניות, קלילות וכמובן המון המון שוקולד (שקיבלתי בכמויות ממשפחה וחברים). וכמות הבדיחות הציניות שרצו בבית שלי באותה תקופה הייתה רבה. היו את הבדיחות החוזרות שאולי אני מדבקת, היו את הדיבורים על כך שאני כן צריכה ללכת לים כי זה הקרנות חינם, או שאולי צריכים לתת לי שוברי הנחה על פאות (לפני שידעו שאני לא צריכה כימו) כי זה עסק יקר, או הבדיחה שאני צריכה להיות מתנחלת – גוש מירב. ונהניתי וצחקתי מכל בדיחה שכזו.

תמונה2

והיו את האנשים שלא ידעו ושיצא לי לספר להם בעת מפגש אישי. התגובה הראשונית אצל 99% הייתה לבהות לי בחזה. עכשיו יכולתי להבין למה בוהים לי בחזה אחרי הניתוח כי רצו לראות אם יש שינוי אבל לפני הניתוח – מה ציפיתם לראות? סרטן אוחז בחזה שלי? אבל החזה שלי מודה לכם על כל תשומת הלב.

ויש את התגובות בעקבות הפוסט שפרסמתי. קיבלתי מלא שיחות וטלפונים מאנשים שהם בהלם ולא ידעו ושאיך אני ושיבואו לבקר אותי וחלק אפילו באו. אבל כמובן שאחרי זה לא שמעתי מהם שוב. אז בשבילי, באמת, עם כל ההערכה ובאמת מודה על כל שיחה וכל התעניינות וזה לא מובן מאליו, אין צורך להגיד סתם דברים ואין צורך להתעניין בי בשביל לסמן וי או בשביל לצאת ידי חובה. לא אהבתי לפני שהייתי חולה ובטח שלא עכשיו אנשים שאומרים סתם דברים ולא מקיימים. אתם רוצים לראות אותי? בשמחה רבה, תבואו, יש לי הרבה זמן פנוי עכשיו (מקווה שעוד מעט זה ייגמר כי הגיע הזמן לחזור לשוק העבודה) אבל אל תגידו סתם. זה משהו שמאז ומתמיד חרפן אותי ועכשיו בכלל.

ויש את התגובות שאני ממש לא אוהבת. וזה מצחיק כי אם לפני כמה שנים היו מגיבים אליי ככה – הייתי עפה על זה. ואלו הם המרחמים. אלו שישר הטון שלהם נמוך יותר וזווית הראש זזה (לא זוכרת באיזו סדרה דיברו פעם על זה אבל זה ממש ככה – איך טון הדיבור וזווית הראש משתנה כשמרחמים על מישהו). אלו שכותבים לי פתאום בעדינות והולכים איתי על ביצים. אלו שמדברים עם חברים טובים ושומעים שהם נפגשים איתי או משהו כזה וישר מנמיכים את הכל כאילו זה סוד ושואלים “איך היא?”. אין מה לרחם עליי, אין מה להנמיך את הטון – יש לי סרטן בשד, לא בראש או באוזניים – טון דיבור רגיל לא מפריע לי. וזה באמת מצחיק כי פעם הייתי חולבת את הרחמים ועכשיו? מישהו שמרחם עליי בא לי לעוף עליו. ואני בכלל מנסה גם לא לרחם על אנשים. יכול לכאוב לי עליהם, יכול להיות שמחשבתי תוטרד מהם וכו’ – אבל לרחם? היחידים שאני מרחמת עליהם לרוב זה אנשים קטנים שלא מבינים שהם קטנים (וכמובן קטנים באופי ולא בקומה או בגיל). וכמו שאתם יכולים לראות בתמונה למטה – אני גם די בסדר… לא?

תמונה

אבל אם יש משהו שאני עוד יותר לא אוהבת מהמרחמים זה אלו שחושבים שיש מה להתבייש בסרטן. קיבלתי כ”כ הרבה תגובות של “איזו גיבורה שיצאת מהארון של הסרטן” וכאלה. ושמעתי על כל כך הרבה אנשים שמסתירים את עובדת היותם חולים ואני לא מצליחה להבין את זה. לא מצליחה להבין כי קודם כל אין מה להתבייש. לא ביקשתי את זה. לא עשיתי שום דבר שזה יקרה לי ובטח שלא עשיתי שום דבר רע. וחוץ מזה – מבחינתי עכשיו דווקא כן לפרסם את זה כדי לעורר מודעות של נשים צעירות, שיראו שם ופנים ויידעו שזה יכול לקרות לכל אחת, בכל גיל.

אז שוב, מקווה שלא העלבתי אף אחד. פשוט הרבה מאוד מאוד מאוד שואלים אותי על התגובות וכשהתחלתי את הבלוג הזה אמרתי שאהיה כנה בו. וכמו שכתבתי בהתחלה זה מה שמתאים לי וזה מה שאני צריכה. יכול להיות שהרבה אחרים יגיבו וירצו תגובות אחרות.

אז תודה שקראתם ובכלל תודה על הליווי בכל התהליך

 

 

עוד מהבלוג של מירב שובל

גילוי מוקדם באמת יכול להציל חיים

אוקטובר זה חודש המודעות לסרטן השד. זה החודש שרואים את כל הסטטוסים שאתם אמורים לנחש מה זה אומר - אני אוהבת את זה על הספה, אני לובשת חזייה אדומה וכו' וכו' וכו'. שאלו דרכים נחמדות לעורר מודעות בסרטן השד אבל מה שיותר מעורר מודעות...

תצוגה מקדימה

השילוב בין טיימינג, משמעות ובחירה

כמה ימים לפני שאבא שלי נפטר, בדרך לבקר אותו בבית חולים אמרתי לאימא שלי שלפחות אבא שלי עשה הרבה בחיים שלו והשאיר חותם. אבא שלי היה באמת אחד האנשים הכי מדהימים שהכרתי (אם לא הכי). גידל משפחה שבאמת באמת אהבה ועדיין אוהבת אותו,...

תצוגה מקדימה

הטוב, הרע והמכוער

אחד הדברים שהבטחתי לעצמי כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה זה שאני אהיה כנה ואמיתית. גם עם הדברים שקשים, גם עם הרע וגם עם הטוב. ולהיות כנה ואמיתית על ועם פחדים זה לא הדבר הכי קל בעולם. אבל משום מה בשנים האחרונות החיים הבהירו לי...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה