שכול זיכרון ומחירה של זהות ישראלית

השנה ימלאו 20 למותו של יותם. 20 שנים של התמודדות עם אובדן ועם פער בין הכאב האישי לסימבוליקה של הכאב הלאומי. המאמר "שכול זיכרון ומחירה של זהות ישראלית" (שכתבתי בשנת 2009 במסגרת התואר השני בבצלאל ) מציג התבוננות "מבחוץ" על הדרך בה בחרתי לבטא את הכאב לאורך השנים ועל עבודות בעקבות חוויות אובדן.

בחורה עם מחשב נייד

הקדמה

 גדלתי במשפחה של אנשי צבא. כילדה צעירה אני לא זוכרת הרבה מההוויה הצבאית פרט לבריכת הברווזים בבלינסון, שם אבא שלי שכב אחרי שנפצע קשה במלחמת ששת הימים. אחרי הפציעה הוא עבר מחיל הצנחנים לחיל המודיעין וכנערה וחיילת אני זוכרת אותו בתפקידיו השונים, ואת תחושת הגאווה על כך ש”אבא שלי חייל גיבור”.

את יותם, שהיה בעלי, הכרתי בצבא – אני הייתי קצינה בגדוד צנחנים והוא הגיע לקורס מ”כים. היינו ביחד 11 שנים. בנובמבר 1994 הוא נהרג בשירות מילואים כאשר מחבל מתאבד רכוב על אופניים התפוצץ בצומת נצרים בזמן תדריך קצינים שהתקיים בצומת. שלוש שנים אחרי כן  נהרג בן דודי צחי בנטוב בפעולת השייטת באנצריה. דוד שלי, שמואל בנטוב, ממקימי חיל האוויר, ששרד את כל המלחמות, לא שרד את מותו של בנו ונפטר תשעה חודשים לאחר מכן – הסיבה הרשמית היתה סרטן, אבל כולנו ידענו שהוא מת משיברון לב. סבתי, אימו, נפטרה ביום השלושים למותו.

השכול הוא חלק מהיום יום במשפחה שלי. כשאני מבקשת מגיא בני בן ה-16 שישריין בלוח הזמנים שלו תאריך מסוים כי יש “אירוע משפחתי” כמעט תמיד אני מקבלת חיוך ציני ואת השאלה: למה? אזכרה של מי זה הפעם? כילד שהתרוצץ בגיל שנתיים עם דלי וצינור בחלקה הצבאית בבית הקברות בקיבוץ חצרים ואמר ש”כיף בבית קברות”, ציניות היא הדרך שלו לשרוד את המציאות שנכפתה עליו. בתוך המציאות המשפחתית הזו אני חיה, יוצרת ופועלת. מתנדנדת בין גאווה רבה על המשפחה שלי והעשייה שלה, לכאב הבלתי נסבל והמחיר הגבוה ששילמנו ואנחנו משלמים כל יום.

כאדם יוצר יכולת הביטוי שלי היא בכלים של יצירה. סוגיית הזהות שנכפתה עלי – אלמנת צה”ל – ותחושותיי לגבי הסיטואציה אליה הושלכתי, עולות בעשייה האישית שלי לאורך השנים. הבחירה לבחון נגיעה בשאלות חברתיות/פוליטיות דרך עבודות שלי לא היתה פשוטה אבל באופן מסוים הנושא שבחרתי בעצם בחר אותי, והאפשרויות האחרות, מרתקות ככל שיהיו, קלות יותר לניתוח וכתיבה, נותרו כאופציה חלופית שלא באמת קיימת.

 

רקע כללי

“שלא תהיה אי הבנה –  מת אדם וחללו נמלא סימנים: נרות נשמה, כנפי צניחה, שירים, סיכומים. היה איש ואיננו עוד, עכשיו הוא מסומן [i].”

תרבות השכול והזיכרון במדינת ישראל מהווה אלמנט דומיננטי בזהות הישראלית. הקמתה של המדינה לוותה במחיר גבוה של חללים ששילמו בחייהם על מנת שהחלום הציוני יקרום עור וגידים ופולחן הנופלים מהווה אבן יסוד במיתוס הישראלי [ii]. “…סוללה שלמה של אירועי זיכרון, אנדרטות וטקסים הונהגה בישראל כדי להעלות על נס את גבורת הנופלים בקרב וכדי לשמר ולהעצים את מורשתם… מות-ההקרבה של חיילים שהם אזרחים חופשיים וריבוניים נעשה ביטוי עילאי למחויבות לחיי הלאום ולנטילת חלק בהם. כתוצאה מכך החל תהליך של “הלאמת” הנופלים, שבו קנתה עליהם המדינה חזקה למען יוכר זכרם כנציגים הסמליים של רוח הגבורה של האומה ותהילתה ההיסטורית [iii].”

“הלאמת” הנופלים באה לידי ביטוי בדפוסי הנצחה שעוצבו על ידי רשויות ממשלתיות. על פי מעוז עזריהו, מטרת ההנצחה היא ליצור קהילת זיכרון ולגרום לכך שאלה שאינם עוד איתנו, מעשיהם והאירועים הקשורים בנפילתם, יהוו מרכיב קבוע בזיכרון הקולקטיבי שלנו. לצורך כך גובשה מדיניות המעניקה לבתי הקברות הצבאיים, אתרי הזיכרון וטקסי הזיכרון מקום מרכזי במנגנון ההנצחה המשמר את המיתוס. תכנם של טקסי הזיכרון עוצב בפורמט קבוע ההופך אותם לריטואל מוכר לכולם – נרטיב חוזר המייצר דפוסי זיכרון לאומיים קולקטיבים. בנוסף, השילוב בין האנדרטה לטקס המתקיים בה מעניק למיתוס שהאנדרטה מנציחה משמעות רלוונטית כל שנה מחדש.

לצד הנופלים “הגיבורים” גם משפחות הנופלים קיבלו תפקיד במיתוס – אלה שסוחבים בגבורה את מות יקיריהם. החללים במערכות ישראל הפכו את משפחותיהם ל”אנדרטאות חיות” וגם הן הפכו חלק ממנגנון ההנצחה [iv]. באתוס הלאומי צה”ל הוצג כצבא קטן אך נחוש, שנאבק במלחמת אין ברירה ומנצח פעם אחר פעם. בסיטואציות כאלה קל היה ליישם את דפוסי התרבות של שכול הרואי ולהציג חזית אחידה של הסכמה שקטה גם מ”משפחת השכול”. כל עוד התקיימה הסכמה לאומית רחבה על המשמעות הפטריוטית של מוות בצבא היה שיתוף פעולה שבשתיקה והסכמה לגבי דפוסי ההנצחה שהוכתבו על ידי המדינה. מלחמת יום הכיפורים תפסה את הצבא לא מוכן. בנקודה זו החלה היסדקות באמון בכוחו של הצבא ובפעם הראשונה עלה על פני השטח שיח של הטלת ספק. במאמר “חייו ומותו של הגיבור הלאומי” מצטטים בילו וויצטום את ג’ורג’ מוסה [v] ש”טען שהלאמת מוות יעילה יכולה לבוא רק בעקבות מלחמות שמקובל לראות בהן מלחמות שתרמו לשיפור מצב האומה ולתהילתה, ואילו במלחמות שנכשלות בהגשמת מטרות אלה יועדפו דפוסי אבל והנצחה אישיים על חשבון פולחן הנופלים הלאומי.” [vi] ואכן, שבירת הקונצנזוס והתפוגגות ההרואיקה הצבאית מובילים לשינויים בדפוסי ההנצחה. תחת הכותרת מלחמת אין ברירה יכלו מעצבי הזהות הלאומית לעצב דמות של גיבורים שנתנו את נפשם למען המולדת – “ובמותם ציוו לנו את החיים”, ולחבר גם את משפחות הנופלים לדפוסי ההנצחה הלאומיים. עם היסדקות המיתוס, הולך ומתפוגג שיתוף הפעולה ומופיעה הנצחה אישית כמו גם ביטויי מחאה על אופן ההתנהלות של המדינה. אלה הולכים ומחריפים בעקבות מלחמת לבנון והאינתיפאדה שאחריה. במאמרו “מיתוס, זיכרון, היסטוריה” מעלה דוד אוחנה הסבר נוסף להיסדקות המיתוס: הוא מתייחס לשינוי בערכי החברה, ואומר ש”החברה הישראלית עברה מאתוס של חברה חלוצית והרואית לאתוס של חברה צרכנית ותקשורתית – ובהתאם השתנו המיתוסים.” [vii]

אותם שינויים שחלו בתפיסות החברתיות באים לידי ביטוי גם בעולם האמנות. אמנם כבר אחרי מלחמת ששת הימים ניתן היה למצוא יוצרים דוגמת תומרקין בעבודתו “הוא הלך בשדות”, שבחרו להציג פן אחר לדמות הגיבור. אך לאחר מלחמת יום הכיפורים, עם היסדקות ההסכמה הגורפת ושבירת הקונצנזוס, “אמנים החלו מבטאים ביצירותיהם מחאה חברתית, היבטים ביקורתיים לגבי מדיניות המשטר, שלטון הכיבוש והתנהגות הצבא כלפי אזרחי השטחים.” [viii] בטקסט מתוך קטלוג התערוכה “דגל לאום דגל” נכתב: “עצם העלאת הדימויים ממטענו הפרטי של האמן אל היצירה הפלסטית מוכיח כי לאמן יש רצון לפתח דיאלוג… לעיתים העבודה מעלה הצעה לסדר, הידברות ופיוס, או רצון לעורר הרהור ותהייה מחדש… האמנות הופכת להיות קו תקשורת… האמן בעבודותיו מביע דעות, פירושים ואינטרפרטציות להתרחשויות החברתיות והפוליטיות…”[ix]

הבעת עמדה אישית ורצון לעורר הרהור על הפערים בין תפיסת השכול הלאומי ההרואי למציאות היום יום הפרטית של מי שאיבדו את יקיריהם עולה בעבודותיי האישיות. בתוקף מעמדי כאלמנת צה”ל מצאתי את עצמי נעה לאורך השנים בין הצורך לתפקד על פי ציפיות החברה (והרי זהו “תפקיד ציבורי”) לבין הרצון לבעוט ולא “לשחק את המשחק”. השינויים בתפיסותיי וגישתי לנושא השכול באות לידי ביטוי דרך שפה חזותית אישית העוסקת בשכול, זיכרון ומחירה של “זהות ישראלית”.

מוטיבים חזותיים בתרבות של שכול וזיכרון

בתחילה עסקתי בהנצחה וזיכרון בעיקר בתוך הדפוסים המוכרים והמקובלים של תרבות השכול – נטיעת חורשה והדפסת ספר זיכרון. עם זאת, כבר בתהליך העבודה על ספר הזיכרון בחרתי לצאת מהמודל הקלאסי (“חברים מספרים על”) ולהוציא ספר אמנות המציג צילומים של עבודותיו של יותם, שהיה נגר אמן, על רקע נופי הארץ. פרויקט זה צמח מתוך הצורך להנציח את דמותו של יותם באופן ייחודי ושלא במסגרת התבניות הסטנדרטיות והוא מהווה צורת ביטוי אישית אשר מופיעה בבחירת האתרים, בהעמדה של הצילומים, ובסיפור שבחרנו [x] לספר דרכם.

(תמונה 1) ; מתוך הספר יותם

אובייקט נוסף שצמח במסגרת הטקסים המקובלים הוא אובייקט לנר זיכרון. הצורך להדליק נרות זיכרון בתדירות די גבוהה הוביל אותי ליצירת אובייקט שייחד את הרגע ויהפוך את נר הזיכרון הסטנדרטי לאובייקט אסתטי ייחודי עם אמירה אישית. השפה החזותית שבחרתי עושה שימוש באלמנטים המדברים על שבר, חורבן וזיכרון [xi].

(תמונה 2); אובייקט לנר זיכרון

לצד ההנצחה והביטוי היצירתי כנציגתו של יותם וכאומרת דברו, עלו גם ביטויים של חוסר שביעות רצון מהזהות החדשה שנכפתה עלי ומאורח החיים הנגזר ממנה. איסוף אובססיבי של כל כתבת עיתונות שעסקה בפיגוע וביותם הוליד קולאז’ גדול של קטעי עיתונים ומעליו שכבות של צבע לבן. הקולאז’ שימש רקע לצילומים המציגים את הפן הפרקטי של אובייקטים המופיעים בספר “יותם”. באחד מהם, לצד צילום גדול של כסא ריק (נושא שיחזור אלי בעבודותיי האחרונות) מופיע צילום קטן בו אני יושבת על אותו כסא ומביטה בקטעי העיתונים שהולכים ומתפוגגים מול עיני.

(תמונה 3); קולאז’ קטעי עיתונות

מותו של יותם הוביל לכך שאת לימודי הרשמיים באקדמיה התחלתי רק בשלב מאוחר. נושא השכול, שהיווה מוטיב דומיננטי בחיי, בא לידי ביטוי בפרויקטים שונים במהלכם. בשנת הלימודים הראשונה (במסגרת סדנאות יצירה) יצרתי מיצב על חוף הים הפסטוראלי בקיבוץ נחשולים בשם “מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול”. במיצב עשיתי שימוש באובייקטים שרופים, רשתות, שקיות וחומרים שחורים שנאספו באזור לצורך יצירת סביבה המדברת על שבר, הרס וכאב. ה”סביבה” הציגה את המקום בו “התפלשתי” באותה נקודת זמן, אך הציעה גם “פתח מעבר” ממנו ניתן לראות /לעבור אל הצד השני. פתח המעלה תקווה לאופטימיות עתידית אפשרית.

(תמונה 4); “מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול”

המיצב שימש מקור השראה לפרויקט אחר: מיצג “חשיפה”, בו עסקתי בפער בין תדמית האלמנה כלפי חוץ למול שק הכאב אותו היא סוחבת, ב”תקיעות” של המקום שמצריך “להיות גיבורה” ובצורך בעזרה ופתיחות של הסביבה על מנת לחשוף את הכאב (תמונה 5). המיצג מתחיל בדמות בודדה, יחפה ולבושת שחורים העוטה על עצמה שיריון ומסכה מנייר – תחפושת של “גיבור” והגנה מדומה המכסה מעל שק בד שחור הנישא על גבה. במפגש מן החזית “שק הכאב” כלל לא נראה. במהלך המיצג מצטרפת דמות שניה. זו מסתובבת סביב הדמות בשיריון, מגלה את השק ולאט ובזהירות פותחת אותו. עם הפתיחה נפרשת גלימה שחורה ארוכה ועשירה הנראית כמו שמלה מפוארת. האורחת ממשיכה ומסירה מהדמות גם את תחפושת השיריון. בשלב האחרון, הדמות שהיתה כבולה בתוך התחפושת משתחררת, מסירה את המסיכה שכיסתה את פניה ונשארת חשופה כאשר תכולת שק הכאב פרושה ועוטפת אותה סביב ושרידי השיריון זרוקים למרגלותיה. סוגיה מעניינת העולה בעבודה זו היא “יופיו של הכאב”. בסופו של דבר גם כאשר הכאב נחשף ונפרש הוא מלא הוד והדר, ייצוגי ויפה, לא באמת מכאיב לסביבה שנחשפת אליו – עדיין תחפושת ולא הדבר האמיתי. כהערת שוליים לפרויקט ובתגובה לתמונה שהתפרסמה בעיתון ובה חיילים מזדכים על ציוד ב”אפסנאות שחרורים” הוספתי לתמונה גם את דמותי בשריון ושק כ‎אב כאמירה ישירה על הנכונות לוותר על המעמד ולהזדכות על הקיטבג שקיבלתי – אותו שק שחור של כאב שנפתח ונפרש בעבודה הקודמת. (תמונה 6)

(תמונה 5); מתוך המיצג “חשיפה”  |  (תמונה 6); “אפסנאות שחרורים”

בקורס אחר הצגתי פרוייקט שצמח מהטקסט “לכל איש יש שם”. לצורך העיסוק בזיכרון השתמשתי בסדרת תמונות של רגעים אמיתיים בחיים לצד צילומים שהציגו ביטויים מופשטים של תחושות הנוגעות בהם. דרך הדפסה על שקפים ושימוש בתאורה שגרמה לתמונות להקרין זו על זו, האמיתי והרגשי השתקפו אחד בתוך השני ורסיסי הזיכרונות הפכו מהות אחת הנעה בין מציאות לאשליה. השפה החזותית שנולדה בפרויקט הזה תחזור ותעלה בתהליך העבודה על הפרויקט “נעדר-נוכח 2009 “.

(תמונה 7); מתוך תהליך העבודה על “לכל איש יש שם”

בשנת 2003, בעקבות מטלה שקיבל גיא בני בבית הספר – לבחור אתר בתל אביב ולכתוב עליו – נולדו סדרות הצילומים“פורטרט עצמי” ו“הלו הלו אבא” (תמונות 8 ,9). בצילומים עסקתי במצבות ההנצחה שבגן הבנים בתל אביב – המקום שגיא בחר. בניגוד למדיניות הרשמית שעשתה שימוש באנדרטאות כ”אמצעי שסייע להשלים עם המוות ולקבלו בכח ההכרה, שנפילה בקרב למען המולדת מעניקה משמעות לחיים, וכי הנופלים מלאו בכך שליחות” [xii], בעבודתי האנדרטה אינם מנציחה את החיים אלא את המוות ואין בה כדי לסייע עם ההשלמה איתו. בתחילת התהליך בחרתי לצלם את הזמן העובר. השעות החולפות, מזג האוויר והנוף המשתנה – תנועת החיים מול המצבות שנותרות דוממות. עם זאת, תוך כדי עבודה הצללים וההשתקפויות שמלווים אותי קיבלו זהות ברורה ומצאתי את עצמי מבטאת את התחושות דרכם ובעזרתם, מציבה את עצמי כמצבה חיה בין אלה הדוממות כמו גם מאנישה את גושי האבן.

(תמונה 8); “פורטרט עצמי” |  (תמונה 9); “הלו הלו אבא”

אמירה נוספת בסדרת הצילומים נגעה בגיא ובמערכת היחסים שלו עם יותם. בדיפטיך “הלו הלו אבא”, לצד קלוז-אפ על חיילי המשחק [xiii] איתם שיחק גיא למרגלות אבן המצבה השחורה, מוצג צילום של גיא שמנסה להגיע הכי קרוב שהוא יכול אל אבא – שם חרוט במצבת אבן [xiv]. חקיקת השם באנדרטה היא האמצעי בעזרתו מסמנת החברה לחבריה שקורבנם אינו קורבן שווא ומבטאת תודה מתמשכת לנופל ולמשפחתו, אך כמי שלא פוקדת אנדרטאות וטקסי זיכרון אני מוצאת מחווה זו כמלאת פאתוס ומרוחקת מהמציאות. בניגוד לתפיסה הרואה באנדרטה אמצעי בו “עברו הנופלים טרנספורמציה והפכו לסמל שאפשר לראותו, למששו, להזדהות עמו” [xv], בצילומים אלה המתים נותרו בגדר צללים מתעתעים בלבד.

העיסוק שלי במצבות הדוממות לא דן בהנצחת הגיבורים כי אם בכאב ההתמודדות של אלה שנותרו אחריהם. דרך אותם מוטיבים לאומיים מאחדים וסמלי תרבות הרואית אני מפנה מבט לפנים האחרות של נושא השכול העולה מתוך מערכת היחסים ביני לבין המצבות או בין גיא לביניהן – דו שיח בין השם החרוט על האבן לבין בני המשפחה, שבגין הנסיבות הופך מונולוג אישי של מי שנשארו מאחור. הבחירה לצלם בשחור לבן נועדה להדגיש את תחושת הכאב ואת העובדה שעם השכול החיים מאבדים מצבעוניותם והשחור הופך להיות דומיננטי.

בחינת הזהות שלי, סוגיית השייכות למדינת ישראל והמחיר על ההשתייכות הזו, קיבלו ביטוי בסדרת צילומי שחור לבן נוספת שנעשתה בשיתוף עם מנחם גרייבסקי. אם בעבודה המשותפת לצורך הספר לזכר יותם נסענו בנופי הארץ על מנת לצלם את האובייקטים שיותם עשה, הפעם האובייקט היה אני וסידרת הצילומים בוחנת את אופן ההשתלבות שלי והפיכתי לחלק מנופי ארצנו. מעבר לבחינת ההיטמעות בנופים, באים בצילומים לידי ביטוי מוטיבים של קורבנות, קטיעה ואי נוחות.

(תמונה 10); “נוף ישראלי” – מתוך סדרה

הישירות שליוותה את הפרויקטים התמסמסה עם השנים. הצורך להתריס ולשים את הדברים באופן בוטה מול הפנים התרכך ויחד עם ההשלמה וההטמעה של המציאות שנכפתה עלי השתנה גם האופן בו עולה נושא השכול כחלק מהאמירה על זהותי כישראלית.

לשאלה מהי ישראליות עולות פעמים רבות התשובות: הצפירה, עמידת הדום והטקסים ביום השואה וביום הזיכרון. אלה מהווים עמוד תווך בזהות הישראלית הלאומית ומופיעים בדרכים שונות ביצירות המתייחסות אליה. דוגמא לעיסוק בתרבות השכול והזיכרון במדינת ישראל דרך מוטיבים אלה ניתן לראות בעבודת הוידאו “Trembling-Time” של יעל ברתנא. ברתנא מצלמת את עצירת המכוניות ועמידת הדום של האנשים בכביש המהיר כשברקע נשמעת צפירת יום הזיכרון. כפי שעולה משם העבודה, ברתנא עוסקת בתחושת הזמן ומציגה את השינוי החל בזמן הצפירה בו לרגע מדינת ישראל עוצרת את היום יום ונלכדת במסע אל העבר ואל מחירה של ההיסטוריה המקומית.

שימוש במוטיבים הפורטים על אותו זיכרון קולקטיבי מופיע בעבודות הוידיאו שלי: “נעדר נוכח” ו”יום העצמאות 2009 “[xvi](נעדר-נוכח: וידאו). בסרטון “יום העצמאות 2009 “ נראה צל של דגל מתנופף על מדרכת רחוב, ועוברים ושבים דורכים עליו בעוד ברקע נשמעת מנגינת החצוצרה הפותחת את הטקסים הממלכתיים לזכרם של המתים. ב“נעדר נוכח” נראה צל הדגל המתנופף הולך ומתפוגג עד להיעלמותו המוחלטת לצלילי אותו קטע מוסיקאלי. זיהוי הדגל והאמירה העולה מן העבודות מתקבלים בגין החיבור של האימאג’ למנגינה המוכרת לכל מי שהשתתף בטקסי יום השואה או יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. את המשמעות יכול לפענח רק מי ששייך/מכיר את תרבות הזיכרון הישראלית. בניגוד לעבודתה של ברתנא, “נעדר נוכח” ו”יום העצמאות 2009 ” עוסקים בהתעלמות מהזיכרון – אותם מוטיבים המהווים סמלי תרבות ומתחברים לאותו זיכרון קולקטיבי מעוררים שאלות דווקא בגין המשך זרימת החיים והיום יום הרומס את צילו של הדגל.

בעבודות הוידיאו עולות שאלות אודות ייצוג אובייקט ללא האובייקט – האם הצל של הדגל כמוהו כדגל עצמו? איזו משמעות מקבלות פעולותיהם של העוברים ושבים כאשר מייחסים לצל את אותה המשמעות הסמלית של האובייקט? שאלות אלה חוזרות ומופיעות לכל אורך הפרויקט “נעדר נוכח”, פרויקט אשר התחיל משאלות הבוחנות את גבולות העיצוב והתפתח לעבודה העוסקת בהעדר וזיכרון.

תהליך העבודה החל מסדרות צילומים במרחבים שונים בהם בחנתי ייצוגי אובייקטים דרך שרידים, השתקפויות וצללים [xvii] (תמונות 11-13). כהמשך לעיסוק בקיום אשלייתי ובייצוג של אובייקט ללא האובייקט, חיפשתי דרכים בהן ניתן “להחיות” את האשליה ולהפוך אותה לאובייקט ממשי. השאלה כיצד להפוך “אין” לאובייקט פיזי החזירה אותי לבחון את המושג נעדר-נוכח ולחפש שפה צורנית שתענה על השאלה.

(תמונה 11); “שרידים” |  (תמונה 12); “השתקפויות” |  (תמונה 13); “צללים”

דימויי מוכר המשמש לייצוג נעדר נוכח בתחומי האמנות הוא “הכיסא הריק” המשמש כלי ביטוי באמירותיהם של יוצרים רבים. בשנת 1991 אצר מרדכי עומר תערוכה בשם “הנעדר הנוכח: הכסא הריק באמנות הישראלית [xviii]“. בקטלוג התערוכה מתייחס עומר להיסטוריה של האובייקט ומציין ש”אב-הטיפוס לתפיסה המייצגת את נעדרותו של האדם באמצעות מוטיב הכסא הריק הופיע כבר בראשית דרכה של האמנות המודרנית, בתנועה הרומנטית. שם הוצגה ההיעדרות באמצעות החורבות והשרידים, או באמצעות האובייקט השבור שחלקיו אבדו ואין להשלימם עוד אלא בזיכרונו של הצופה.”[xix] כמו כן הוא מתייחס לכוחו של האובייקט ואומר ש”המתח הטעון בדימוי זה נוצר כתוצאה מן הניגודים בין הנוכחות להעדר המשמשים בו בערבוביה.”[xx]

הניגודים המתעתעים עליהם מדבר עומר עולים גם באובייקטים שלי. בעבודתי, צילו של הכסא הריק משמש נקודת מוצא ליצירת אובייקטים ממשיים. הצל – המקום המסמן העדר אנרגיה (כי זו נבלעה באובייקט), מהווה ייצוג זמני של האובייקט וסימון של ה”אין” ברגע נתון. חיבור בין הכסא הריק וצילו מגדיר את החלל הכלוא ביניהם – המסה של האין בנקודות זמן שונות. מסה אשלייתית זו מתורגמת דרך ביטוי חומרי לאובייקט ממשי. הצורות הנולדות מן הצללים מקפיאות את הרגעים והופכות את הנעדר לנוכח פיזי, כמו כן הן בוחנות מזווית חדשה את המורפולוגיה של הכסא דרך הייצוג האשלייתי שלו. הבחירה החומרית של האובייקטים נובעת מהנעדר הנוכח האישי שלי – נגר, והחומרים שמאפיינים את עבודתו. הגימור במָראה יוצר מצב בו המסה של הרִיק נשארת כלואה בין ההשתקפויות, הנעדר שהפך נוכח כמעט ונבלע בחלל, והייצוג הפיזי של האין חוזר להיות סוג של אשליה.

(תמונה 14); “נעדר-נוכח”

בהנצחה מדובר על הפיכת הבר חלוף לנצחי – אופן הטיפול שלי מנציח את הרִיק והופך את ה”אין” ליש פיזי, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שבסופו של תהליך ארוך של “החייאה” האובייקט הפיזי שניצב בחלל הוא עדיין “כסא ריק”. בתפיסה החברתית של שכול בישראל, לצד הציפיות שהמשפחות השכולות ישאו בגבורה את משאן מתקיימת גם ציפייה של החברה מהאלמנות ש”ישתקמו” וימשיכו הלאה. העבודה מנכיחה את הכאב הפרטי במרחב הציבורי ומציגה את העובדה שהחלל, הרִיק, לעולם ישאר נוכח.

סיכום

תרבות ההנצחה הישראלית נועדה לפאר ולהאדיר את האנשים שהקריבו עצמם למען המדינה. העבודות שלי עושות שימוש באותם מוטיבים מקובלים על מנת להציג את הצד השני – המחיר הכואב של ההקרבה הזאת. העיסוק שלי לא נובע מהתרסה פוליטית חברתית אלא מצורך אישי ודיבור אישי על הזהות שנכפתה עלי והשלכותיה. בגין העובדה שאלמנת צה”ל הוא תואר בעל “מעמד פוליטי” ודפוסי ההתנהגות המלווים את התואר מוטבעים כחלק מהתרבות הישראלית העבודות האישיות הופכות אמירה חברתית פוליטית.

בבחינת ביטויי שכול בעשייה שלי, בעוד שהספר ונטיעת היער לזכרו של יותם מהוות פעולות של הנצחת המת בתוך תרבות ההנצחה המקובלת (גם אם בצורה ייחודית), העבודות האישיות בכלל, והכיסא הריק 2009 באופן ספציפי, אינם מנציחים את יותם אלא את העדרו של יותם – את החלל שנשאר אחריו ואת ההשלכות של אי נוכחותו. אם מעמידים זו לצד זו את תמונות הכסא הריק 1995 לצד זו של 2009 (תמונה 15): הראשונה מציגה כיסא שיותם יצר – כיסא שמייצג ומנציח את האדם שהיה, את כישרונו ואת ייחודו. בשנייה, הכיסא מהווה ביטוי לצללים ולהשתקפויות והוא מייצג ומנציח את הרִיק ואת הכאב שנגזר מהזהות שנכפתה עלי כאלמנת צה”ל על כל המשמעויות המורכבות של “התפקיד”. השוואה זו מציגה באופן ברור את הפערים בין שתי נקודות מבט: הסמלים הלאומיים –  זיכרון החייל שהקריב את חייו למען המדינה ו”גבורת” משפחתו (משפחת השכול) העומדת איתנה, והמציאות הפרטית היום יומית: מציאות של כאב בה הנעדר לעולם יישאר נוכח ואוהביו לעולם ינועו בין תעתועים.

.

(תמונה 15); כסא יותם – 1995 למול “נעדר-נוכח” 2009 

.

.

_____________________________

[i] גנור, אבי. הסטה של הנצחה וכמעט ראיתי נחש בתוך עיצוב זיכרון חלק ב’, אסכולה לעיצוב 1998. עמ’ 158

 [ii]  פולחן הנופלים הוא פולחן מדינה שהחל עם מלחמת העצמאות וביטא את חידוש הקשר בין העם היהודי לבין הטריטוריה הלאומית שלו. “פולחני מדינה שייכים לקטגוריה של פולחנים לאומיים והם משמשים להנכחה המוסדרת והממוסדת של מיתוס הבריאה של המדינה ובמיוחד לסיפור הבריאה של הסדר החברתי-הפוליטי שהיא מגלמת…הקשר בין המדינה לבין פולחן המדינה הוא אפוא גם תכני וגם תפקודי.” (עזריהו, מעוז, פולחני מדינה חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים 1948-1956. אוניברסיטת בן-גוריון, 1995. עמ’ 9)

[iii] בילו, יורם. ויצטום, אליעזר. חייו ומותו של “הגיבור הלאומי“ בתוך אתר הסתדרות המורים בישראל – כתבי עת ומאמרים –פנים – גיליון 11 – אוקטובר 99. תאריך כניסה אחרון:  11.7.09   http://www.itu.org.il/Index.asp?ArticleID=1738&CategoryID=548&Page=1

[iv] “האידיאולוגיה הקולקטיביסטית וההרואיזם שאפיינו את “רוח 1948″ השתקפו גם בשיח השכולים בתקופה ההיא. רבים מההורים השכולים של מלחמת 1948 היו חלוצים, שבאו לארץ ישראל כדי להגשים את המהפכה הציונית וביקשו לנטוע בילדיהם את האידיאלים של מחויבות מלאה למפעל הלאומי… נפילה במאבק על העצמאות נחשבה באווירה אידיאולוגית זו כהקרבה עצמית הרואית בשירות החזון הציוני הנתון בסכנה. כתוצאה מכך הובלטה מערכת כללי התנהגות מקובלים של אבל אישי, המדגישה גדלות-רוח, ריסון ואיפוק רגשי. ניתנה הכרה לטרגדיה של האבלים, אך הם היו אמורים להתעלות מעליה על- ידי הבעת אבלם במסגרת המערכת הרחבה יותר של משמעות לאומית [חלק מהדת האזרחית של ישראל].” (בילו, ויצטום, שם.)

 [v] כותב הספר: הנופלים בקרב: עיצובה מחדש של זיכרון שתי מלחמות העולם. הוצאת עם עובד, ת”א, 1990.

 [vi] בילו, ויצטום, שם.

[vii] אוחנה, דוד. מיתוס, זיכרון היסטוריה  בתוך עיצוב זיכרון חלק א’, אסכולה לעיצוב 1998,  עמ’ 16

[viii]  דגל לאום דגל, תערוכה בפירמידה: מרכז לאמנות עכשווית, חיפה, 1998. אוצרת התערוכה ועורכת הקטלוג: לידה שרת – מסד. מתוך אתר המרכז ללימודי חוץ מכללת ויצו חיפהכניסה אחרונה 11.7.09 http://www.wizoex.co.il/article.asp?cc=0103030104

 [ix] ר’ שם.

 [x] יחד עם הצלם מנחם גרייבסקי.

 [xi] האובייקט – יציקת ברונזה שנולדה משברי ברזל ישנים שחוברו יחדיו וגימור בפטינה המדמה קורוזיה, מתייחס לזמן החולף. מתוך הסדקים ושכבות הזמן בוקע אורו של הנר ויחד עם ריצוד הצללים בחושך הוא מזמין לתוך עולם של זיכרון.

 [xii] שמיר, אילנה, הנצחה וזיכרון: דרכה של החברה הישראלית בעיצוב נופי הזיכרון. עם עובד 1996, עמ’ 10

 [xiii] מוטיב חיילי המשחק המופיעים בצילומים הוא מוטיב חוזר באמירה שמלחמה אינה משחק ילדים ומחאה על מחירן של מלחמות והוא מופיע אצל יוצרים שונים בארץ ובעולם. בכרזה בעיצובו של יוסי למל – “ישראל 2005″, מופיע סימן מגן דוד הבנוי מדמויותיהן של חיילי משחק בנשק שלוף; בכרזות אחרות – “מלחמה ושלום”, הוא מציב אנלוגיה לשני המצבים דרך העמדה של דמויות הפלסטיק; האמן האמריקאי דייב קול (Dave Cole) יצר את דגל ארה”ב מ-18,000 חיילי משחק שהותכו יחדיו; אינטרפרטציה ל”מגש הכסף” עמוס הגופות עליו ניתנה לנו המדינה ניתן לראות בקערות הקרב בעיצוב דומיניק וילקוקס (Dominic Wilcox) העשויות חיילי משחק מותכים; האמן פייזל ואלי (Feizal Valli) יצר מיצב בו הוא העמיד חייל משחק עבור כל חייל אמריקאי שנהרג במלחמה בעיראק; אמנסטי  פרסמה כרזה כנגד התנהלות המלחמה בקרואטיה והשתמשה בסיטואציה מבוימת של חיילי משחק ליצירת אמירה חד משמעית ועוד.

 [xiv] ב- 1948 נקבע שעל מנת שאובייקט יקרא אנדרטה הוא חייב לכלול בתוכו טקסט – שמות הנופלים (אחרת הוא מוגדר כפסל). מקומו של הטקסט בהנצחה הממוסדת בא לידי ביטוי גם בכיתוב אחיד שהכתיבה המדינה על מצבות הנופלים. מי שבחנה את “תרבות השכול” דרך הטריטוריה הזו היא יהודית מצקל. בתערוכה “נולד מת” שהוצגה במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן בשנת 1999 הציגה מצקל בסדרת צילומים בשחור לבן את “שורת הנופלים” דרך צילומי תקריב החותכים את רצף הטקסט הייצוגי על המצבות. בדרך זו היא יצרה צירופי מילים מתריסות מתוך מצבות הקונצנזוס – “נולד מת” “נולד נפל” “בן אהוב נולד” ועוד, והאירה את המפגש בין החיים למוות באור שונה.

[xv] שמיר, שם

[xvi] עבודות אלה הינן חלק מפרויקט “נעדר נוכח” אשר נולד במסגרת לימודי התואר השני בעיצוב בבצלאל, בקורס “הערות שוליים” בהנחיית פרופ’ יעקב קאופמן ואילנית קבסה בשנת 2009

[xvii] שלא כמו הצילומים בגן הבנים, הפעם אלה צילומי צבע והשיח בין האמיתי לאשלייתי מתקיים בעולם של חיים

[xviii] בגלריה האוניברסיטאית על שם גניה שרייבר באוניברסיטת תל אביב

 [xix]  עומר, מרדכי, הנעדר הנוכח: הכסא הריק באמנות הישראלית. בתוך אמנות ישראלית בת זמננו מקורות וזיקות, עם- עובד 2006 . עמ’ 66

 [xx] שם. עמ’ 65

.

.

:ביבליוגרפיה

אוחנה, דוד. מיתוס, זיכרון היסטוריה  בתוך עיצוב זיכרון חלק א’, אסכולה לעיצוב 1998, 

 בילו, יורם. ויצטום, אליעזר. חייו ומותו של “הגיבור הלאומי” בתוך אתר הסתדרות המורים בישראל – כתבי עת ומאמרים –פנים – גיליון 11 – אוקטובר 99. תאריך כניסה אחרון:  11.7.09   http://www.itu.org.il/Index.asp?ArticleID=1738&CategoryID=548&Page=1

 גנור, אבי. הסטה של הנצחה וכמעט ראיתי נחש בתוך עיצוב זיכרון חלק ב’, אסכולה לעיצוב 1998.

 עומר, מרדכי, הנעדר הנוכח: הכסא הריק באמנות הישראלית. בתוך אמנות ישראלית בת זמננו מקורות וזיקות, עם עובד 2006

 עזריהו, מעוז, פולחני מדינה חגיגות העצמאות והנצחת הנופלים 1948-1956. אוניברסיטת בן-גוריון, 1995.

 שמיר, אילנה, הנצחה וזיכרון: דרכה של החברה הישראלית בעיצוב נופי הזיכרון. עם עובד 1996

דגל לאום דגל, תערוכה בפירמידה: מרכז לאמנות עכשווית, חיפה, 1998. אוצרת התערוכה ועורכת הקטלוג: לידה שרת – מסד. מתוך אתר המרכז ללימודי חוץ מכללת ויצו חיפהכניסה אחרונה 11.7.09 http://www.wizoex.co.il/article.asp?cc=0103030104

.

.

 

* המאמר נכתב במהלך התואר השני בעיצוב בבצלאל במסגרת הקורס “המקום הישראלי: אמנות, תרבות, חברה, פוליטיקה”

מירב רהט
יוצרת, אוצרת, חוקרת, כותבת ומרצה אודות עיצוב-אמנות-תרבות ומגמות בעיצוב עכשווי. http://meravrahat.wordpress.com